44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מכוניות 4

[1]

 

שוב הגיע הזמן להחליף רכב ליסינג, ושוב מצאתי עצמי שוקל זה מול זה את הדגמים שהוצעו לנו. כשלעצמי, הייתי שמח להמשיך עוד שנה עם היונדאי i30cw שלקחתי בסיבוב הקודם. רכב אמין, נח, פשוט להפעלה, פשוט לתחזוקה. אמנם לא אני בעצמי מתחזק אותו אלא חברת הליסינג, אבל בכל פעם שהם לקחו אותו לטיפול, הוא חזר תוך זמן קצר, וזה כמובן עדיף. יכולתי לקחת רכב חדש מאותו הסוג, אלא שהיצרן עשה לדגם מתיחת פנים כדי שייראה יותר סקסי, והוריד ממנו לפחות תכונה אחת שהייתה חשובה לי: חיבור לאיי-פוד.

 

בדגם הקטן יותר, יונדאי i20, עדיין יש חיבור לאיי-פוד. יש גם בקרת שיוט ובקרת אקלים אוטומטית, שתי תכונות שמעניינות אותי אפילו יותר מהחיבור לאיי-פוד. עלותו לחודש נמוכה יותר. מצד שני, זה רכב עם נפח מנוע יותר קטן, פחות כח מנוע, תא נוסעים פחות מרווח ותא מטען יותר קטן. ובשביל מה אני צריך תא נוסעים מרווח, בעצם? את רוב הנסיעות שלי אני נוסע לבד, או  עם אהובה, ורק לעתים רחוקות גם עם הבן שלה. התלבטתי הרבה, התייעצתי הרבה, ובסוף החלטתי על הרכב הקטן יותר. ודווקא בעקבות שיחה עם פיצקי, בני בכורי, שדווקא אינו מבין גדול במכוניות. זה נשמע שאתה רוצה את הקטן, הוא אמר לי.

 

וגם אחרי ההחלטה, אני לא לגמרי בטוח שזו הייתה החלטה רציונלית, החלטה שהביאה בחשבון את כל הצרכים ואת המאוויים שלי, נכון להיום. עדיין מקנן בי החשש, שאולי מה שהפעיל אותי זו החסכנות, שלא לומר הקמצנות. אותה נטיה להצטמצמות ולסגפנות, דפוס שירשתי מאבא, ושאני עובד קשה כדי להשיל אותו מעלי. הדפוס הזה בא אצלי לידי ביטוי קיצוני בכל מה שנוגע לשימוש במכוניות ובבעלות עליהן. קוראיי הותיקים אולי זוכרים, שכבר כתבתי על זה כאןוכאןוגם כאן.

 

 

[2]

 

קצת אחרי שנכנסתי לקבע ועברתי לראשון לציון, אבא קנה לי פג'ו 104 יד רביעית. שנתיים אחר כך, כשכבר חייתי עם קארין, אבא שדרג אותי לרנו 5 ששימשה קודם לכן אותו עצמו, עד שהחליט להשתדרג בעצמו. את הפיג'ו לקח ומכר בשבילי באשקלון. אחר כך קארין עשתה רישיון, וההורים שלה קנו לה דייהטסו שרייד. כשהתחתנו והתחלנו לאסוף כסף לרכישת דירה, החלטנו למכור את הרנו 5 כדי להגדיל את ההון הפנוי העומד לרשותנו. פרסמתי מודעה, והגיע קונה. איש מבוגר, מחוספס, נהג מונית. נסעתי איתו למכון הטסטים בתל אביב, ושם אמרו שיש איזו בעיה במנוע. יותר משנה נסעתי ברכב, ולא הייתה שום בעיה במנוע. הקונה דרש ממני לרדת במחיר. טלפנתי לאבא ושאלתי בעצתו. "בשום פנים ואופן", פסק אבא בזעם. הוא לקח את הרנו 5 לאשקלון, מכר אותה במחיר המחירון, והעביר לי את התמורה. רכשנו את דירתנו הראשונה ועברנו לגור בה. פיצקי נולד.

 

קניתי לי טוסטוס פיאג'ו קטן, ועליו נסעתי לצבא ובחזרה. את הנסיעות המשפחתיות עשינו בדיהטסו של קארין. המשפחתון של פיצקי, ואחריו הגן, היו במרחק הליכה מדירתנו. היה לי טוב. כשהשתחררתי, הלכתי לעבוד בבית תוכנה בינוני, שהיה ממוקם בפאתי רחובות. משרת פיתוח. אחד השיקולים בבחירת המקום היה הקרבה לראשון לציון, שאפשרה לי להמשיך לנסוע למשרד וממנו בטוסטוס. אפילו מלחמת המפרץ הראשונה לא שכנעה אותי לנטוש אותו. כשניתנה ההוראה לחזור למקומות העבודה, נשאתי את ערכת המגן בסלסילה שבקדמת הטוסטוס, ואמרתי לעצמי שאם תהיה אזעקה, אקפוץ ואשכב בשולי הדרך. אבל זה היה כבר לקראת סוף אותה מלחמה, כשכל האזעקות היו רק בלילה, וכל הטילים נפלו בשטחים פתוחים.

 

בית התוכנה הרחובותי התגלה כאכזבה גדולה. שורות הקוד שכתבתי לא נכנסו לשום מקום, ומצאתי עצמי יושב ימים שלמים באפס מעשה. בשלב מסויים הבנתי שעלי לחפש מקום אחר, וראשית כל עלי לקנות לי אוטו, כדי שאוכל לחפש משרה קצת יותר רחוק מהבית. קניתי פורד פיאסטה, רכב שאמרו לי שהוא אמין במיוחד. והחלפתי מקום עבודה. עברתי לבית תוכנה קטן יותר ומבטיח יותר ברמת גן, שוב למשרת פיתוח.

הפיאסטה השביעה אותי מרורים, אף שלקחתי אותה למכון בדיקה לפני הקניה ואמרו לי שמצבה טוב. כבר אחרי חודש אחד נאלצתי להחליף לה מצמד, בעלות של עשרה אחוז מהמחיר בו קניתי אותה. אחר כך הלכו הברקסים, הציריות, הקסאלע ועוד כל מיני רכיבים, שבכלל לא ידעתי על קיומם. כל טיפול תקופתי הסתיים בהוצאה גדולה, וכמה פעמים גם נתקעתי על הכביש, כשהפיאסטה כבתה וסירבה להתניע. הפעם הטראומטית מכולן הייתה בתוך הפקק של כביש ארבע, בין צומת מסובים וצומת תל השומר. הייתי צריך לדחוף את הפיאסטה לצד הכביש, ולהתחנן בפני הנהגים בפקק, שמישהו מהם ייתן טרמפ עד המשרד. אלה היו הימים שלפני מהפכת הסלולאר, ולא יכולתי לטלפן מהמקום לשרות חילוץ. זה היה כל כך משפיל. הבעלות על רכב הייתה עניין מעייף. גם עם הפג'ו ועם הרנו היו לי קטעים של חוסר אונים וחוסר נוחות, אבל עם ההתעסקות עם הפיאסטה שברה שיאים כל פעם מחדש.

 

בבית התוכנה הרמת גני החזקתי מעמד יותר זמן, אבל גם שם הדברים לא התקדמו כפי שציפיתי. שוב מצאתי עצמי יושב ימים שלמים באפס מעשה. אלה היו השנים האחרונות שלפני פריצת האינטרנט, כך שגם לא היה שום דבר שיעביר לי את השעות המתות בעבודה. החלטתי שפיתוח תוכנה זה לא בשבילי, והסכמתי להצעה לחזור ליחידה הצבאית ששירתתי בה, לאותו תפקיד, הפעם בתור עובד קבלן. מי שהסדיר את העסקתי שם, והיה למעשה המעסיק הישיר שלי, היה קובי. קובי שירת איתי שם כחייל, נהיה חבר שלי, ועכשיו כבר התחיל להקים בית תוכנה משל עצמו. אני נהייתי העובד החמישי או הששי שלו. קיוויתי שתחת חסותו ובהנהגתו, הקריירה שלי תמריא סוף סוף. עוד שיקול בקבלת הצעתו היה, שאם כבר להיתקע עם הפיאסטה בדרך לעבודה, אז מוטב בדרך לצריפין מאשר בדרך לרמת גן. קנינו דירה גדולה יותר. פרוח נולד, ואובחן אצלו פיגור התפתחותי הולך וגדל. כשהגיע לגיל שלוש, ניתן שם לבעיה: אוטיזם.

 

אני מתבונן בכל הבחירות שעשיתי בשנות העשרים שלי: בת זוג, דירה, מקומות עבודה, מכוניות. האם יכולתי לבחור יותר טוב? האם תהליך בחירה מושכל יותר היה מביא לתוצאות טובות יותר? זה לא שלא התייעצתי עם אנשים שהיו אמורים לדעת. התייעצתי, ופעלתי לאור עצותיהם. אבל מה שעבד בשבילם, לא עבד בשבילי. גם לטיפול הלכתי, ולא נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל, חוויתי אותו כמתנשא עלי. מכל התקיעות שחיי נתקעו בהן, התקיעות עם הפיאסטה היו היחידות שיכולתי להבין איכשהו את משמעותן. כי המוסכניק שלי תמיד הסביר לי מדוע החליף את מה שהחליף, וגבה ממני את מה שגבה. גם הוא, הרגשתי שהוא מתנשא עלי, אם כי בדרך שונה, כמובן. בקשר לתקיעות עם הפיאסטה, היה לי רעיון למשהו שאפשר לעשות. פניתי לקובי, וביקשתי לקבל רכב חברה. להפתעתי, הוא הסכים. קיבלתי ממנו רכב חברה, וקיבלתי את אבא שלו בתור קצין רכב. כשהגעתי עם אבא שלו למוסכים ולמכוני טסטים, הרגשתי מוגן. הרגשתי שלאבא של קובי עושים כבוד, וידעתי שלא דופקים אותו במחיר. וגם אם דופקים, זה לא יוצא מהכיס שלי, אז מה אכפת לי. מכרתי את הפיאסטה בפרוטות, בלי לערב בזה את אבא שלי. ההיתקעויות עם הרכב הפכו נחלת העבר. הרכב שקיבלתי מקובי היה דייהטסו שרייד. בדיוק כמו זו שהייתה לקארין, אבל חדשה יותר. התחלנו ללכת לטיפול זוגי. התגרשנו.

 

לא רציתי לקחת כלום מהבית, למעט חפציי האישיים, שדי היה בשתיים שלוש נאגלות עם הדייהטסו כדי להעביר אותם לדירה ששכרתי. בשבועות הראשונים, חייתי בדירה כמעט ריקה. לאט לאט התחלתי לצייד אותה בריהוט צנוע לפי טעמי, בקצב שלי. לימים, תיעדתי את התקופה הזו בסיפור שכתבתי, "ידיים טובות". עשיתי לסיפור הזה סוף יותר טוב ממה שהיה במציאות, אבל גם במציאות הגיע הזמן שהרגשתי מוכן לעבור למקום עבודה חדש, הרביעי במספר. קובי השתולל מזעם, אבל לא היה ביכולתו להציע שום דבר שיתקרב להצעה שקיבלתי במקום החדש. שכרי גדל בכששים אחוז, ולרכב שקיבלתי היו מאתיים סמ"ק נוספים במנוע. זה היה יונדאי אקסנט. היונדאי הראשון שלי.

 

 

[3]

 

גירושיי קירבו ביני לבין הוריי. רבים מחברינו התרחקו מאיתנו לאחר שהתברר שיש לנו ילד אוטיסט, ורבים מהנותרים התרחקו ממני בעקבות גירושיי, כך שההורים בעצם היו כמעט כל מה שנשאר לי, בעיקר בסופי שבוע ובחגים. רק אליהם אפשר היה לבוא עם הילדים, בשבתות שבהן פיצקי ופרוח היו אצלי. שלא כמו אצל אחותי היפה ואצל אחותי הטובה, בביתם הסגפני של ההורים לא היו שכיות חמדה שפרוח היה עלול להשחית. התנהגויותיו המוזרות ואף המפחידות לא זיעזעו אותם. הם כבר ראו דברים גרועים מאלה.

 

גם בסופי שבוע שהייתי בלי הילדים, קרה שקפצתי אליהם לאשקלון. לא שהשהות אצלם נעשתה נעימה פתאום, אבל לפחות היא הותירה בי תחושת סיפוק על כך שאני עושה מעשה ראוי ומועיל בסוף השבוע. לא רק קורא ספרים ורואה טלביזיה וגולש באינטרנט. כשהתחלתי ללמוד ייעוץ הדדי, נעזרתי במה שלמדתי ותרגלתי כדי לפתח טכניקות, שעזרו לי להפוך את השהות אצלם לנסבלת יותר. גם בשבילם, כמובן.

ביושבי לשולחנם, אחרי שסיימתי לאכול את המנה שהכינה לי המטפלת הרומניה של אמא, הייתי שואל את אבא על מצבו הבריאותי, ומקשיב לו. אבא דיבר על הסכרת הקשה שלו בפתיחות ובאריכות. גם את הירידה בזיכרון, שבאה עם הגיל, קיבל בהשלמה. הייתה לאבא בעית אזניים מתמשכת, תוצאה ממכה בראש שחטף מבריון רומני פשיסט בזמן המלחמה, ושלא טיפל בה כשעוד היה אפשר לטפל. אבא דיבר עליה ללא כעס וללא מרירות. פשוט סיפר על תחושות שיש לו באוזן הפגועה, על מה שאומר הרופא שאפשר לעשות, על טיפולים ותרופות שנרשמו לו. כל זאת בניגוד לאמא, שכעסה ומרירותה פעפעו כמעט לכל נושא שדברה עליו, ויותר מכל כשדיברה על הגידל הסרטני שהוציאו ממעיה, ושהותיר אותה במצב סיעודי, עם שקית על הבטן.

 

אבא גם התחבר לפיצקי. הוא שיחק איתו שחמט, כמו ששיחק גם איתי כשהייתי ילד. הוא שמח להסביר לו בסבלנות על צמחים ובעלי חיים, ופיצקי הקשיב בעניין רב. אני זוכר נסיעה אחת באשקלון עם שלושתם, כשפיצקי סיפר לסבו שהם למדו על תהליכי הרביה של הצמחים. למשמע המלה "שחלה", פצח המורה לטבע לשעבר בהרצאה נלהבת על תהליכי הרביה, בבני אדם דווקא. ממקומי מאחורי ההגה, ניסיתי להעמיד אותו על טעותו. אבא המשולהב התעקש שלא צריך להסתיר דברים כאלה מילדים, שמיניות איננה דבר פסול, לא צריך לשמור עליו בסוד.

 

מאידך גיסא, היו גם צדדים פחות נעימים ומשעשעים לקשר בין אבא לפיצקי. פעם שמע אותי מתפעל ממשהו חכם שפיצקי אמר, והעיר לי, שלא אגיד לפיצקי שהוא חכם, שמא יגבה ליבו, חלילה. "אתה יכול להגיד לו שהוא נבון", אמר לי, "זה משהו אחר". בפעם אחרת סיפר לי, שאביו שלו היה אומר, שלילד תמיד צריך לשים את הרף יותר גבוה ממה שהוא יכול, לדרוש ממנו יותר ממה שיש לו. סיפרתי את זה לפסיכולוג שלי, כבר פסיכולוג שני ומוצלח מהראשון. אמר לי הפסיכולוג, תחשוב עם מה אביך היה צריך להתמודד כילד ומה זה עשה לו.

אבא נכנע סוף סוף לאזהרות הרופאים ולשידולי החברים, וחדל לנהוג בעצמו. תחילה הגביל את עצמו לנסיעות בתוך העיר. אל מחוץ לעיר נסע באוטובוסים, או שהיה מבקש ממישהו להסיע אותו. חברים רבים צבר אבא לאורך השנים, ורבים מהם ממילא נסעו למקומות שאבא ביקש לנסוע אליהם. אם ממש לא הייתה ברירה, הרשה לעצמו להזמין מונית. בהמשך, מסר את מכוניתו לאחותי הטובה ולבעלה, וסיים את פרק הנהיגה בחייו. אך שלא כמו אמא, אבא לא הסתגר בבית ולא ויתר על קשריו החברתיים. הוא לא נכנע לכאבים הקשים שהסבו לו כלי הדם החולים ברגליו, תוצאה ידועה של מחלת הסכרת. יום יום יצא לצעידות, שבוע שבוע נסע למועדון הגימלאים שהקים, ושאת ניהולו כבר מסר למורה ותיקה שעבדה אצלו.

 

כשבנה האמצעי של אחותי הטובה עמד לחגוג את בר המצווה שלו בקיבוץ שלהם בצפון, פנה אלי אבא וביקש שאסיע אותו לשם. הוא הציע שיבוא אלי לראשון לציון באוטובוס, וביחד ניסע לצפון. אמרתי לו שאין צורך, פיצקי ואני נבוא לקחת אותו מהבית בשמחה, ונבוא איתו ביחד לאירוע הקיבוצי. שלושה גברים, שלושה דורות.

למען האמת, לא רק שמחת הנתינה הניעה אותי להציע את זה. הייתה גם תקווה, שהתפקיד שאמלא כנהגו של אבא תזכה להערכה מצד אחיותיי הבוגרות. אולי הפעם ארגיש קצת יותר שייך כשאני מתארח אצל אחת מהן, מה שלא קרה בכל השנים שהייתי נשוי לקארין. מי יודע, אולי גם הבנים המתבגרים שלהן יואילו בטובם להקדיש קצת תשומת לב לפיצקי, ישתפו אותו במשחקיהם, ויזמינו אותו להצטרף לכל מקום בקיבוץ שילכו אליו. הוא הרי צעיר רק בשנה אחת מחתן בר המצווה, והם בני הדודים שלו. מה יש, שישקיעו בו קצת. אם לא בשבילו ולא בשבילי, אז בשביל הסבא שלהם.

 

 

[4]

 

ביום ששי בבוקר לקחתי את פיצקי מבית אמו, ונסענו בדרך המוכרת לאשקלון, לקחת את אבא. אבא היה כבר מוכן, אבל בכל זאת ישבנו קצת עם אמא ועם המטפלת שלה, עד ששככה התרגשותה של אמא, זעקותיה נדמו, והיא הייתה מוכנה לשחרר. סוף סוף ישבנו במכונית. אבא לצידי, במושב הנוסע, ופיצקי מאחורה. גם אבא היה נרגש, כמובן. עוד לפני שיצאנו מאשקלון, כשעברנו דרך כיכר צפניה, נזכר אבא באירוע שקרה שנים רבות קודם באותו המקום, כשאני הייתי זה שישב לצידו במכונית הראשונה שלו, ילד בן ארבע או חמש הייתי. "אבא סיפר לך פעם", פנה אחורה לפיצקי בחיוך רחב, "איך פעם הוא ניסה להוציא לי את האוטו מהילוך בזמן נסיעה?". פיצקי לא בדיוק הבין על מה אבא מדבר. מאז נפטרתי מהפורד פיאסטה, ארבע או חמש שנים קודם לכן, פיצקי נסע רק ברכבים אוטומטיים. "ואתה", פנה אבא אלי, "אתה זוכר?". "כן", הנהנתי, "אני זוכר".  זכרתי גם את הפליק המצלצל שהחטיף לי אבא באותו מעמד, אבל לא אמרתי כלום.

 

הרמזור ביציאה החדשה מהעיר לכביש ארבע הפעיל שוב את זכרונו של אבא. "כאן בצומת נהרגו שני בחורים שחזרו בלילה מבילוי בתל אביב", אמר, ולאחר שיהוי קל הוסיף: "אתה זוכר אז, כשרצית לקחת את האוטו לתל אביב, וכעסת עלינו שלא נתנו לך?". הנהנתי בראשי לחיוב. אבא לא הבחין בהנהון. "אתה זוכר את זה?", חזר ושאל. "כן, אני זוכר", מלמלתי, מקווה שבכך זה יסתיים. חשתי יובש בגרון. "עכשיו כשיש לך ילדים משלך", סיכם אבא, "אתה בוודאי מבין למה לא נתנו לך". עברנו את הכניסה לקיבוץ ניצנים. "אני הייתי מטפל בזה אחרת", אמרתי. "איך אחרת?", שאל אבא. עברנו את הפניה למושב בית עזרא. "אני הייתי נותן", עניתי. "מה איתך", התפלא אבא, "זאת הרי סכנת חיים!".

 

המשך הנסיעה עבר עלינו בשתיקה. עברנו את הזחילה בפקקים של יום ששי בצהרים בכביש תל אביב חיפה, עברנו את ואדי מילק. היה חם מאד. ביקנעם עצרנו, ונכנסנו לאכול צהריים במסעדה הערבית הגדולה בקניון. כמובן, אבא התנדב לשלם על שלושתנו. בכל מה שנגע למשפחה ולאירועים משפחתיים, אבא תמיד היה לארג'. רק על ענייני יומיום הקפיד לחסוך. מכולת, ביגוד, ובמיוחד בילויים. הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו ואת פיצקי יושבים לשולחן המלא כל טוב. חבל שלא ביקשתי ממישהו לצלם את שלושתנו יחד.

 

 

[5]

 

חגיגת בר מצווה בקיבוצים אינה מסתכמת בטקס דתי שאין מאמינים לאף מילה שנאמרת בו ובארוחה משפחתית גדולה. הו, לא. בקיבוץ יש תכנים, בקיבוץ יש ערכים. לא בן יחיד הוא חתן בר המצווה, אלא כל בני הכיתה חוגגים ביחד, גם הבנות. מעלים לכבוד האורחים מסכתות ומצגות פאוורפוינט שעבדו עליהן כל השנה, מתחילים בשישי בערב וממשיכים בשבת בבוקר. רק בשבת בצהריים מגיע תור הארוחה המשפחתית הגדולה, על שולחנות שנפרסים במדשאה הגדולה על יד חדר האוכל. איזו חגיגה למי שעדיין מתענג על געגועים לתקופת הזוהר של התנועה הקיבוצית, תקופה גדושת תכנים וערכים. איזה עונש למי שהמשפחה שהקים בעמל רב התפרקה לו בין הידיים, שהחלום על שבט גדול והרמוני התפוצץ לו כמו בועת סבון, והוא נותר רק עם ילד אחד שאפשר להציג לראווה באירועים משפחתיים. אמנם ילד מוצלח ואהוב, אבל רק אחד. לאבא נולדו שלושה ילדים בריאים. גם לשתי אחיותיי, שלושה בנים בריאים לכל אחת. לי יש רק אחד, וגם זה רק לשני לילות בשבוע ולכל סוף שבוע שני.

 

בין האירועים והארוחות, ישבנו בסלון ביתה של אחותי הטובה וחיכינו. אני, אבא, אחותי היפה, אחותי הטובה, גיסי. מעלעלים בעיתונים, בוהים בטלביזיה, לועסים את העוגות והפירות והפיצוחים, לוגמים כוסות קפה בזו אחר זו. בכוונה ישבתי ליד אבא על הספה, בניסיון להזכיר לאחיותיי הבכירות מי טרח והביא אותו לכאן. החלטתי ביני לבין עצמי, שלא אניח לתחושת חוסר השייכות שלי לפרוץ החוצה, שאמנע מתלונות ומהאשמות, ממירמור וממרירות.

 

כשהייתי בגיל ההתבגרות ונסחבתי לכאן עם הוריי, לא הפסקתי למרוד בתיוג שלי במשפחה בתור האח הקטן והמתחכם, זה שתמיד יש איתו בעיות, והגיע הזמן שילמד את מקומו. מחיתי, קינטרתי, עיקמתי את הפרצוף, שקעתי בשתיקות מאחורי עיתונים וספרים. עיתונים וספרים תמיד היו בשפע אצל אחיותיי. עכשיו, בתור הגבר שהבעיות שלו כבר לא ניתנות להכחשה, רציתי לפתוח דף חדש. להוציא מהמפגש המשפחתי הזה את מה שאפשר להוציא ממנו, ולא לבכות על מה שאי אפשר.

 

שבת בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר בחדר האוכל, לפני המסכת השניה. מזווית העין ראיתי את הילדים משחקים בחדריהם, וליבי נחמץ. ארבעת אחייניי המתבגרים לא שיתפו את פיצקי בכלום, לא קראו לו לבוא איתם לשום מקום, פשוט לא ספרו אותו. רק שני הקטנים, הקטנים ממנו בארבע שנים, שמחו בו. הוא, מצידו, שיעשע אותם ושיחק איתם במשחקי הילדים שלהם, לא התלונן ולא מחה. רק לפרקים, כשהתעייף מזה, בא וישב לידי, שואב ממני עידוד ואישור. אחר כך חזר לתפקיד השמרטף שמצא לעצמו. כל כך הערכתי אותו על זה.

 

"אני ... אני צריך להגיד לך משהו", אמר לי אבא אחרי שפיצקי הלך. לא אמרתי כלום, והוא המשיך: "הבן שלך, הוא חמוד מאד. ונבון מאד. אבל הוא לא חברותי. הוא לא משחק עם בני גילו". שוב חשתי את היובש הזה בגרון, אבל הפעם לא שתקתי. "אני לא מעוניין בביקורת שלך", אמרתי.

 

אבא אולי הופתע לרגע, אבל לא איבד את עשתונותיו. "אם אני רואה שמשהו לא בסדר", אמר, "אני חושב שזכותי לומר את זה". "אפילו הייתי אומר, מחובתי לומר את זה", הוסיף. טון קולו היה רך, ועם זאת סמכותי. אחר כך חשבתי, שכך בוודאי היה מנהל בית הספר הוותיק והמנוסה מדבר להורים שזימן ללשכתו, כדי לבשר להם שבנם יישאר כיתה או יעוף מבית הספר.

"זכותך להגיד מה שאתה רוצה", עניתי לו, "וזכותי להגיד לך שאני לא מעוניין".

 

 

[6]

 

בשבת אחר הצהריים יצאנו שלושתנו לדרך הארוכה דרומה. הרדיו ניגן שירים עבריים, ואנחנו שתקנו. אבא הציע שוב שאוריד אותו בראשון לציון, ומשם הוא ימשיך בתחבורה ציבורית. הפעם לא מיהרתי לדחות את הצעתו. אולי באמת עדיף כך. צומת עמיעד, צומת קדרים, צומת גולני, צומת המוביל. השמש היורדת נכנסת לי ישר בעיניים. עצירה להתרעננות בתחנת הדלק אלונים, וקדימה אל תוך הפקק הגדול של כביש החוף במוצאי שבת. כבר ירדה החשיכה, ואנחנו עדיין זוחלים. זוחלים ושותקים. רק אחרי שמונה בערב הגענו לתחנה המרכזית החדשה של ראשון לציון. הייתי הרוס מעייפות.

 

התחנה המרכזית החדשה של ראשון לציון, אז היא עוד הייתה חדשה, היא למעשה קניון קטן, שצידו הצפוני פונה אל רציפי האוטובוסים. פיצקי ואני הכרנו את התחנה הזו היטב. בכל סוף שבוע שפיצקי ופרוח היו אצלי, הייתי לוקח אותם לסניף מקדונלדס בתחנה הזו, לאכול את ארוחת הערב של יום ששי. טקס קבוע. כאן, ידעתי, קטנים הסיכויים שפרוח יתחיל להשתולל. וגם אם יתחיל, ייקל עלי להתמודד עם זה. רוב החנויות סגורות ומוגפות ביום ששי, לא מוצגת בחוץ סחורה שהוא עלול להפיל ארצה. יש רק שני מבואות שאינם נעולים ביום ששי, לכן אין לו מאיפה לרוץ לכביש. אין תנועת נוסעים ביום ששי אחר הצהריים, לכן אין מי שתצקצק בלשונה ותמתח עלי ביקורת על שלא חינכתי את פרוח כראוי. בקיצור, מקום מתאים מאד להביא אליו ילד אוטיסט לארוחת ערב של יום ששי.

 

מגרש החניה שבקדמת התחנה המרכזית היה כמעט ריק, מואר רק באורות שבאו מתוך הקניון ומעמודי התאורה הרחוקים של הכביש הראשי. במגרש הזה הייתה תחנת מוניות, שאליה רציתי להביא את אבא. בבוטקה היה אור, אבל לא היה סדרן. ליד הבוטקה חנתה מונית, ובה ישב נהג צעיר וחייכן. "כמה זה לאשקלון", שאלתי אותו. "מאתיים שקל", ענה הוא. "בשום פנים ואופן", סינן אבא בזעם. חוצפה שכזו. הוא ייסע באוטובוס, כמובן. ואנחנו, אמר לנו, יותר טוב שנלך הביתה, כבר מאוחר, לפיצקי יש מחר בית ספר. "לא", אמרתי, "אנחנו נחכה איתך לאוטובוס". לא הייתי שקט עם המחשבה שאבא ייגרר באוטובוסים בלילה, בגילו ובמצבו הבריאותי. אבל, גם לא היה לי כח להתווכח איתו.

 

נכנסנו לקניון. כל החנויות היו עדיין סגורות, רק מאחת בקע אור וראיתי אנשים בתוכה. קופות הכרטיסים היו סגורות. האולם הגדול היה כמעט ריק, רק כמה עובדי ניקיון ותחזוקה עסקו בהכנת המקום לקראת שבוע חדש, שיתחיל מחר השכם בבוקר. התחלתי לחשוד, שאולי אין כאן אוטובוסים הערב. שתנועת האוטובוסים בראשון לציון במוצאי שבת עדיין עוברת כולה דרך התחנה המרכזית הישנה, במזרח העיר. חצינו שלושתנו את האולם, ויצאנו דרך דלת הזכוכית הגדולה המובילה לרציף, מאחורי האולם. כל הספסלים היו ריקים מאדם. צעדנו לאורך שורת התחנות, עד שהגענו לזו שמעליה התנוססה הכתובת "אשקלון". התישבנו על הספסל, בלי לומר מילה.

בדממת הלילה, יכולתי לשמוע את המיית המכוניות הדוהרות על כביש ארבע. מתי יבוא משם האוטובוס מתל אביב וייקח את אבא לאשקלון? אין לדעת. ממערב נראו הבניינים הגבוהים של מערב ראשון, על מרפסותיהם המוארות. יכולתי לדמיין את כל המשפחות השלמות וההרמוניות, שיושבות עכשיו בחדרי המגורים שמאחורי המרפסות האלה. בחניון שממול לרציף עמדה שורת אוטובוסים ריקים וחשוכים. לפתע, נדלק אור באחד מהם. גבר התיישב בכיסא הנהג, והתחיל להתעסק בכפתורים שלפניו. נו? אולי הוא האיש שחיכינו לו? לא. הוא כיבה את האור, יצא מהאוטובוס, ונעלם. "אולי בכל זאת תיקח מונית?", ניסיתי לשדל את אבא. "בשום פנים ואופן", פסק אבא בשפתיים חשוקות. "אני אשלם", ניסיתי שוב. על זה הוא אפילו לא טרח לענות. הייתי אמור להבין, שזה לא הכסף, זה העיקרון.

 

קמתי מהספסל והתחלתי להסתובב קצת, לחלץ את העצמות. גם פיצקי קם. מבטינו נפגשו. מצאתי בעיניו נחמה ואהדה. רק בן שתיים עשרה, וכבר בוגר כל כך, אהוב כל כך. "אתם לא צריכים לחכות אתי פה", אמר אבא שוב, "קח את הבן החמוד שלך הביתה, מחר יש בית ספר, וגם אתה כדאי שתנוח". "אנחנו נחכה איתך עד שהאוטובוס יבוא, ואז ניסע הביתה", מלמלתי. בשלב הזה כבר הייתי משוכנע לגמרי שהאוטובוס לא יבוא. אם צריך, נחכה פה עד אחת עשרה, עד שתיים עשרה. עד שעה שכבר יהיה ברור בה לגמרי, אפילו לאבא, שאין אוטובוסים וגם לא יהיו. התיישבתי על שפת המדרכה, מתחת לספסל שעליו ישב אבא.

 

כל כך התחרטתי עכשיו שהסכמתי שאבא ימשיך הביתה לאשקלון באוטובוס. אילו המשכתי בנסיעה והבאתי אותו לשם בעצמי, הייתי כבר עכשיו בדרך חזרה הביתה, לראשון לציון. אפילו אם הייתי מתעכב באשקלון, אפילו אם הייתי מתעכב אצל אמא של פיצקי, אפילו אם הייתי עוצר בדרך לכוס קפה. כל כך התחרטתי שלא בדקתי בעצמי את לוח הזמנים של האוטובוס בקו הזה, אלא סמכתי על זה שאבא מכיר אותו, מכל הנסיעות שלו לתל אביב ובחזרה. כל כך הצטערתי בשביל פיצקי, שצריך לראות את אבא שלו ואת סבא שלו יושבים מכווצים בעקשנותם, קפוצי שפתיים ושותקים, לא מסוגלים לדבר בפתיחות על דרך הפעולה הטובה ביותר למצב שנוצר. איזו מין דוגמא אנחנו נותנים לו, שנינו.

 

"קום משם", שבר אבא את השתיקה, "מה אתה יושב על המדרכה כמו איזה מסכן". לא עניתי לו. הוא ניסה שוב. "אתה בטח מאד עייף", אמר, "קח את הבן החמוד שלך הביתה, אני כבר אסתדר לי פה". כן, בטח. "אנחנו נחכה פה איתך", אמרתי לו, כמעט בלחש. כל כך הרבה שנים עברו, כל כך הרבה דברים קרו, ועדיין אבא שלי עומד על כך שהדברים ייעשו בדרך שלו, ויהי מה. כבר אינו יכול לאכוף את רצונו באמצעות כח פיזי, גם לא באמצעות כסף, אבל עדיין הוא יכול לנסות לעשות זאת באמצעות יכולתו לגרום נזק לעצמו, ובאופן שהאחריות תוטל עלי. נו,נו, אהבל שכמותי. אני פינטזתי על פיוס מאוחר עם אבא, על סגירת מעגל לפני שיהיה מאוחר מדי, על כל הדברים שממליצים עליהם כל הפסיכולוגים והמאמנים והרוחניקים למיניהם. אז פינטזתי. באמת היה חלום יפה, וכמו כל החלומות, גם הוא התנפץ על קרקע המציאות. ועכשיו אני יושב כאן על המדרכה, מנסה לאסוף את השברים, למזער את הנזק. כל כך מוכר.

 

"קום, נו", ניסה אבא שוב, הפעם בקול רך יותר, "אל תשב שם כמו איזה מסכן, נו, תחשוב על הבן שלך שמסתכל עליך". ואז פתאום קלטתי משהו. זה שאני יושב פה על המדרכה לרגליו, כמו איזה מסכן, זה עושה לו משהו. זה מזיז לו משהו. באותו רגע לא קלטתי מה זה המשהו הזה, אבל זה הזכיר לי מצבים דומים בעבר, לאו דווקא עם אבא, מצבים שבהם יצאתי ממצבים קשים על ידי העמדת פני מסכן. זקפתי את ברכיי, השענתי עליהם את מרפקיי, והלטתי את פניי בכפות ידיי. אולי כך אראה אפילו עוד יותר אומלל. אני מתאר כאן את מהלך הדברים כאילו תכננתי וביצעתי אותם בקור רוח, אבל האמת היא, שפעלתי אינסטינקטיבית. ממש כמו ילד, שמנסה כל מיני דברים כדי לסחוט מאביו ויתור.

 

וזה עבד.

 

"בוא", אמר אבא לבסוף, "אני אקח מונית, אם זה כל כך חשוב לך". מיד קמתי ממקומי, ובלי לומר מלה נוספת, שלא לקלקל את רגע החסד, ליוויתי אותו לתחנת המוניות שמצידו השני של הבניין. גם פיצקי בא איתנו. למזלנו, גם עכשיו חנתה שם מונית ובתוכה נהג. זה לא היה מובן מאליו, בשעה הזו. אבא נכנס למונית, והמונית נסעה משם. הסעתי את פיצקי לבית של אמו, ומשם נסעתי סוף סוף הביתה.

 

 

[7]

 

בביקור הבא שלי באשקלון, עם הילדים, שאלתי את אבא איך הייתה הנסיעה. סתם ניסיתי להתנחמד, לקשור שיחה.

"נסיעה רגילה, מה כבר יכול להיות", אמר אבא במורת רוח. "עלה לי מאתיים עשרים שקל", הוסיף, "והכל בגלל שאתה כזה עקשן".

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת