00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

הברית החדשה - הבשורה על פי יוחנן -השילוש הקדוש - כתבה חמישית ואחרונה

ישוע הוא האלוהים

בשלוש הבשורות הסינופטיות הראשונות, הבשורה המרכזית לדעתי של ישוע, הינה פולחן אישיות עצמו כמשיח בן האלוהים כאשר הוא מבטיח למאמיניו את מלכות השמים, ולמתכחשים לו הוא מבטיח שמד וחרב .

בבשורה על פי יוחנן חל המהפך הדרמטי בברית החדשה – מהפך רעיוני רוחני עמוק. כאן בבשורה על פי יוחנן חלה פריצה גלויה של הנצרות כדת בפני עצמה, בעלת אג'נדה רוחנית דתית נפרדת לחלוטין ושונה לחלוטין מן היהדות. זאת בניגוד מוחלט לכל הצהרות ישוע בבשורות הקודמות אודות נאמנותו ודבקותו ביהדות.

בבשורת יוחנן אנו כבר מוצאים עצמנו משוחררים מלחזור שוב ושוב על פרטי עלילת הסיפור אשר כבר דובר בו רבות, חזור ודבר, אולי אפילו בצורה עודפת, בשלוש הבשורות הקודמות, כך שניתן לגשת מיד לענין. אך לפני שנקפוץ לתוך בשורת יוחנן ברצוננו לצטט אזכור קצר מספר משלי. לדעתנו יש כאן דמיון רעיוני שמומלץ לתת עליו את הדעת. " אֲנִי-חָכְמָה [...] לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה;    אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה [...]יְהוָה--קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. מֵעוֹלָם, נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ. בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי; בְּאֵין מַעְיָנוֹת, נִכְבַּדֵּי-מָיִם. בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי [...]בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי; בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם."  (משלי ח י"ב-כ"ז).

 

יוחנן פרק א – הדבר

 " בראשית היה הדבר ["הדבר" ביוונית פירושו לוגוס, כלומר חוכמה] והדבר היה אצל האלהים ואלהים היה הדבר. הוא היה בראשית אצל האלהים. הכל נהיה על-ידו ומבלעדיו לא נהיה כל-אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם. והאור האיר בחשך והחשך לא השיגו. ויהי איש שלוח מאת האלהים ושמו יוחנן [הכוונה ליוחנן המטביל אשר הטביל אף את ישוע במי הירדן ומכאן רעיון הטבילה בנצרות] הוא בא לעדות להעיד על-האור כדי שעל פיו יאמינו הכל. הוא לא-היה האור הוא בא להעיד על-האור. האור האמתי, המאיר לכל-אדם, בא אל-העולם. בעולם היה ועל-ידו נהיה העולם והעולם לא הכירו". כאן קיימת כבר פרסוניפיקציה של האור בדמות האנשתו על ידי ישוע ודחייתו על ידי הלא-מאמינים. משמעות קטע זה היא כי ישוע הינו בורא העולם, דהיינו אלוהים בעצמו. "הוא בא אל שלו ואשר-המה לו לא קבלהו. והמקבלים אתו המאמינים בשמו נתן-תוקף להיות בנים לאלהים. והם לא מדם ולא מחפץ הבשר נולדו, אף לא-מחפץ גבר כי אם-מאלהים". המאמינים בישוע עוברים סוג של טרנספורמציה פנימית להיות נולדים מאלוהים ולא מחפץ הבשר. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו ואנחנו ראינו את כבודו כבוד בן יחיד לפני אביו מלא חסד ואמת". שוב קיימת כאן האנשה, פרסוניפיקציה, של הכוח האלוהי הלא הוא הלוגוס\חוכמה אשר שכן בארץ כבן אנוש בשר ודם ובו בזמן הוא גם בן האלוהים וגם האלוהים בורא עולם. כפי שכתוב בראשית הפרק כשהוא מכונה 'הדבר'.  "יוחנן [המטביל] העיד עליו וקרא באמרו  זה הוא אשר אמרתי עליו הבא אחרי הוא כבר לפני כי קדם-לי היה. הן ממלואו כלנו קיבלנו חסד על-חסד. כי התורה נתנה על ידי משה והחסד והאמת באו דרך ישוע המשיח. את האלהים לא-ראה איש מעולם הבן היחיד האל, הנמצא בחיק האב הוא אשר הודיעו " (יוחנן א 1-18).

בקטע זה של פרק א ביוחנן מוצג ישוע כדבר עצמו, כלומר כחוכמה האלוהית, בורא עולם, כאלוהות אשר שכנה בבשר, כבן האלוהים השרוי בחיק אלוהים האב. ההבדל ביניהם אינו ברור לחלוטין ובו בזמן ישוע הוא גם המשיח. יוצא אפוא כי הבן כלול באב וגם האור כלול בבן ובאב יחדיו. בקטע הבא קיימת התשתית הרעיונית לדרמת הצליבה שמטרתה כפרה על חטאי האנושות "אמר יוחנן [המטביל] הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם" יש כאן עיקרון ברור של גניבה רעיונית מתוך הדרמה של עקידת יצחק על ידי אברהם אבינו כסמל לשיא האמונה באלוהים בספר בראשית כ"ב, א-יט. הוא ממשיך "זה שאמרתי עליו, אחריי בא איש אשר הוא כבר לפני כי קודם לי היה ואני לא הכרתיו, אבל למען ייגלה בישראל באתי אני להטביל במים [...] ואני ראיתי והעדתי שזהו בן האלוהים (יוחנן א 29-34). ביוחנן ג 5 ישוע חוזר על הרעיון כי מקורו הוא ברוח הקודש "אמן אמן אני אומר לך אם לא ייוולד איש מן המים והרוח לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים" כלומר מאמיניו יעברו טרנספורמציה רטרואקטיבית כאילו אף הם נוצרו מרוח הקודש. "הנולד מן הבשר בשר הוא והנולד מן הרוח רוח הוא. אל תתמה על שאומר אני לך כי עליכם להיוולד מלמעלה" (יוחנן ג 16). שוב חוזר כאן הרעיון של עקידת יצחק על ידי אברהם אבינו המשמש פעם נוספת כהענקת התשתית הרעיונית לצורך בצליבת ישוע. "כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם הן האלוהים לא שלח את בנו אל העולם לשפוט את העולם" מה שעומד בסתירה מוחלטת לשיפוטו המנאץ והשונא של ישוע כלפי הפרושים, הסופרים וראשי הסנהדרין. "אלא כדי שייוושע העולם על ידו. המאמין בו איננו נידון. מי שאיננו מאמין כבר נידון מפני שלא האמין בשם בן האלוהים היחיד" יש כאן בעצם רעיון אשר יחזור לאחר מכן באפוקליפסה של יוחנן אודות שמד, כליון ומוות בכל צורה אפשרית לכופרים. למעשה על פי ספר הבשורה הנוכחי של יוחנן דין הכופרים הוא מוות. רעיון שכעבור כ-600 שנה חזר ובא לידי ביטוי בתפישת האיסלאם אודות החובה הקדושה להמתת הכופרים כפי שמתבטא בעקרונות האמונה המוסלמית "דין מוחמד בסייף", כלומר עיקרון הג'יהאד המוסלמי התואם במהותו לחלוטין את עקרון מות הכופרים הנוצרי. עיקרון ה"ג'יהאד הנוצרי" חוזר ומקבל ביטוי ביוחנן ג 35 "האב אוהב את בנו ואת הכל נתן בידו. המאמין בבן יש לו חיי עולם, אך המסרב להאמין בבן לא יראה חיים אלא חרון אלוהים חל עליו" לא ברורה לי איפה ההצדקה הרעיונית של רדיפת הג'יהאד האיסלאמי על ידי העולם הנוצרי, בשעה שעיקרון זהה לחלוטין של השמדת הכופרים מובע גלויות על ידי ספר הברית החדשה. לא שאני מתנגדת חלילה למיגור הטרור האיסלאמי הקיצוני, מטעמים של מניעת טרור, אך יש להכיר ולהודות בעובדה כי הן הנצרות והן האיסלאם זהות לחלוטין בהיותן דתות מסיונריות שחזונן הוא מוות ושמד לכופרים. זו הייתה למעשה ההצדקה לכל מסעות הצלב אודותן דיברנו בכתבות הקודמות.

כל הטקסט הרעיוני אמוני רוחני בבשורה על פי יוחנן הינו שילוב של מקל וגזר כמו גם שאר הבשורות. הדבר בהחלט מזכיר את הגירסה היהודית בתנ"ך של הטוב המובטח הכרוך באמונה ובשמירת דרכי האלוהים ואת חרון אף האלוהים המוות והקללה למפרי הברית. ההבדל המהותי הוא שאצל היהודים "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה " (דברים יא כ"ו) " ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע [...] החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל',טו', יט'). חרון אף האלוהים אמור להיות מופנה כלפי מי שאמורים לשמור על הברית איתו, דהיינו עם ישראל בלבד כאשר הוא מפר את הברית עם האלוהים. אין חרון אף האלוהים מופנה אל הגויים. הדת היהודית איננה מתעסקת באלו שאינם יהודים ואין היא דת מיסיונרית, ככתוב בקללת בלעם שהפכה לברכה "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כב 9). הדת היהודית איננה עוסקת בכופרים ואינה מעוניינת להפיץ את עצמה מעבר לצאצאי העם היהודי בלבד. היהודים אינם נושאים בשורה של מוות כלפי שאינם יהודים אלא להיפך – "עושים להם את המוות" בבקשם להתגייר ולהצטרף לעם היהודי עד עצם ימינו אלה. רדיפת נביאי הבעל ושאר עובדי העבודה הזרה בממלכות יהודה וישראל על ידי שופטי ונביאי ישראל, מקורה היה לא נגד הגויים אלא נגד השפעתם על בני ישראל. היוצא מכלל זה הינו יונה הנביא הנשלח אל נינווה העיר הגדולה משום חטאתה הרבה. אין המדובר על חטא דתי של אי קיום מצוות התורה אלא על חטאים מוסריים. ככל הנראה דוגמת אותם חטאים אשר בשלהם הגיע מבול על הארץ או בשל חטאים אשר בשלהם נחרבו סדום ועמורה. בני נינווה שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג 8) ואלוהים ניחם מחרון אפו וחננם. לאחר המבול הצטוו אומות העולם בראש ובראשונה על אי שפיכת דם, ככתוב "ויאמר יהוה אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח 21) בשבע מצוות בני נוח נשללת בעיקר הפגיעה בזולת ואכילת דם. "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט' ד).

 

הנצרות כדת מיסיונרית לעומת היהדות כדת השוכנת בעצמה

השמד המובטח לכופרים בשם הברית החדשה של ישוע אינו עוסק באי קיום של מצוות מוסריות כלשהן. הכופרים במהותם הם אותם אשר אינם מקבלים ואינם מקיימים את הרעיון הבסיסי שהוא פולחן האישיות של ישוע כבן האלוהים ובעצם בו בזמן גם כאלוהים בעצמו. כל שנדרש הוא להאמין בישוע כבן אלוהים, כשוכן בחיק האלוהים, כנוצר מרוח הקודש ולא בידי חפץ הבשר, ואז גם המאמינים עוברים טרנספורמציה של הצלת נפשותיהם וגם הם נחשבים כאילו נוצרו על ידי רוח האלוהים "עליכם להיוולד מלמעלה" (יוחנן ג 7). ביוחנן פרק ד הריהו פוגש את האישה השומרונית והוא אומר לה שם מפורשות "האמיני לי אישה כי תבוא שעה שלא בהר הזה [גריזים] ולא בירושלים תשתחוו לאב [...] אולם תבוא שעה, ועתה היא שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת כי עובדי אל כאלה יחפש לו האב [...] אמרה לו האישה: אני יודעת שיבוא משיח זה שקוראים לו כריסטוס. כשהוא יבוא הוא יגיד לנו את הכל. אמר לה ישוע: אני המדבר אליך אני הוא" (יוחנן ד 21-26).

 

ישוע בוחר למות על מנת להציל את האנושות

ישוע חוזר שוב ושוב על הצורך להאמין בו ועל כוחו בהדגישו את סמכותו כבן האלוהים, או אפשר לומר האלוהים בעצמו – ההבחנה אינה ברורה דיה. סמכותו של הבן הינה כסמכות האב "הבן איננו יכול לעשות דבר מליבו זולתי מה שהוא רואה את האב עושה. כל מה שעושה האב – זאת גם הבן עושה כמוהו כי האב אוהב את הבן ומראה לו את כל אשר הוא עושה [...] כי כשם שהאב מעיר ומחייה את המתים כן גם הבן מחייה את מי שהוא רוצה [...] מי שאינו מכבד את הבן, אינו מכבד את האב אשר שלח אותו [...] משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם. אילו האמנתם למשה הייתם מאמינים לי כי הוא כתב עליי" (יוחנן ה 19-24,45). אלו דברים תמוהים, חסרי הקשר ומומצאים לחלוטין שכן אינם מופיעים כלל בתנ"ך, אם נתייחס לישוע כאל בן האלוהים. פולחן האישיות של ישוע והצורך שיאמינו בו חוזר וממשיך "אני הוא לחם החיים. כל הבא אליי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד [...] כל מי שהאב נותן אותו לי יבוא אליי ואת הבא אליי לא אשליך החוצה, כי ירדתי מן השמים לא לעשות את רצוני שלי אלא את רצון שולחי" (יוחנן ו 35-38) ישוע מדבר חוזר ומדגיש את המטאפורה הפגאנית אשר חוזרת ומודגשת בעת הסעודה האחרונה של אכילת בשרו. נשאלת השאלה, ממתי אוכלים בני האדם את האלוהים? "אני הלחם החי היורד מן השמים. אם יאכל איש מן הלחם הזה יחיה לעולם. והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם" (יוחנן ו 51). ביוחנן ו 53 מתבקשת מפורשות צליבתו של ישוע הן ככפרה, שאיש לא ביקשו כמובן, בעד חטאי העולם ובפרט כדי שניתן יהיה לראות את בשרו ודמו הנמקים על מנת שהרואים יוכלו באופן מטאפורי "לאכול אותם". "אם לא תאכלו את בשר בן האדם ולא תשתו את דמו אין לכם חיים בקרבכם" (יוחנן ו 53). מתבקש כאן הצורך לראות את דמו של ישו זולג "האוכל את בשרי ושותה את דמי יש לו חיי עולם ואני אקים אותו ביום האחרון, כי בשרי הוא מאכל אמיתי ודמי הוא משקה אמיתי. האוכל את בשרי ושותה את דמי שוכן בי ואני בו." ישוע חוזר ללא הרף על הצורך לאכול את גופו, בשרו ודמו. משמעות הדבר היא כי עליו למות בצורה איטית והדרגתית על מנת שבאופן זה תיווצר התחושה של מעבר טרנספורמטיבי של בשרו ודמו אל הצופים בו ולחילופין לאלו שיסופר להם על כך. לצורך העניין מוות באיבחת חרב וקבורה  מיידית לאחר מכן ממש אינם עונים על הצורך של ישוע למות לאיטו ובהדרגה.

אישית אני מוצאת את דבריו אלו מקוממים מאוד, פגאניים, פרימיטיביים ומדברים ברמה הקונקרטית הנמוכה ביותר. שלא לדבר על היעדר צער בעלי חיים בעמדתו הכוללת. הרעיון שעל ישוע לתת את נפשו בעד העולם, כלומר רעיון ההקרבה העצמית, הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של ישוע בבשורה על פי יוחנן והפך להיות בהמשך ההיסטוריה אחד הרעיונות הבסיסיים בנצרות כולה. במשל הרועה הטוב אומר ישוע "אני הרועה הטוב הנותן את נפשו בעד הצאן. כשם שאב מכיר אותי ואני מכיר את האב ואת נפשי נותן אני בעד הצאן [...] משום כך אוהב אותי האב, משום שאני נותן את נפשי ואקח אותה שוב" (יוחנן י 11). עכשיו עובר ישוע על כך שהצליבה היא סוג של תצוגה להמונים או צליבה כביכול, או פארודיה על צליבה – בכל אופן סוג של הצגה המתבקשת למען ההמונים. "איש לא נטל אותה [את נפשי] ממני, אלא שאני נותן אותה מעצמי. יש לי סמכות לתת אותה ויש לי סמכות לקחת אותה שוב. את המצווה הזו קיבלתי מאת אבי" (יוחנן י 18). ההדגשה החוזרת ונשנית על ידו היא כי הצליבה היא (1) אקט של הצלה עבור האנושות (2) אקט של לכידות ואחדות בין בשרו ודמו לבין הצופים בצליבתו, (3) כל העניין לא ממש "רציני ומסוכן" כי ביכולתו לתת ולקחת חזרה את נפשו הלוך ושוב כרצונו.

 

אז מי כאן האלוהים?

כאמור הבשורה על פי יוחנן נפתחה בהצהרה שבראשית היה הדבר והדבר היה ישוע וגם האלוהים, שהם גם האור. לא ברור מי הוא מי. בהמשך קיימת הכרזה כי ישוע קודם לאברהם אבינו "בטרם היות אברהם אני הוא" (יוחנן ה 58) ועל כך השליכו עליו אבנים בבית המקדש אך הוא ברח והסתתר. שיא השיאים של הלכידות, האחדות ובוא בזמן גם הבלבול הוא המשפט "אני והאב אחד אנחנו" (יוחנן י 30). בשלוש הצהרות עוצמתיות מאד חוזרת ומדגישה הבשורה על פי יוחנן כי הבן והאב אחד הם. ההתחלה של הבשורה במשפט "בראשית היה הדבר ואלוהים היה הדבר והדבר נהיה בבשר", לאחר מכן "בטרם היות אברהם אני הוא" ולבסוף האמירה המוחצת "אני והאב אחד אנחנו".

 

השילוש הנוצרי הקדוש

מכל האמור לעיל עד עתה נראה כי האמונה הנוצרית הינה עירוב של האל ושל הבן יחד עם רוח הקודש ושניהם אחד הם ואין הם מקיימים ביניהם בהכרח יחסי קדימות של אב הקודם לבנו. הם קיימים מוכלים האחד בתוך השני ואין להפריד ביניהם. משניהם יוצאת רוח הקודש – היא זו המפעמת בהם ואולי גם שניהם נובעים ממנה. ישוע הוא האלוהים ובן האלוהים בו זמנית ואין כל יכולת להבחנה ביניהם. עיקרון זה נוגד כמובן לחלוטין את האחדות המונותאיסטית היהודית כפי שפותחות עשרת הדברות בדיבר הראשון "אנוכי יהוה אלוהיך [..] לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי (שמות כ 2) וכמובן נוגדת את ההצהרה המפורשת בה הכיר ישוע בבשורות הקודמות כמהות היהדות "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" (דברים ו 4), כלומר בשורת יוחנן מפרה לחלוטין את האחדות האלוהית המוחלטת שהיא עיקר העיקרים ביהדות ואין בלתה. לא רק שקיים הבלבול בשאלת היחסים בין האב לבין הבן ולהיפך, הרי גם רוח הקודש מהווה כאן גורם פעיל שהרי מתוקף פעילותה נולד ישוע בבשר, כך שנוצר השילוש הקדוש של האב-הבן-ורוח הקודש. הנושא אכן קשה ובלתי מובן לחלוטין לא רק לי, ככל הנראה לא היה מובן גם לראשי הכנסיה הנוצרית עצמם. מכאן ואילך הריני מצטטת מספרו של פרופ' קליינברג עמוד 10 "המיתוס הנוצרי התחיל בציטוט ה"אני מאמין" שהינה הצהרת האמונה הנוצרית כפי שנוסחה בועידת ניקיאה בשנת 325. זוהי הצהרת האמונה הראשונה בתולדות הנצרות כלהלן 'אני מאמין באל אחד, אב כל יכול אשר ברא את כל הנראה ואת כל הבלתי נראה. ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן האלוהים יחיד לאביו ממהותו של האב. אל מאל, אור מאור, אלוהי אמת מאלוהי אמת. נולד ולא נברא זהה במהותו לאב ואשר על ידיו נעשה כל אשר בארץ וכל אשר בשמיים. ולמעננו בני האדם, ולמען ישועתנו ירד משמים, התגשם בבשר ונעשה אדם וביום השלישי שב לתחיה, עלה השמימה והוא עתיד לשוב ולשפוט את החיים ואת המתים, ואני מאמין ברוח הקודש". הערה שלי: להערכתי קטע זה אינו מסוגל לעמוד בבחינה לוגית בסיסית ביותר. יש כאן טיעונים מעגליים חוזרים שאינם מוסיפים שום הבנה. המשך הציטוט מפרופ' קליינברג: "האל הנוצרי הוא שילוש [...] אין מדובר בשלושה אלים אלא באל אחד שהוא שלוש פרסונות – 'האב', 'הבן', 'רוח הקודש' [...] כיצד ניתן להיות באמת אחד ובאמת שלושה [..] הקשיים הכרוכים בתפישת השילוש לא נעלמו מעיני התאולוגים הנוצריים. השילוש הוא מסתורין מוחלט [...] הבנה מלאה שלו היא בלתי אפשרית". ואכן אינני מבינה זאת לחלוטין. הנוצרים יצרו אפוא שילוש קדוש, הסתבכו איתו נוכח הייחוד האלוהי וסיכמו את העניין בהיותו מסתורין מופלא בלתי ניתן להבנת אנוש, מה שנכון בהחלט.

 

אחרית דבר – התייחסות אישית

התעמקתי לקרוא את הברית החדשה, כל תג כל אות וכל מילה. הכתבות קפצו מעצמן מתוך הטקסט. ישוע התגלה עבורי בברית החדשה כמי שהוליך שולל, סלל דרכו בכוונה סמויה ונסתרת כדי להפיל אחרים בפח, שיקר, הדיח, בגד, חתר בסתר תחת היהדות והניח תשתית של שנאת דורות כלפי הדת הישנה ממנה בא. משסיימתי חשתי ריקנות פנימית עצומה שלא הייתה מוכרת לי מעולם. חשתי נבגדת, מושפלת ואומללה. הרבה חסד ואהבה לא מצאתי בברית החדשה. גם לא בישוע. לא במקומי אני נמצאת, אלא בוואקום חסר פשר עבורי. חשתי מרומית מן הטקסט ומישוע. הושטתי יד ביאושי לספרו עב הכרס של חתן פרס ישראל למדעי היהדות אפרים אורבך "חז"ל – פרקי אמונות ודעות", ובהדרגה חשתי כיצד אני שבה ומתמלאת ואז התחיל להתנגן בי הניגון הכלול בסידור התפילה היהודי מדי יום בתפילת שחרית ואשר אותו ניתן לומר בכל זמן ובכל מקום בעת של תקיעות רוחנית (המילים לפניכם). השיר בלחן של עובדיה חממה בביצוע מהמם. ניתן להשמעה ביוטיוב, מומלץ ביותר למילוי הלב.

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה

קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא

נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם

בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם

חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ

יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

http://www.youtube.com/watch?v=70I6ihs1xoA

מי צריך יותר מכך? חזרתי למקומי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת