00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

יורדים - על הילדים ומפספסים - בגדול.

 

כמה מילים על הקמפיין להשמנת ילדים מפי אחת שהייתה פעם שמנה בגוף, נשארה קצת שמנה בראש והתעצבנה על אלו שהזכירו לה דברים שהיא היתה מעדיפה לשכוח...

 

"כל קילו הופך את הילד שלך לפגיע יותר"

"כשהילד שלך משמין, החיוך שלו קטן"

"היא תמשיך לאכול את זה כל החיים"

***

פרסומאים יקרים, הרשו לי לספר לכם משהו:

להיות ילד זה לא קל.

להיות ילד שמן זה לא קל.

להיות נער / מבוגר שמן זה לא קל.

לשמוע ולקבל מהחברה ביקורת על כך שאתה שמן זה קשה.

להגיד לעצמך "אני שמן" ולהבין שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו - זה הכי קשה.

***

אז כן, גם אני נחשפתי לקמפיין החדש המנסה לעורר מודעות לעניין השמנת יתר בקרב ילדים. אחד מכל ארבעה ילדים סובל מהשמנת יתר... כן, זה נכון. אבל לא, התזה אלימה של עלבון בפניו של הילד היא לא הדרך לעורר את המודעות או לשנות משהו. אפליות על רקע משקל מתרחשות בכל זמן בדיוק כמו אפליות על רקע דת, גזע ומין. אולי באותה תדירות, אולי יותר, אולי פחות – זה לא העניין. הקמפיין הזה לא מעלה מודעות, הוא יורק בפנים הלא נכונות ומקטין את החיוך של הילד עוד יותר, לא רק בתמונה שתלויה על תחנות האוטובוס, אלא גם בפנים האמתיות של כל אותם הילדים שקמים בבוקר ומסתכלים על עצמם לעומת החברים שלהם (והם ילדים. כולנו יודעים שכבר מגיל צעיר זה משפיע...)

כל חיי סבלתי מהשמנת יתר. גדלתי בלי שום מודעות ורסן למזון שנכנס לי לפה ואולי שאבתי לכך השראה מהמקומות המאוד לא נכונים. ביליתי שעות אצל הסבתא (הנפלאה שהיתה לי יש לציין), שכל ארוחה אצלה היתה מפנקת אותי בהמון קלוריות ושומנים והקינוח הוא גלידה וקינדר וטופי וופלים מצופים. אני בכוונה משתמשת ב"ו" החיבור, מכיוון שזה לא "או", זה הכל ביחד, וכך בכל פעם. רק שיהיה מתוק, שיהיה שמח, והכול נעשה מאהבה ובעיקר בחוסר ידע.

בשיעורי ספורט בבית הספר הייתי תמיד בשורה האחרונה, ריצה של 100 מטר הייתה קללה ויותר מזה זה עונש מוות, במשחקי מחניים אף אחד לא מסר לי את הכדור גם ככה, שלא נדבר על להישאר אחרונה מבלי להיבחר לאף קבוצה. התביישתי להיכנס לבריכה או לים ליד אנשים שהם לא המשפחה שלי וגם ליד אלו נשארתי עם חולצה גדולה שתסתיר, וכמה שיותר ממני. "ארוחת צהריים" שלאחר בית הספר לרוב הכילה פחמימות כלשהן ולקינוח ארטיק מצופה ושוקולד ועוד איזה עוגיה שקניתי במכולת בדרך חזרה הביתה. בדרך כלל הייתי קונה עוד אחד "רזרבי" שהבטחתי לעצמי שאשמור למחר או שאחלוק אחר-כך עם חברה. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ששמרתי את אותו משהו טעים להמשך ולא אכלתי גם אותו באותה נשימה עם הקודמים לו...

ולמה כל זה? כי לא הייתה לי המודעות, כי לא קיבלתי את הכלים הנכונים והידע הנכון בדרכים הנכונות ולכן לא הבנתי. כי בגלל כל אלה הסתרתי אפילו מההורים שלי, נעלבתי והתכחשתי למצב ולצורך בשינוי. ואולי לא הבנתי שאני עושה לעצמי נזק שהצטרכתי ואני עדיין צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לא לחזור אליו...

ילד או ילדה שסוחבים חמישה קילוגרמים עודפים או עשרים וחמישה קילוגרמים עודפים רואים את הפרסומות האלה ומפספסים את המטרה של מי שעמד מאחורי הרעיון (המאוד לא מוצלח) הזה.
במקום לחייך, אותו ילד הסובל מהשמנת יתר, מזהה את עצמו בתמונה של הילד עם החיוך הקטן ומפסיק לחייך פשוט כי הוא נפגע. את אותו הילד יעליבו ביום למחרת בבית הספר, בתור למרפאה או במגרש הכדורגל והוא יתחיל לפתח רגשות שליליים שעלולים להיות מסוכנים אם לא נשים לזה לב.
ילדה שסובלת ממשקל עודף, אפילו קל, תראה את הכרזה "דאבה" שכתובה באמצעות מאכלים שמנים ובמקום להמשיך לאכול את זה כל החיים, אולי תפסיק לאכול בכלל, תפתח שנאה עצמית, אולי גם הפרעות אכילה ומי יודע לאן זה יגיע משם...

והדוגמאות רבות ואינסופיות...

 

לרדת עליהם ובגדול זו ממש לא הדרך להגיד "ילד, אתה צריך שינוי!"

 

כרזות הקמפיין המפוספס והפוגעני הזה, צריכות להיות מוחלפות למשל בשיעורי בריאות ותזונה בבית הספר ועדיף כבר בגיל צעיר. שיעורי הספורט כבר מגן ובית-ספר יסודי יכולים להיות אתגריים, מעניינים ושמחים יותר עבור ילדים ששונאים לרוץ או שסובלים מהקונספט המאיים של מורה לספורט קשוח שמוציא אותם לרוץ בשתיים וחצי בצהריים (הרי לא חסרות דרכים לתזז ילדים, לגרום להם לשרוף אנרגיה ולהתמלא בשמחת חיים - ולא בשנאה עצמית).

עוד לא הזכרתי את ההורים, החברים והמשפחה שצריכים להיות מגוייסים. הם הרי המובילים את הדרך הזו שבה הולכים הילדים שלהם, ונדמה לי שיש דרכים להסביר וללמד את הילדים באופן שיהיה עדין ונגיש יותר, מבלי ליצור אנטי. כי מי כמו ההורה מכיר את ילדו ויודע איך לגשת אליו? ואם אלו לא יודעים, לא חסרים אנשי חינוך ומקצוע בקיעים בתחום שיסייעו. תבשלו להם ואיתם בריא יותר, קחו אותם לאירועי ספורט, ביום יפה צאו לרכב על אופניים בפארק במקום לארוחה שמנה במסעדה או במקדונלדס. מצאו איתם חוג ספורטיבי שיהפוך לתחביב לאורך זמן ושנים. 

ואם תרצו עוד טיפים וכיוונים רק תגידו ואמשיך, יש לי ערימות...

 

קטונתי מלהיות פרסומאית אבל אני כן יודעת מהי כוחה של מילה כתובה או מדוברת ואני כן יודעת איך זה להיות ילדה שנעלבת. למעשה, כולנו.

כל חיי הייתי ילדה שמנה וגם אחרי השינוי הגדול מאוד שעברתי, בראש שלי אני עדיין מתאמצת לדחוק את אותה ילדה לפינה. היא מזכירה לי שהיא שם, היא מאותתת לפעמים ואני ממשיכה להילחם בה. להסתכל על הכרזות האלו ברחבי העיר גרמו לי להיזכר ולשנוא שוב את כל אותם הילדים שצחקו והחרימו אותי בגלל מראה פיזי שלא התאים להם בעין (אותם פחות עניין חוסר הבריאות). כל אלו שהעליבו אותי, רק החטיאו את המטרה. הרי המודעות והשינוי האמיתיים באו בסופו של דבר ממקום אחר לגמרי, ולא מהאלימות הזו. גם מהאלימות של הכרזות האלו השינוי יתעכב לבוא, והרי זו היתה המטרה מאחורי כל הקמפיין הזה, לא?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת