1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

סיפור לשבת - בלדה לנאיבית

המטופלת של שעה ארבע הייתה חדשה – הגיעה למפגש היכרות ראשוני ללא תשלום – אבל משום מה היא נראתה לי מוכרת מאיפשהו.
ניסיתי לאמץ את זכרוני ולמקם אותה באירוע כלשהו מחיי, ללא הצלחה.
חייכתי אליה, הסתכלתי בדף ואמרתי: "תמימה, נכון? שבי בבקשה"

השם תמימה צלצל לי מוכר מאוד, אבל לא הרוזנקרץ שהיה צמוד אליו. בכל מקרה ייתכן מאוד שזה שם בדוי, כמקובל במקצוע שלי (ובסיפורים לשבת).
תמימה (שם בדוי?) התיישבה וקינחה את האף. היא נראתה מאוד עייפה ובנוסף פניה הקרינו עצבות גדולה. מניסיוני רב השנים הייתי אומרת שמדובר מן הסתם בדיכאון, אבל לא התכוונתי לאבחן אותה ללא היכרות קרובה יותר.

"אז מה מביא אותך לכאן תמימה?" – שאלתי אותה ופתחתי את המחברת, מוכנה לרשום את מה שתאמר.
תמימה הסתכלה עליי לרגע במבט עצוב, אך לפתע אורו עיניה (העייפות) ורמז לחיוך עלה על שפתיה.

"נחמה!" – היא קראה – "נחמה שלם! אני לא מאמינה!"
הסתכלתי עליה במבט בוחן יותר. היא קראה לי שלם וזה סימן שהכרנו לפני נישואיי הראשונים – אי שם בין גיל אפס לעשרים ושתיים.
בדמיוני ניסיתי להוריד ממנה כמה שנים ואולי לשנות לה את התסרוקת כשלפתע הבנתי מי זאת: תמימה כהן מ-י'3!

"תמימה כהן!" – עניתי לה בהתרגשות – " סליחה שלא זיהיתי אותך! עברו כל כך הרבה שנים..."
האמת שעברו פחות מחמש עשרה שנים ומעולם לא היינו ממש חברת טובות. השתתפנו ביחד במועדון הספר הטוב של המורה דבורה והיה לנו טעם דומה בספרים, אבל מעבר לכך לא היינו ממש חברות.
ואז נזכרתי בעוד פרט לגביה – בחבר החתיך שלה גדעון רוזנקרץ... היא התחתנה איתו?

הייתה תקופה שממש קינאתי בה על כך שהיא הצליחה לתפוס אותו... חלמתי עליו בלילות ולפעמים גם בימים. אבל זה עבר לי. אמנם הבעלים שלי לא היו חתיכים כמו אותו גדעון אבל אני בטוחה שהם היו... טובים יותר במשהו. אולי.
שאלתי אותה – "אז מה? התחתנת עם גדעון? ממש אהבה מהספרים! ידעתי תמיד שהכל יסתדר לך בסדר כמו בספרים שקראנו אז"
(ובליבי חשבתי שבחיים לא הבנתי מה גדעון מצא בה ולמה כל הטוב הזה הגיע לה)

"כן..." – היא אמרה בעצב – "התחתנתי עם גדעון. כולם אמרו שאנחנו זוג משמים, אבל עכשיו..."
היא השתתקה.
חיכיתי רגע ומכיון שהיא לא המשיכה שאלתי אותה – "מה קורה עכשיו?"
"עכשיו השמיים ריקים..." – היא ענתה והתחילה לבכות.

הגשתי לה טישיו וחיכיתי בסבלנות להמשך דבריה.
אחרי שהיא נרגעה קצת היא אמרה – "הלילה למשל חיכיתי לו עד ארבע בבוקר... השמש כבר התחילה לזרוח ואני חשבתי שאולי הוא בכל זאת יחזור הביתה. הכנתי לי עוד קפה, עישנתי עוד סיגריה, שמעתי עוד שירים ברדיו – הם קראו להם שירים שסוגרים את הלילה – ופתאום הרגשתי שנשארתי כל כך... כל כך..."
"תמימה?" שאלתי מכיון שהיא השתתקה שוב לזמן ארוך.
"נאיבית!" היא קראה והשתתקה שוב.

החלטתי שהגיע הזמן לשאלות מנחות. שאלתי אותה איך היא מעבירה את הזמן כשהוא לא חוזר הביתה והיא ענתה שהיא בדרך כלל חולמת ליד התנור ורוקמת צלבים וקווים לחולצה של הילד (יש להם רק ילד אחד).
"ואיפה גדעון נמצא באותו זמן?" שאלתי.
"מי יודע?" – היא ענתה בשאלה, מיואשת כולה – "שותה... ובורח"
"כמו אליהו..." – אמרתי בהשלמה. אליהו היה בעלי השני. אלכוהוליסט גדול.

"אבל זה לא הגרוע ביותר..." – היא אמרה – "הבוקר – כלומר שהיה כבר ממש בבוקר – לבשתי חלוק, יצאתי מהבית וראיתי אותו הולך שיכור ברחוב. במקום להרביץ לו חיבקתי אותו..."
"כן, זו תיסמונת ידועה" – אמרתי – "לרוב נשים ש..."
"אבל זה לא הגרוע ביותר!" – היא שסעה את דבריי – "את יודעת למה יצאתי מהבית הבוקר?"
"בשביל לקחת את הילד לגן?" – הצעתי.
"לא!" – היא ממש צעקה – "יצאתי כדי לנער את הברוש שהשיר טיפת לילה זוהרת! אני חושבת שאני משתגעת!"

"טוב, בזה אני יכולה לטפל" – אמרתי וקבעתי לה סדרת פגישות.
בלבי בירכתי על כך שלא "זכיתי" בגדעון והצלחתי אפילו להיפטר מאליהו. רשמתי לפניי גם לבדוק מחר בבוקר את הברוש מול הבית. אולי הוא צריך ניעור.

 

מוסר השכל: לפעמים לא רק ברושים צריכים ניעור

שבת שלום!

תודה ליהונתן גפן שכתב את מילות השיר המקורי.

והרשומה המומלצת היא - משחק הכיסאות הריקים – בבלוג של עמי128

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

76 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת