00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עידן הגבירה

הבטחה חורפית- פרק 3 || יאיר

היי :)
מה שלומכם? סליחה על כך שלא פרסמתי לפני יומיים... השבוע כולו היה עמוס מאוד. היום יש מגן ראשון במתמטיקה ואני קצת בלחץ ><
אתמול חלמתי 2 חלומות שגרמו לי להבין שאני צריך לכתוב את החלומות שלי. אז החלטתי לפתוח פה פינת חלומות, שפעם בשבוע אני, סאם או מור נפרסם את החלומות שלנו(אם נרצה). 
בכל מקרה, סאם וויתר בשבילי על היום והוא יפרסם בשבוע הבא(אין לו פשוט מה לכתוב XD). אז הנה הפרק באיחור של יומיים- לא לרצוח אותי!
אגב- אני צריך להמשיך לכתוב את הפאנפיק אחרי שלא כתבתי הרבה זמן... כמעט שכחתי מה זה לכתוב XD

פרק שלישי

לאחר חופשת חג המולד התחוללה סערה איומה נוספת בהוגוורטס, אף אחד לא יכל להוציא את אפו החוצה ורובם אפילו לא טרחו לנסות. כל השיעורים שדרשו יציאה למדשאות נדחתה ובמקום זה היו שיעורים חופשיים, הארי וסופי היו משועממים בגלל שלא יכלו לצאת החוצה לשלג, אז במקום זאת- הם נשארו לשבת בספרייה ביחד עם ביל ולנסות להבין מה כתוב בספר הגדול שקראו. לונה הקטנה הייתה מצטרפת אליהם ביחד עם אחותה הגדולה- סלניה. לאחר כמה ימים של ישיבה הארי וסופי הבינו שלונה נשארת בהוגוורטס בגלל שאבייה היה כל הזמן עסוק עם העיתון ולא יכל לשמור עלייה כל הזמן. תמיד כשהזכירו את שמו של הקוסם האפל הזה משהו בתוך סופי היה מתעורר והיא התקשתה שלא לרצות להגן עליו. הדבר היה קשה להסתרה כי כל הזמן נראה שוולדמורט היה בראש של כולם, בין אם זה היה בכתב או בלחישות, תמיד קראו לו 'זה שאין לנקוב בשמו'.  סופי הבינה למה אסור לומר את שמו, היא ידעה שכולם מפחדים מעצם ההזכרה שלו. אך היא גם ידעה שהארי לא מודע לזה- או שהוא מודע ומתעלם- כי הוא תמיד אמר את השם האמיתי שלו ולא את מה שכולם אומרים, פעם אחת היא שאלה אותו את השאלה הזאת וכל מה שהוא ענה לה היה "כי זה מרגיש לי יותר קצר מ'זה שאין לנקוב בשמו', כאילו... ואם יש מישהו שלא מכיר את וולדמורט?" התשובה שלו נשמעה כל כך תמימה שהיא כמעט שברה את סופי. 

באחד הערבים שבהם ביל לא יכל להצטרף אליהם סופי, הארי ולונה ישבו ביחד על פופים אדומים, כחולים וירוקים במעגל סביב הספר הגדול שממנו הקריא ביל באותו ערב מוזר, מעבר למדפים עמד סוורוס סנייפ- משקיף עליהם בשקט, בסקרנות. מאז אותו הערב הוא הרגיש שהוא נמשך אל שלושת הילדים, שהוא רוצה לבדוק שהכל בסדר איתם. זה היה מוזר עבורו. 
"הצלחתי לקרוא משפט!" סופי קראה בהתרגשות כשהארי הוציא גליון קלף שבו היה כתוב את כל מה שהם הצליחו לפרש מהמילים, במקביל הוא גם הוציא את קסת הדיו והנוצה שלו והניח בצד, מביט בה בעוד היא מקריאה את המשפט המתורגם "ללכת איתם לנצח יוכל." היא אמרה בקול שקט, אך ברור. הארי כתב את כל מה  שהיא אמרה בכתב מכני וילדותי במקצת ואז הניח בצד שיתייבש. לונה פיהקה בעייפות "אני רוצה לישון." היא אמרה, מניחה את ראשה על הפוך הכחול שעליו היא ישבה.
"לכי לישון," סופי אמרה בחיוך קטן "אנחנו נעיר אותך כשנסיים פה ואז נלך ביחד לחדר." 
מאז שהם נפגשו- שלושת הילדים היו ישנים באותו חדר שהיה שייך להארי, הם אהבו להיות ביחד וכך זה הקל מעט על סלניה, שהייתה צריכה לשמור על אחותה הקטנה עשרים וארבע שעות עד אז. שלושת הילדים הפכו להיות החברים הכי טובים והם כבר דיברו על השנה שבה הם יהפכו לתלמידים בבית הספר ויתחילו לעשות כשפים עם שרביטים. הם תמיד קינאו בילדים המבוגרים מהם בגלל השיעורים המעשיים שבהם היו, בכל הכשפים שלמדו. אך ביל תמיד אמר להם שלהיות תלמיד זה לא ממש כייף בגלל השיעורים והמבחנים.
"אני עייפה גם," מלמלה סופי לבסוף, נאנחת בשקט ומניחה את ראשה על הפוך הירוק "מה השעה בכלל?"
הארי הביט בשעון הגדול שהיה תלוי על אחד הקירות "שמונה וחצי בערב." הוא אמרה "אני אמשיך לקרוא, תנוחי."
"תודה." סופי חייכה אליו ועצמה את עינייה, נרדמת במהירות. לונה כבר הייתה ישנה בשינה עמוקה, מדי פעם היא מלמלה משהו על שנורקקים פחוסי קרן. הארי תמיד תהה על מה היא מדברת, אבל לא שאל אותה בגלל שפחד שתעלב או משהו דומה לזה. בזמן ששתי הבנות ישנו הארי המשיך לנסות לקרוא את השורות המלאות במילים שאותן הוא לא הבין. לבסוף הוא וויתר וסגר את הספר, מניח אותו מתחת לפוך שעליו ישב ואז התחיל לקרוא ספר אחר- שאותו הוא כבר קרא במשך שבועיים, לאט לאט הכל הסתחרר סביבו, הוא פיהק בעייפות, ראשו נפל על הפוך האדום כשעיניו נעצמו מעצמן והוא נרדם.

סוורוס סנייפ הביט בשלושת הילדים הישנים ואז עבר את המדפים, מתיישב על ידם ואז לוקח את גליון הקלף הישן. "מוזר..." הוא מלמל בעודו קורא את הנבואה המתורגמת "זה ממש דומה ל-" הוא לא סיים לדבר כשהוא שמע צעדים שקטים מאחוריו, הוא הסתובב במהירות ושלף את השרביט שלו.
"שלום סוורוס," היה זה הפרופסור דמבלדור- שלבש גלימה סגולה ארוכה "תוריד את השרביט, זה רק אני." הוא נראה מעט משועשע מתנוחת ההגנה של המורה הצעיר.
סוורוס הוריד את השרביט שלו באטיות ונאנח, נשען מעט לאחור ואז מנער את ראשו, מתיישר בחזרה ומביט בו "קרה משהו אלבוס?" הוא שאל בשקט, באדישות קלה אך גם בחשש.
"רק רציתי לראות את שלושת הילדים," דמבלדור אמר ברוגע, מחייך חיוך קטן ומביט בהארי, סופי ולונה הישנים "וגם אותך."
סוורוס נעמד במהירות מולו "על מה רצית לדבר איתי?" הוא שאל, מכניס את השרביט לכיס גלימתו ואז סידר אותה לפני שהביט בפניו של דמבלדור המשועשע במקצת. "הייתי רוצה לדבר איתך על הנבואה שאותה קראת," הוא אמר בשקט, ברוגע "תרצה לשבת איתי בשולחן?"
סוורוס הנהן במהירות והלך אחריו לעבר אחד השולחנות הקרובים לילדים, הם התיישבו אחד מול השני כשדמבלדור הניח את הסנטר שלו על האצבעות שלו, מביט בסוורוס בעיניים חודרות במשך כמה שניות.
"מה עם הנבואה?" שאל סוורוס לבסוף, כמעט בחוצפה קלה "אני מצטער." הוא אמר במהירות, לא נשמע מצטער אלא כאילו הוא יודע שהוא צריך להתנצל.
דמבלדור הנהן ברוגע, מתעלם מחוצפתו של האדם מולו "הנבואה מתחילה להתגשם," הוא אמר בשקט, בוחן את תגובותיו של המורה מולו "אנחנו כבר מכירים ארבעה מתוך חמשת האנשים שעליהם הנבואה מדברת."
"אתה מדבר על שלושת הילדים?" שאל סוורוס בלחש, מציץ על הילדים הקטנים "הם חלק מהנבואה?"
דמבלדור הנהן "הם שלושה מהם, אך יש לי הרגשה שהם יותר משלושה." הוא הביט בהם ואז בסוורוס "ואנחנו גם יודעים מי החמישי."
"מי זה?" שאל סוורוס בסקרנות קלה, אך דמבלדור לא ענה לו כמה שניות "מי זה?"
"אני לא יכול לספר לך," דמבלדור ענה לבסוף "אני מצטער."
סוורוס נאנח בתסכול ונשען לאחור במקצת, דמבלדור הביט בו ואז נשם עמוק "ניקח אותם לחדר?" הוא שאל, מציץ על הילדים הישנים.
סוורוס חזר לשבת ישר ואז הנהן, שולף את השרביט שלו ואז נעמד, הולך אליהם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הגבירה מוריין אלא אם צויין אחרת