55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סימן קריאה!

פוליטיקה, מוזיקה, לשון עברית

חברה בהכחשה

באחרונה שמתי לב לשתי תופעות מדאיגות בחברה הישראלית, שהזיקה ביניהן ברורה למדיי. שתי התופעות קשורות זו בזו ומבשרות על מגמה שלילית בחברה.

תופעה א: הר מעכבר

שתי פרשות שהתפוצצו בשבוע שעבר מסמלות שני דברים: את הבדיקה השגרתית שלנו את הדמוקרטיה בישראל אם היא עדיין חיה ונושמת ואת הנטייה שלנו לעשות עניין מכל דבר, להוציא מכל פרופורצייה כל אמירה שאינה במקומה. ואני מתכוון כמובן לפרשת המורה אדם ורטה ולפרשת אחינועם ניני ואריאל זילבר.

בואי כלה

אחינועם ניני לא קראה להחרים את אריאל זילבר. היא חזרה ואמרה ושוב חזרה והדגישה את יצירתו רבת־השנים ואת היותו מוזיקאי מוכשר. העניין היחיד שהפריע לה היה לעמוד אתו על אותה בימה ולקבל פרס. זה הכול. לא הפריעה לה יצירתו, ואפילו לא הפריע לה שאקו"ם החליטה לתת לו פרס. היא רק אמרה שקשה לה לעמוד אתו על אותה בימה ולקבל פרס לנוכח דעותיו הקיצוניות, אמירותיו הקשות וסגנונו הבוטה.

אלא מאי? ניני בחרה לפרסם את דבריה בפייסבוק, ואני משוכנע שהיא לא חשבה שמיצב (סטטוס) שפרסמה יעורר הדים כאלה ויֵצא לחלוטין מכל פרופורצייה. לו ידעה, בטוחני שהייתה פועלת אחרת. מהרגע שפרסמה את מה שפרסמה, החלו גלגלי השנאה לנוע, ותגובות חסרות פרופורצייה, משפילות, מעליבות ומקוממות החלו להופיע. על מה ולמה, רבותיי? זכותה של ניני לא לקבל פרס עם אדם שלדעתה הוא חשוך, קיצוני, שלא לומר הזוי. להפך, לא רק שלא צריך לתקוף אותה, יש להעריך אותה שהיא הולכת עם האמת שלה. זו מהות הדמוקרטיה, רבותיי: אפשר להביע דעה על כל מה שרוצים, בתנאי שלא מסיתים ולא פועלים באלימות. עובדה, גם זילבר מתבטא בקיצוניות מפחידה ואיש לא חשב בכלל לעצור אותו או למנוע ממנו פרס על יצירתו. וכל כך למה? כי ישראל היא דמוקרטיה, וזכותו של כל אזרח להביע את דעתו, גם אם היא שונה מדעתנו ומנוגדת לה. 

ואני לא מדבר על הביזיון שהגיע בעקבות הדברים, על כך שאקו"ם המירה את הפרס לפרס קל יותר לעיכול, נקרא לזה כך (בהתערבות פוליטית גסה של דליה רבין). החלטתם לתת פרס על מפעל חיים במוזיקה? מעולה, תעמדו בהחלטתכם ואל תשנו אותה ברגע האחרון. או שאתם נותנים פרס או שתבטלו את הפרס, אבל אל תשנו אותו ברגע האחרון ממניעים פוליטיים. זה לא מכבד אתכם ולא מכבד אותנו, ובוודאי לא מכבד את חתן הפרס. זו התנהלות לקויה, חובבנית והיסטרית.  

אגב, אם תשאלו לדעתי, אז אני חושב שניני מיהרה להגיב ולא היה קורה דבר לוּ קיבלה פרס על אותה בימה עם זילבר. אבל אני בהחלט מכבד את החלטתה ומעריך אותה על כך.

אדם ורטה

פרשת המורה אדם ורטה מדאיגה עוד יותר. ממה שקראתי וצפיתי הבנתי, שאדם הוא מורה לאזרחות, ובמהלך שיעור אחד העלו התלמידים את השאלה אם צה"ל הוא צבא מוסרי אם לאו. במדינה דמוקרטית אפשר, צריך וראוי לדון על כל נושא, בתנאי שהדיון לא גולש להסתה ולאלימות. המורה אדם ורטה התייחס לצבא באופן כללי ולשאלה מה הופך צבא למוסרי, ובסוף הדיון, כשנשאל על ידי התלמידים מה דעתו האישית, אמר שלדעתו, יש מעשים שצה"ל עושה שהם לא מוסריים. אמירה שלא הייתה צריכה להיאמר, בוודאי לא בשיעור.

כפי שאדם ורטה עצמו אמר בריאיון לערוץ 2, טוב עשתה התלמידה שהתלוננה מפני שהיא חשה שהמורה שלה חצה את הגבול. הבעיה אינה בתלמידה, הבעיה במערכת שניפחה את הסיפור מעבר לכל פרופורצייה, קראה למורה לשימוע לפני פיטורים ומה לא. בסופו של דבר, הדמוקרטיה ניצחה והמורה לא פוטר.

אינני נכנס לדיון אם צה"ל מוסרי אם לאו, כי לא זה הנושא. הנושא הוא זכותו של כל אזרח להביע את דעתו, גם אם הוא מורה בישראל. אסור לפטר אדם רק בגלל דעותיו הפוליטיות!

שלא יובן לא נכון: אני סבור שאין לערב פוליטיקה - לא מהימין ולא מהשמאל - בבית הספר. חינוך ופוליטיקה לא ילכו יחדיו, אבל כאן התנהל דיון בנושא שהתלמידים הביאו, ובסוף הדיון המורה אמר את דעתו. אני מסכים שאדם ורטה לא היה צריך לומר את דעתו, אבל משאמר אותה לא היו צריכים לפעול לפיטוריו, אלא לכל היותר להעיר לו שהבעת דעתו בשיעור לא הייתה במקומה, ובכך לסיים את הסיפור הזה.

פרשת אדם ורטה מצטרפת לפרשה עגומה אחרת משנת 2010 של הד"ר רן ברץ, מהצד השני של המפה הפוליטית. הד"ר ברץ פוטר מעבודתו כמרצה רק בשל דעותיו הימניות והעניין הושתק משום־מה. אז אני שוב חוזר ואומר: אין לפטר אדם רק בשל דעותיו הפוליטית וזה לא משנה מהן דעותיו, שמאל או ימין - אסור לפטר אותו בעטיין! לכן את הד"ר ברץ היה לדעתי, צריך להחזיר מיָּדית לעבודה. לא היו צריכים לפטרו מלכתחילה, ומשפיטרו היו צריכים להחזירו לעבודה. 

שתי הפרשות הללו מסמלות את נטייתנו לבנות הר מעכבר ולעשות עניין מכל אמירה שאינה במקומה. זו נטייה מדאיגה, מפני שבמקום לטפל בבעיות המהותיות ובעניינים החשובים באמת מעדיפים להטיל זרקור על עניינים שוליים, על אמירות חסרות טעם, ולהתנפל על אומריהן. 

 

תופעה ב: עטיפה מהודרת

התופעה השנייה מדאיגה גם היא ומצביעה על מגמה שגויה של הדחקה.

מוצאים מילים "מפוצצות" וחיוביות לתיאור בעיות קשות/פשוטות ושליליות במקום לפתור את הבעיות. מדברים על "העצמת נשים" ובפועל אין שוויון בין נשים לגברים, מארגנים פסטיבל "העצמת נשים" ומזמינים בעיקר גברים להופיע בו ובפרט את איל גולן, שהקשר בינו לבין העצמת נשים הוא בערך כמו הקשר בין מים לשמן. ובחינוך מדברים על "הכלה", "יעד הכלה" ועוד מילים סתומות וסתמיות כאלה, אבל הבעיות נשארות בעינן.

במקום להכיר בבעיות ולנסות לטפל בהן עוטפים אותן בנייר צלופן מהודר. זה לכאורה קל יותר, נגיש יותר, יפה יותר, אבל למעשה זה קשה, בלתי נגיש בעליל ומכוער עוד הרבה יותר. 

מילים יפות הן דבר נחמד, אבל בסופו של יום לא מילים יפתרו בעיות אלא מעשים. הנטייה לעטוף את הבעיות באריזת מתנה מהודרת מלמדת שהחברה הישראלית בוחרת לחיות בהכחשה תמידית, לנסות לשכוח מהבעיות בעזרת כמה מילים גבוהות, סתמיות וריקות מתוכן. 

לעטוף את הבעיה בנייר מהודר ויפה ככל שיהיה לא פותר את הבעיה, זה רק מחמיר אותה ומנציח אותה.

והיכן הזיקה שבין שתי התופעות, תשאלו? כשעוטפים את הבעיות בנייר צלופן מהודר, אזי מתכחשים להן, וכשמתכחשים לבעיות האמתיות קל יותר להיטפל לכל אמירה שטותית של מישהו ולעשות ממנה סיפור גדול בניסיון לכסות את הבעיות האמתיות של החברה בישראל. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

הכי מעודכן
המאמרים הנצפים
המאמרים המוגבים
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לשונאי10 אלא אם צויין אחרת