00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

הברית החדשה -בגידתו של ישוע ובחירתו להיצלב - כתבה רביעית בסדרה

ישוע מכין את הדרמה של צליבתו

דברי ישוע על הסופרים הפרושים והכהנים הם מלאי נאצה (מתי כג, מרקוס יב, לוקאס יא). הוא רואה אותם כרודפי כבוד, צבועים, בולעים בתי אלמנות, רודפי ממון, מזניחים תורת אלוהים, נשבעים לשווא, חסרי משפט חסד ואמונה, מלאי גזל ותאוותנות ומלאי טומאה. הוא מכנה אותם "נחשים בני צפעונים", הוא מוסיף לתלמידיו אודות חורבן עתידי של בית המקדש (שאכן התרחש בשנת 72 לספירה בידי טיטוס הרומאי). הוא מודיע לתלמידיו "אז ימסרו אתכם לרודפים ויהרגו אתכם ותהיו שנואים לכל הגויים בגלל שמי" (מתי כד 9, מרקוס יג, לוקאס כא). לאחר שדיבר כל זאת, יומיים לפני חג הפסח (מתי כה, מרקוס יד, לוקאס כב, יוחנן יא) "באותה עת נקהלו ראשי הכהנים וזקני העם אל חצר הכהן הגדול, קיפא שמו, והחליטו לתפוס את ישוע בעורמה ולהמית אותו [בשל דברי נאצתו כלפיהם] אך אמרו לא בחג שמא תהיה מהומה בעם" כך שהסגרתו לרשויות הרומיות נעשתה ככל הנראה במהלך חול המועד של פסח.

ישוע הטיף לתלמידיו כי במידה בה ינהגו כלפי הזולת כך ינהגו כלפיהם, כך שהיה ברור לו לחלוטין שהוא עתיד להיתפס ולהיות מוצא להורג בשל דברי הנאצה והשנאה הבלתי פוסקים שלו. לשם כך ממש נכנס לירושלים כשהוא רכוב על גבי חמור, כדי להידמות למשיח, וזאת לפני חג הפסח, על מנת לקיים בה את הסעודה האחרונה, הרי היא סעודת הפסח. הוא תכנן כי לאחר הסעודה יהיה מוסגר לרשויות הרומיות וידע כי יוצא אז להורג. ברור היה לישוע לחלוטין כי מוקד השנאה כלפיו היה בירושלים מצד האליטה הדתית השלטונית אותה השמיץ בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית. ברור היה לו שאלמלא היה נכנס לירושלים לא היה נתפס, שכן אנשי הגליל בו שהה מרבית הזמן, אנשים פשוטי עם ואביונים, נהו אחריו בחלקם: "התהלך ישוע בגליל. הוא לא רצה להתהלך ביהודה מפני שהיהודים ביקשו להמית אותו [...] התלחשות רבה הייתה אודותיו בקרב המון העם. אלה אמרו שהוא טוב ואלה אמרו 'לא, הוא מטעה את העם" (יוחנן ז 1,12).

 

דברי ישוע אודות מותו

"הגיבו ואמרו כמה אנשים יושבי ירושלים 'הלא זהו האיש שרוצים להרוג אותו' [...] בלמדו בבית המקדש הכריז ישוע ואמר 'אתם מכירים אותי ויודעים מאין אני'" (יוחנן ז 25, 28).
במהלך מסעותיו עם תלמידיו בכל אחד מארבעת ספרי הבשורה מודיע ישוע לתלמידיו אודות הצורך או החובה המוטלת עליו להיות מוצא להורג. "מאותה עת החל ישוע להבהיר לתלמידיו כי עליו ללכת לירושלים ולסבול הרבה מידי הזקנים וראשי הכהנים והסופרים ולהיהרג וביום השלישי לקום" (מתי טז 21). "הוא החל ללמד אותם שבן האדם צריך לסבול הרבה, שהזקנים וראשי הכהנים והסופרים יידחוהו, שייהרג, ולאחר שלושה ימים יקום" (מרקוס ח 31); "הטו אזניכם למילים האלה 'הנה עתיד בן האדם להימסר לידי אנשים ויהרגוהו וביום השלישי יקום" (לוקאס ט 44). פעם נוספת לאחר קינת החורבן על ירושלים דרשות השנאה כלפי הכהונה והפרושים, הוא אומר לתלמידיו פעם נוספת "אתם יודעים כי עוד יומיים הפסח בא ובן האדם יימסר להיצלב" (מתי כה, מרקוס יד, לוקאס כב), כלומר ישוע ידע לומר בפירוש כי לא רק שייתפס ויוצא להורג, אלא ידע לומר מפורשות שייצלב ועל הצלב ימות. ביוחנן יב 32 הוא מפאר את מותו "'ואני בהינשאי מהארץ אמשוך את הכל אליי' זאת אמר ברמזו על אופן המוות שהיה עתיד למות", כלומר חשוב מאוד לישוע להיות מוצא להורג על הצלב כי בכך יהפוך הצלב לסמל ובזאת ימשוך את הכל אליו, כדבריו. באותו מקום אנשים שסביבו התפלאו ואמרו "אנחנו שמענו מן התורה כי המשיח נשאר לעולם, ואיך זה אתה אומר שבן האדם צריך להינשא?", כלומר להינשא מעל פני האדמה ולהיעלם.

 

הבגידה של ישוע ביהודה איש קריות

כפי שציינו כבר בכתבה השלישית, ישוע בחר 12 תלמידים – כולם יהודים, אשר לחלקם היו שמות יוונים רומיים ולחלקם שמות יהודיים (מתי י', מרקוס ג', לוקאס ו'). מאחר שידע בוודאות שעתיד הוא להיות מוצא להורג ולהיצלב, שזה היה הגורל אותו ייעד לעצמו ועליו הכריז לפחות ארבע פעמים לפני תלמידיו כפי שפירטנו בקטע הקודם, עולה שאלה קשה ביותר: מדוע בחר שאחד מתלמידיו יסגיר אותו? מדוע היה זקוק לבגידה הזו, כביכול? על פי יוחנן ז 25, 28 חזותו והופעתו היו מוכרים לראשי היהדות – הוא בהחלט לא היה אנונימי ובלתי מוכר. מדוע היה צורך שאחד מתלמידיו יסמן אותו? האם לא יכול היה להסגיר את עצמו? הרי די היה שהיה מופיע בפני האליטה הדתית על מנת שייתפסו אותו, שהרי הכירו אותו ושמעו את דרשותיו. עולה על כולן השאלה מדוע בחר דווקא שהתלמיד אשר יסגיר אותו יהיה בעל שם יהודי מפורש – יהודה איש קריות? במעשה זה בחר לדעתי ליצור שנאת עולם בין מאמיניו לבין העם והדת היהודית. ואכן יהודה איש קריות,, בעל השם היהודי המפורש, נתפש לאורך ההיסטוריה הנוצרית כאחראי לצליבתו של ישוע. הרי יכול היה לבחור תלמיד בעל שם יווני או רומי לצורך מעשה זה. הבוגד האמיתי בסיפור הוא ישוע. הוא בוגד ביהודה איש קריות ומאלצו בניגוד לכל כוונה מקדמית של יהודה להסגירו, והוא בוחר להיות נבגד בשעה שפשוט היה יכול להסגיר עצמו על ידי הופעתו בפני מרדפיו. תיוג יהודה איש קריות כבוגד עומד בסתירה מוחלטת וחריפה לעקרונות תורתו הרוחנית אודות אהבה וחסד.

היה לישוע עניין לא רק להיצלב (כפי שציינו לאמץ לעצמו את סימן הצלב כסימן לתורתו החדשה), מה שחזר וניבא והביא גלויות על עצמו על ידי השנאתו על ההנהגה, אלא חשוב היה לו מפורשות להיחשב כנבגד ומוסגר כביכול על ידי התלמיד בעל השם היהודי להפליא – יהודה איש קריות. כאמור, היו לו עוד אפשרויות בבחירת אחד מתלמידיו. בבחרו ביהודה איש קריות הוא זרע את זרע הפורענות לדורות עולם, לשנאת היהודים על ידי הנוצרים. בחירה זו מכוונת כאמור לחלוטין והרי מיועדת לקרוע לחלוטין את הנצרות מן היהדות ולהקימה כדת נפרדת כפי שמובע מפורשות בבשורה על פי יוחנן. היה לו צורך לנקום ביהדות וליצור הכחדה רוחנית שלה. אין ספק כי ישוע יזם עלילת דם כלפי יהודה איש קריות והוא הוציאה לפועל בערב הסעודה האחרונה, הלא היא סעודת הפסח. ככתוב "בראשון לחג המצות ביום שנהוג לשחוט את חג הפסח אומר ישוע ליהודה איש קריות 'הטובל איתי את ידו בקערה זה יסגירני'. הגיב יהודה זה שעתיד להסגירו ושאל 'זה אני רבי?'. 'אתה אמרת' אמר ישוע" (מתי כו, מרקוס יד). בבשורה האחרונה, זו של יוחנן, מצוין מפורשות כי ישוע בוחר ומאלץ את יהודה להסגירו, בכך שהוא טומן ליהודה מלכודת של אין ברירה. "אחד מכם יסגירני. שאל אותו תלמידו 'מי הוא?' ענה ישוע 'זה שבשבילו אטבול את הפרוסה ואתן לו'. טבל את הפרוסה ונתן אותה ליהודה בן שמעון איש קריות. לאחר שניתנה לו הפרוסה נכנס בו השטן. אמר לו ישוע 'את אשר תעשה עשה מהר' [...] והוא אחרי שלקח את הפרוסה יצא מיד. היה אז לילה" (יוחנן יג 26). יהודה, על פי הוראתו המפורשת של ישוע שבחר בו למשימה, סיכם עם הזקנים כי למחרת האיש אותו ינשק בפומבי הוא ישוע ובכך יסמנוֹ. לאחר מכן, משעזב השטן את יהודה, הוא התאבד בתליה על המעשה. ישוע היה מומחה בהוצאת שדים מבני אדם חולים רבים. מדוע היה לו צורך להכניס את השטן ביהודה? ברור כי חזותו והופעתו היו ידועים בירושלים ובפרט נוכח העובדה שנכנס לעיר רכוב על חמור והיה מוכר אפוא לראשי היהדות.

 

זרעי הפורענות אשר בסעודה האחרונה

בסעודה האחרונה שהיא סעודת הפסח מחלק ישוע לתלמידיו לחם (לא מצות) ויין ומעניק להם את המטאפורה האוניברסאלית כפי שנפרט להלן: בחלוקת הלחם והיין הוא עורך טקס סמלי של הקרבת עצמו למען האנושות כולה. "לקח ישוע את הלחם, ברך ובצע ונתן לתלמידים באמרו 'קחו ואכלו זה גופי'. לקח את הכוס, ברך ונתן להם באמרו 'שתו ממנה כולם כי זה דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים'" (מתי כו, מרקוס יד, לוקאס כב, יוחנן יג). מאחר ומשאלתו הברורה היא למסור את גופו ודמו בתהליך של מוות בצליבה, תוך כדי ביצוע משאלה זו ברצונו גם ליצור מחלוקת עולם מול העם היהודי על מנת למחוק את הברית החדשה לעולמים. בדרך זו, בטקס הסעודה האחרונה מקדש ישוע את מותו כמוות עבור חטאי האנושות, כאקט של טיהור נפשות עבור חטאי בני האדם אשר היו ואשר יהיו. אמר רבי שמעון אלקבץ (1584) "סוף מעשה במחשבה תחילה" – אם נמשיך קו זה הרי סוף מחשבה בכוונה תחילה. אין ספק שלישוע הייתה כוונת מכוון לבגוד באוהבו יהודה איש קריות ולשבש את דעתו של יהודה באמצעות השטן על מנת שיהודה הנבגד הוא זה אשר ייחשב כבוגד. כלומר, ישוע עושה כאן היפוך יוצרות. הוא טומן מלכודת ליהודה, מפילו תחת השפעת השטן כך שיהודה הופך כביכול לבוגד ואיתו היהדות כולה לדורותיה. לאורך הטקסט חוזר ישוע ואומר כי אחד מתלמידיו הוא השטן אשר יסגירו. אם ידע זאת מראש מדוע לא שילח או נפטר מתלמיד\שטן זה מעל פניו? "ישוע ידע מראש מי הם שאינם מאמינים ומי יסגיר אותו [...] הרי אני בחרתי אתכם, שנים עשר ואחד מכם שטן" (יוחנן ו 70, 64). יוצא אפוא כי לתלמיד המכונה שטן יש תפקיד מהותי בכוונתו של ישוע לקרוע את דתו החדשה מעל היהדות ולכן הוא שומר על תלמיד זה קרוב אליו וזאת על מנת להעמיד את שתי הדתות כאויבות זו לזו לדורות עולם.

 

צליבתו של ישוע

ישוע מתזמן את מותו לחג הפסח על מנת שהברית החדשה תחליף את הברית הישנה. הברית הישנה החלה עם צאת ישראל ממצרים ושיאה היה כמובן מתן עשרת הדברות במעמד הר סיני, כך שחג הפסח הוא סמל לברית הישנה אשר אותה רוצה ישוע לבטל. לאחר תפיסתו חוקרת הסנהדרין את ישוע אם אכן הוא רואה את עצמו כמשיח וכבן האלוהים, וישוע אינו מגיב ושומר על זכות השתיקה. באין הכרעת דין של הסנהדרין מובא העניין להכרעתו של נציב רומא בארץ, פונטוס פילטוס. פילטוס חוקרו אינו מוצא בו כל אשמה כלפי השלטון הרומאי ואף לא מוצא בו שום מעשה המחייב פסק דין מוות. לפיכך מעדיף פילטוס להלקותו מעט למען הסדר הטוב ולשחררו. במקומות שונים לאורך הבשורות מנסים הפרושים לטמון מלכודת לישוע בשאלה אודות יחסו לשלטון רומי בנושא העלאת המס לרומי. בכל המקומות אומר ישוע "תנו לקיסר את אשר לקיסר ואת אשר לאלוהים לאלוהים" (מרקוס יב 17, מתי כב 15-33, לוקאס כ 20-40). אין אף מקום בברית החדשה בו יוצא ישוע באופן כלשהו נגד השלטון הרומאי, אלא להיפך – חי איתו בשלום. הטקסט חוזר ומדגיש כי פונטוס פילטוס מבקש לשחרר את ישוע לדרכו לחופשי. אלא שראשי הכהנים והזקנים והמון העם דורשים בנחישות צליבה בשל טענתו של ישוע  שהינו משיח בן האלוהים. פילטוס מחליט להפקידו כרצונם ושיעזבוהו לנפשו. לפילטוס אין כוח למלחמות היהודים בינם לבין עצמם. "פילטוס רוחץ ידיו לפני ההמון באמרו 'נקי אנוכי מדמו של זה – זה עניינכם'" (מתי כז 24). ישוע אינו נצלב אפוא כבוגד ברומא אלא כבוגד ביהדות. חיילי המושל הם אשר מוציאים לפועל את הצליבה והם שמים על ישוע זר של קוצים, וכותבים "מלך היהודים". ישוע לא נצלב בשום פנים ואופן על בגידה ברומא. באף זמן, באף מקום ובשום צורה לא יצא מעולם נגד השלטון הרומי אלא נהפוך הוא, תמך במתן המס לקיסר. הוא נצלב על טענתו כי הינו משיח היהודים כאשר בו בזמן הוא כפר ביהדות לחלוטין. למעשה הוא נצלב על המסר השקרי, הדו-פרצופי אשר בדבריו. כיצד יכול הוא להיות משיח היהודים בעוד הוא כופר ומבטל את היהדות כולה?

בטקסט עדויות שונות אודות דברי ישוע על הצלב. "משעה 12 בצהרים השתרר חושך על כל הארץ עד השעה שלוש, ובערך בשעה שלוש צעק ישוע בקול גדול: 'אלי, אלי, למה שבקתיי? כלומר, אלי אלי למה עזבתני? [...] ישוע צעק שוב בקול גדול ונפח את רוחו" (מתי כז 45, מרקוס טו 33). שם הוא נבגד כביכול, כלומר על פי מתי, יש כאן נטישה שלו על ידי האלוהים. "אותה שעה עמד העם והתבונן והמנהיגים גם הם לעגו לו באמרם 'אחרים הוא הושיע, שיושיע את עצמו אם הוא המשיח בחיר האלוהים'. גם אנשי הצבא התלו בו [...] וגם כתובת הייתה מעליו 'זהו מלך היהודים' [...] בערך בשעה 12 בצהרים השתרר חושך על כל הארץ עד השעה שלוש. השמש חשכה ופרוכת ההיכל נקרעה לשניים וישוע קרא בקול גדול 'אבי, בידך אפקיד רוחי' ונפח את רוחו." (לוקאס כג ,44 35). ביוחנן יט 28 תאור המוות הוא שונה "ישוע ידע כי עתה נשלם כבר הכל, וכדי שיתמלא הכתוב אמר 'אני צמא'. כלי מלא חומץ היה שם. שמו ספוג רווי חומץ על אזוב והגישו אותו לפיו. אחרי שקיבל את החומץ אמר ישוע 'נשלם' ובהרכינו ראשו מסר את רוחו". שלושת תיאורי המוות שונים באוירה בה הם מתוארים. בשני התיאורים הראשונים הזהים ישוע מוצג כננטש על ידי האלוהים. בתיאור השלישי קיימת התמסרות ובתיאור האחרון יש הכנעה של קבלת הדין. אחרי שלושה ימים מתואר בארבע הבשורות כי ישוע קם לתחיה מקברו, התגלה לתלמידיו, דיבר עמם ועלה השמימה כאליהו הנביא.

 

הצליבה היא רק ההתחלה

בדברינו עד עתה העלינו שלוש אמירות כדלקמן:

  1. ישוע בחר לסיים את חייו בדרמה של צליבה על מנת לסמן את הצלב כסמל הדת החדשה, כסמל הברית החדשה המבטלת את הברית הישנה.
  2. לישוע הייתה כוונת זדון מראש לבחור אחד מתלמידיו שיהיה לבוגד ובפרט תלמיד בעל שם יהודי. שוב, על מנת להוקיע את הברית הישנה ואת היהדות. למעשה לא היה כל צורך בבגידה שכן ישוע היה מוכר וידוע ממילא ואם חובה היה עליו להיצלב, יכול היה להסגיר עצמו במו ידיו.
  3. טקס חלוקת הלחם והיין כבשרו ודמו הנשפכים בעת הסעודה האחרונה הם מטאפורה פגאנית קניבלית על העלתו כקורבן בעד חטאי האנושות, בחירה שלו כמובן. באשר לטקס הלחם והיין גם עניין זה הפך משך דורות רבים תימות לעלילות דם כרוניות נגד היהודים, כאשר המשוואה הפכה את כיוונה. לפי העלילה היהודים היו חוטפים טרום פסח ילדים נוצרים, אוכלים בשרם ושותים דמם, או משתמשים בדמם להכנת מצות. רעיון הקניבליזם כמו זה המופיע במטאפורה של ישוע, שימש עילה לפוגרומים מסוימים נגד היהודים בנושא אכילת הגוף ושתיית הדם.

בקיצור, כבר מתוך שלוש הבשורות הראשונות, עוד לפני הבשורה על פי יוחנן, נראה כי ישוע התכוון לבטל את כל מצוות התורה בניגוד להצהרותיו השוללות זאת, ולהקים דת שונה ונפרדת לחלוטין מן היהדות. את היהדות ביקש להוקיע כבוגדת ונפשעת. מאחר ולעם היהודי שימשו עשרת הדברות כסמל הברית הישנה יצר ישוע את הצלב עליו נתן את גופו ונפשו כסמל הברית החדשה. דרמת הצליבה של ישוע נבחרה על ידו כדרמת הפתיחה הקשה, זו שאין להתעלם ממנה, לייסוד הדת החדשה. עולה רק שאלה קטנה וטפשית: אם אכן ישוע היה האלוהים בכבודו ובעצמו, כפי שנלמד בבשורה על פי יוחנן, האם אלוהים יכול להיצלב ולסבול? אם אכן היה אלוהים בגוף אדם נדמה כי הייתה זו דרמה מטאפורית המיועדת להמונים – אלוהים אינו סובל. כבן אדם הרי הוא זולג דם על הצלב וזועק אך זוהי רק תצוגה כלפי חוץ שהרי אלוהים נשאר לעולם ועד בלתי פגיע. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת