00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Anonymous - סיפורים בהמשכים

פרק ראשון

לאה מרשל מיהרה לקחת את הטלפון הנייד שלה. בעודה מחייגת את המספר המוכר היא ראתה בזווית עינה את מכוניתם של הוריה יוצאת מהחנייה ברוורס. אמא שלה נופפה לה דרך החלן ולאה חייכה אליה.
צליל החיוג פעם באוזנה במשך כמה רגעים, ואז הוא ענה.
״היי,״ היא אמרה לפני שהספיק להשחיל מילה. ״ההורים שלי יצאו. רוצה לבוא?״ 
היא היתה מוכנה להישבע שהיא שמעה את החיוך שלו מהקו השני. ״כבר מגיע.״ הוא ניתק, והיא הניחה את הטלפון על השידה והתיישבה על המיטה שלה, מצפה.
...
בלייק רוז רצה לחדר של אמא שלה בעודה צורחת. ״אמא, איפה שמת את האצטון?!״
״הוא במגירה, בלייק!״ צרחה אמה בחזרה מהקומה התחתונה. ״איפה שהוא תמיד!״
בלייק פתחה את המגירה אבל כל מה שמצאה היה קרמים שונים נגד הזדקנות וכשמונים בקבוקוני לק צבעוניים מסודרים בשורות.
״הוא לא שם!״ היא צרחה בחזרה.
״תסתכלי טוב יותר!״ אמה החזירה צעקה.
״אני לא עיוורת, אמא!״ צעקה בלייק, מתחילה להתרגז. למה אמא שלה חייבת להתנהג ככה? ״הוא לא פה! איפה שמת אותו!״
״אני לא יודעת!״ בלייק שמעה עקבים נוקשים בקומה התחתונה. ״אבל אני חייבת ללכת! אני אחזור מאוחר! תזמיני פיצה או משהו!״ ואז דלת הכניסה נפתחה ונסגרה. בלייק נשפה אוויר בכעס ויצאה מחדרה של אמה, אבל לאחר רגע דלת הכניסה נפתחה שוב.
״את יודעת שסתם אמרתי את זה.״ אמרה אמה בקול רם מלמטה. ״שלא תעזי להזמין פיצה! את לא תאמיני כמה קלוריות יש בחרא הזה!״ ואז היא יצאה שוב, והפעם לא חזרה.
ובלייק עדיין עמדה שם עם לק מתקלף ומזעזע, ולא היה לה מושג איפה האצטון.
...
תומאס ויליאמס לבש את כובע הגרב האפור שלו על ראשו, זרק על כתפיו מעיל מסמורטט וישן אבל אם כך הכי מחמם שקיים, הניח את האייפוד שלו בכיסו כדי שלא יהיה משעמם לו בדרך, והתכונן לצאת מהבית. 
״לאן אתה הולך?״ שאלה אמו מהמשרד שלה.
״להליכה.״ ענה תומאס ומיהר לצאת לפני שאמו תשאל שאלות נוספות. הוא לא רצה לדמיין מה יקרה אם אמו תגלה לאן הוא באמת הולך. זאת הולכת להיות דרמה.
...
דניאל שר נכנס לספרייה והניח את ערימת ספריו על שולחן הספרנית.
״דניאל!״ אמרה ורה בעודה מציצה מעל משקפיה. ״מזמן לא ראינו אותך כאן.״
״כן, מצטער.״ הוא הסמיק. ״היתה לי הרבה עבודה.״ 
ורה חייכה אליו במתיקות. ״להכין לך משהו? קפה? תה?״
״לא, תודה.״ הוא מלמל ונמלט משם. הוא לא רצה להזכיר לורה שזו ספרייה ואסור לאכול ולשתות כאן, ולכן הלך משם לפני שייאלץ להביט בה שוב.
...
מקס צ׳רלסטון רץ לחדרה של אחותו. ״היי, מט, אמא הרשתה ללכת למסיבה. בא לך?״
מטילדה הרימה את מבטה וגלגלה אליו את מבטה. ״ברור שכן.״ היא הרימה שתי שמלות, אחת בכל יד, והראתה לאחיה. ״איזו כדאי לי?״
הוא בחן את שתיהן, קימט את מצחו, סובב מעט את ראשו ואז הצביע על הימנית, קצרה ושחורה. ״אותה, עם העקבים הענקיים הכסופים האלה שלך. את סקסית בזה.״
מטילדה חייכה אליו בהוכרת תודה ומיהרה לציית. ״אל תשכח את החברים הקטנים שלך!״ היא קראה אחריו כשהוא יצא מהחדר. כבר קרו כמה פעמים שהבחורה היתה צריכה לספק את אמצעי ההגנה.
...
קאמי ווילסון התגנבה לחדרה של אמה. היא השתדלה להרעיש כמה שפחות, מכיוון שידעה שאמה יושבת בחדר השני - היא שמעה את נקישות אצבעותיה על מקלדת הלפטופ.
התיק של שיילה ווילסון היה מונח על שולי מיטתה, חצי פתוח. קאמי התקרבה אליו בזהירות ושלפה משם במיומנות את הארנק המגונדר מחברת ׳דיזיגואל׳. היא פתחה בעדינות את כיס המזומנים ושלפה שני שטרות של מאתיים. היא ידעה שאמה לא תשים לב. לעולם לא חסר לה כסף.
״קאמי, זאת את?״ קראה לפתע אמה מחדר המחשב.
״כן.״ אמרה קאמי בטון חביב. היא חטפה בקבוקון בושם משידת הלילה של אמה ואז רצה לחדר המחשב והדביקה ללחייה נשיקה בעודה מנופפת בבקבוקון באוויר. ״רק השאלתי את זה.״ 
והיא מיהרה לצאת משם.
...
מילה וייל העיפה מבט חטוף בלוח השנה התלוי על הקיר. התאריך של היום בהק מולה, ונדמה היה שהוא מהבהב ומצלצל, כמו מכריח אותה להיות מודעת אליו.
היא שנאה את התאריך הזה. כל שנה, כל שנה הוא חזר על עצמו, אותו מספר מקולל, אותו ריבוע קטנטן באותו חודש שהזכיר לה את מה שקרה.
זאת כבר השנה השלישית, היא אמרה בראשה. אבל מיד מיהרה למחוק את המחשבה הזו; זה לא עושה לה טוב, לחשוב על זה. החיים שלה כבר נהרסו מספיק בגלל זה. היא לא תיתן לזה להמשיך.
היא תפסה את תיקנ השחור ותלתה אותו על כתפה ברשלנות. בזווית עינה היא שמה לב לבבאותה במראה הארוכה התלויה על הקיר. נערה רזה נשקפה אליה, שיערה כמעט לבן ועיניה תכולות בהירות בהירות. הבגדים השחורים רק הבליטו את חוורונה - כמו גוויה הקמה לתחייה, בבגדים שמוטים ובנעליים צבאיות גדולות. עיניה הבהירות, העטורות אייליינר שחור, השקיפו אליה כמו רוח רפאים ממעמקי באר חשוכה.
ככה היו עיניה - ארובות ריקות, ריקות מאז אותו מקרה, לפני שלוש שנים.
היא היתה מאושרת לפני זה... לא? או שאולי היא היתה אומללה כבר אז? מילה כבר לא ידעה. היא הרגישה כאילו הנערה שגרה בחדר הזה, בבית הזה היתה מישהי אחרת, זרה לחלוטין. כעת, למילה וייל לא היה דבר אחד במשותף עם אותה נערה עליזה ותמימה. ולא משנה כמה היא תרצה לחזור להיות היא, זה פשוט לא יקרה. דבר לא הולך להשתנות.
אבל זה הרי כל העניין - מילה לא רצתה שינוי. כי היא ידעה שלא משנה במשך כמה שנים, באותו חודש, באותו יום, היא תנסה לשכנע את עצמה לשכוח מאותו מקרה שהפך את חייה, זה בכל מקרה ימשיך לרדוף אותה.
...
ניק דחף את דלת הזכוכית הכבדה עם שלט ה׳פתוח׳ ונכנס לתוך הדיינר הקטן. מלצרית יחידה עמדה מאחורי הדלפק וניגבה אותו בקדחתנות. לא היו לקוחות.
ניק נאנח באכזבה. בדרך כלל היו באות לפה חבורות של בנות, מפטפטות ומתרגשות, רק מחכות שמישהו ייקח אותן לחדר האחורי.
ובכן, כנראה שהיום הוא ייאלץ להסתפק במלצרית. הוא הביט בה בעניין. היא היתה רגילה להפליא - שיער חום, עיניים חומות, קומתה נמוכה וגופה עגלגל במקומות הנכונים.
זה טוב, הוא אמר לעצמו. הרי לא הייתי רוצה לזיין מישהי שעוד אאלץ לזכור אחר-כך.
הוא ניגש לדלפק והתיישב על אחד הכיסאות הגבוהים חצי ישיבה, כך שרגל אחת שלו עדיין נגעה ברצפה.
״תרצה להזמין משהו?״ שאלה המלצרית והעיפה בו מבט. ברגע שמבטה נחת עליו הוא הפך למעריך ומתפעל, כאילו בחנה יצירת אומנות.
״אני די בטוח שראיתי אותך פעם.״ אמר ניק בקול מהורהר. הוא הביט בתגית שמה. ״אילנה, נכון? זאת את?״
המלצרית היססה מעט. נראה שהיא שמה לב למבט שהוא העיף לתגית שלה, כך שהיה ברור שהוא לא באמת מכיר אותה. אבל ניק ידע שברוב המקרים - הן לא מחפשות סיבות לויכוח.
״כן, זאת אני.״ היא הניחה את הסמרטוט בצד וחייכה אליו חיוך פלרטטני. ״בקושי זיהיתי אותך. תזכיר לי מה ה...?״
״ניק.״ הוא אמר לה בחיוך רחב בעודו עוקף את הדלפק, מתקדם לכיוונה בחיוך זממי. ״ניק קיילינגהם.״

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל The anonymous R אלא אם צויין אחרת