00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רשימות לא חשובות על קולנוע

#37 הופעות מוקומנטריות - כריסטופר גסט ב"ספיינטל טאפ" וסשה בארון כהן ב"בוראט"

הקולנוע המוקומנטרי הוא קולנוע מת. או ליתר דיוק, מתחדש. לאותם סרטים של "פאונד פוטג'" ששוהים היום בכל מקום ולרוב שייכים לאימה שעיקרם הוא ליצור תחושה אצל הצופים שהם צופים בסיפור אמיתי על ידי כך שהצילום נראה ביתי קדמו שנים טובות של עשייה של ז'אנר שחיקה את הדוקומנטרי בהתנהגותו וגרם לצופים להאמין למה שקורה בתוך הסגנון הזה. בשני המקרים, כמובן, רוב הצופים יודעים שהם צופים בעלילה מזויפת ועדיין שווה להתעקב על כך שאת ז'אנר המוקומנטרי, פרט לכמה שיהוקים, מחזיק על כתפיו בעיקר ז'אנר הקומדיה.  הניצנים הראשונים של הז'אנר צצו בשנת 79 עם סרטים די נשכחים כמו " חיים אמיתיים" של אלברט ברוקס והפרוייקט של אריק איידל שצוחק על הביטלס שנקרא "הראטלס" כאשר הסרט הראשון שקדם להם היה סרטו של וודי אלן "קח את הכסף ורוץ" של וודי אלן, אך הז'אנר באמת קיבל תאוצה בשנים 83-84 עם שני הלהיטים "זליג" של וודי אלן ו"ספיינל טאפ" של רוב ריינר. 

אך אם שאר הסרטים לפניו אנשים ידעו בוודאות שהם שטויות גמורות, ספיינל טאפ היה הראשון שאנשים לא הבינו בכלל שכל הסרט מתוסרט לחלוטין. הגורם שעוזר לכך הוא העובדה שכל המשתתפים בסרט היו בשלב הזה אלמוניים ובנוסף שהסרט אף פעם לא נופל לאבסורדים מוחלטים ( כמו הראטלס או זליג) אלא צוחק באופן כל כך מעודן על להקות שנות ה80 עד שהמון אנשים התקשו להבין את זה. ואני אומר באופן, כי התוכן הוא לחלוטין גס ומופרע. כך למשל, כאשר שואלים את נייג'ל לשמה של היצירה המלודית שהוא עכשיו ניגן בפסנתר, האגביות שלו בתשובתו ( " לקקי את משאבות האהבה שלי") והמינוריות שבה כל הסצנה מוצגת, הם מה שהופכים את הסרט לכל כך בלתי נשכח. 

ונייג'ל , בגילומו של כריסטופר גסט, הוא בלי ספק הכוכב של הסרט. הוא מקבל את השורות הטובות ביותר (" אלו מגיעים ל11" האלמותי) ובתוך גלריה של דמויות מטורפות הוא הנהדר מכולם, וכריסטופר גסט ( שיעשה לאחר מכן קריירה ארוכה של סרטים מוקומנטרים) עושה ממנו מטעמים. הפאוזות, המבטים הריקים, שפת הגוף המבולבלת - נייג'ל שלו הוא אחת ההמצאות הקומיות הגדולות בקולנוע ואחד האהבלים האהובים ביותר והזכורים ביותר בקולנוע ובטח שבז'אנר המוקומנטרי.

 

בעצם, היחידי שיותר מוכר ממנו הוא האהבל הקזחי, בוראט. 22 שנה לאחר ספיינל טאפ, סשה ברון כהן וחבורתו חזרו לסרט שגם הוא טען להיות כמעט דוקומנטרי. ואכן קשה יותר לקבוע איפה הוא נמצא על הסקאלה מספיינל טאפ - בוראט הוא פיקציה מוחלטת והעלילה שלו היא מתוסרטת לכל דבר, וחלק מהסצנות גם הן מתוסרטות עד אחרון הפרטים - אבל הסצנות שבהן הוא נפגש עם אמריקאים אקראים ברחוב גורמים לך להטיל ספק. אבל זה לא משנה מה מידת הנכונות של החומר בגלל שמידת הנכונות של סשה ברון כהן מפצה על כך - בשום הופעה לא מוקומנטרית שלו ( וגם מוקומנטרית) הוא לא מצליח להתעלות על האומץ, ההומור, ההגשה והמחויבות לתפקיד שהוא מפגין בבוראט - הוא נשאב לדמות כנגד כל הסיכויים וגם במצבים מגוחכים ומטורפים מוצא לא רק את הדרך להפוך את הסצנה למצחיקה בזכותו, אלא גם איך להוציא את התגובות הכי מצחיקות ( או מזעזעות) מהאנשים שסביבו בחדר. אולי הוא ייזכר בגלל משפטי המחץ שהוא חוזר עליהם ( "ורי נייס" " וא וא וי וא") אבל ההופעה שלו אדירה בעיקר בגלל השיגעון שהוא מצליח להוציא מאנשים אחרים, מהמחויבות שלו ב100 אחוזים לתפקיד ובגלל שבלי שום קשר זאת פשוט אחת ההופעות הקומיות הכי טובות של שנות האלפיים. 
 

לאחר ברונו, סרטו השני של ברון כהן (והפחות מצליח) , הז'אנר נעלם מרוב מסכי הקולנוע כשאת מקומו מילא הפאונד-פוטג' - אך הוא עדיין נמצא בטלוויזיה בסדרות המצליחות כמו המשרד, מחלקת גנים ונוף ומשפחה מודרנית. אך למרות הבריחה למסך הקטן קשה להגיד שיש שם הופעה אחת שמקבילה להופעות הנהדרות שסיפקו גסט ובארון כהן. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל NeverMinds אלא אם צויין אחרת