44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

אייל גולן מול אריק אינשטיין - די לבינוניות!

בפוסט הקודם אריק אינשטיין - האבא של הרוק הישראלי לזכרו של אריק אינשטיין, כתבתי שאריק הביא לישראל את מוסיקת הרוק, מוסיקה שהיא בעצם סוג של אומנות בה היוצר מנסה להגיד משהו ביצירה שלו, מנסה להוציא משהו מתוכו כך שיגע באופן חווייתי במאזינים שלו. אפשר לעשות זאת בעזרת המילים או בעזרת המוסיקה והשיא, לדעתי, הוא מצב של שילוב כך שגם המילים וגם המוסיקה של השיר מתחברות לאמירה משותפת. לשירים כאלה אני אוהב לקרוא יצירות רוק, ובפוסט הקודם נתתי דוגמה ליצירות כאלה כמו "למה לי לקחת ללב" ו-"היה היה" המדהים. שם התייחסתי לתקופה החשובה ביותר והמהפכנית ביותר שעשה אריק אינשטיין עד תחילת שנות השבעים בייחוד עם שלום חנוך ולא נגעתי כלל בשירים מאוחרים יותר. יש שיר מסויים של אריק אינשטיין שמאד כדאי לשים לב אליו, שיר בעל מילים מצמררות שמדבר, כמו נבואת זעם, על תקופתנו

נחשו, מהו השיר המדובר?

לאריק היו חושים מצויינים, במשך עשר שנים הוא הצליח למצוא יוצר צעיר בתחילת דרכו, לזהות את הכישרון הענק שלו ולשתף עימו פעולה. תמיד הוא נתן קרדיט שווה בתקליטים לעצמו וליוצרים הצעירים. כך הוא עשה עם שלום חנוך ולהקת הצ'רצ'ילים, אח"כ עם הבסיסט הלא מוכר של הצ'רצ'ילים - מיקי גבריאלוב ולבסוף עם הקלידן המופנם של כוורת, יוני רכטר. ב1988 שלושתם יחד הוציאו אלבום בשם "משירי אברהם חלפי", שם אפשר למצוא את "עטור מצחך" המופתי,

אך אני רוצה להתמקד בשיר האחרון בהאלבום,

השיר על התוכי יוסי
 

אריק איינשטיין
מילים: אברהם חלפי
לחן: מיקי גבריאלוב

אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי.
עמו אשוחח עת איש לא ישמע.
ואז אומר לו, אומר:
העצבות כמו כוס היא
ובה יין מר
מענבי הנשמה.

התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי.
צפוי לך מוות שקט,
כה שקט.
ואז אנוכי בתוגת המאירי
אלחש לקירות: יוסי מת,
יוסי מת.

וישוב אפרך מהכלוב למולדת -
מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב,
ערירי, בלי אישה תוכיה ויולדת.
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.

אתה לא תאהב, יוסי, יוסי
אף פעם.

כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר, שלבו אש וזעם,
בין לבבות אדישים וחוטאים.

כמוך הם רק צעצוע בבית,
למען יוכלו ילדים לשחק.
פטפט, תוכי יוסי,
נחמני כזית,
ליבי היום ריק.

 

על מה השיר הזה?

יש כאן משהו מוזר, הוא קונה לעצמו תוכי ומספר לו את צפונות ליבו. בד"כ קונים תוכי כדי שיפטפט, אבל הוא קנה אותו בשביל סיבה אחרת, כדי שיהיה לו עם מי לדבר, תחליף לזוגיות ולחבר שאפשר לספר לו מה מעיק עליך. הבדידות הזו ממשיכה כשהוא מספר לתוכי יוסי שהוא ימות ערירי ובודד בלי אשה תוכיה. האם רק לי נדמה שהוא כבר משליך על תוכי יוסי את הבדידות שלו עצמו? אבל למה הוא אומר לו "אתה לא תאהב יוסי, יוסי, אף פעם"?

כאן אנחנו מגיעים לשיא השיר. הוא לא יאהב אף פעם בגלל שהוא רק חפץ. רק צעצוע בבית. המטרה שלו היא להנעים פטפוטים למען יוכלו ילדים לשחק. בשביל זה קנו אותו ותו לא. אין לו חיים, אין לו זכות להרגיש לאהוב ולהמשיך את זרעו. הוא רק שעשוע לילדים שבמקרה גם חי. אבל שימו לב שהוא שעשוע לא רק לילדים אלא גם שעשוע לכל ההמונים, אותם לבבות אדישים וחוטאים.

האדישים, אותם אלה שלא רוצים לשמוע משורר שליבו אש וזעם, במקומו הם רוצים רק לשמוע פטפוטים חסרי טעם של תוכי. לא אכפת להם מהעומק והמשמעות, הם רק רוצים להשאר רדודים, לשכוח מהצרות, להעלים עין ולהנעים את זמנם בצעצועים חסרי חשיבות. זה שהצעצוע שלהם חי ומרגיש, גם את העומק הזה הם מדחיקים.

עד כאן השיר, אך אפשר להמשיך את הרעיון שאברהם חלפי הציג כאן. כל הלבבות האדישים והחוטאים הללו מנסים להדחיק את צרותיהם ולכן לא מחפשים עומק אלא רק שעשוע פשוט וחולף. אך הבעיה היא שאי אפשר להעלים את הבעיות הקיימות ובסופו של דבר הם יצופו ויעלו בכוח רב עוד יותר. לכן זו לא שיטה טובה, כדי להגיע לאושר אמיתי אנחנו חייבים להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן. אסור לפחד מהעומק ואסור להיכנע לבינוניות. לצערנו אנחנו חיים בתקופה בה ההדחקה, הבינוניות והרדידות השתלטו כמעט לחלוטין על כל חלקה טובה. לפעמים ההרגשה היא שכולם הפכו להיות לבבות אדישים וחוטאים וכלן רוצות רק תוכי שיפטפט פיטפוטי סרק וינעים להן את זמנן היקר. כל מה שנשאר הם רק לקנות צעצועים חדשים ולצרוך שעשועים רדודים וחסרי כל חשיבות. אך כאשר כל החיים מורכבים רק מצרות ומשעשועים בינוניים וחסרי עומק, אלו מין חיים אלה? האם כך כדאי לחיות את חיינו הקצרים והיקרים? לא פלא שילדה בת 15 בשם נועה אבן כתבה מאמר לבלייזר בשם הדור שלי ביוב בו היא כותבת עד כמה חייה וחיי חבריה נהיו משעממים, אבודים וחסרי משמעות. המילים של אברהם חלפי נוגעות בבעיה המרכזית של תקופתנו, בעיית חוסר העומק וחוסר המשמעות.

במהלך תקופת השבעה על פטירתו של אריק אינשטיין האינטרנט והפייסבוק היו מלאים בדברי אבל וצער. לא פעם הועלו הטענות, הנה הלך עוד זמר גדול שעשה מוסיקה אמיתית בעלת עומק ומשמעות ומיד השוו זאת למוסיקה הפופלרית של ימינו. נראה שכיום אם השיר אינו מתאים לפיטפוטי תוכי חסרי עומק, הוא לא יושמע ברוב תחנות הרדיו ולא יכנס לפלייליסטים השונים. המיינסטרים בימינו דוחה כל עומק ומורכבות, בטענה שעומק לא יכול להצליח ולא יביא לרווחים גדולים. אך השירים של אריק אינשטיין כמו השיר על התוכי יוסי, לא היו רדודים ובכל זאת הפכו פופולריים, מצליחים וידועים, אז על מה הם מדברים? עכשיו, שאלו את עצמכם, האם השיר על התוכי יוסי היה הופך היום ללהיט? שאלו את עצמכן, אם הוא היה יוצא היום, האם הוא היה מספיק ידוע בשביל להפוך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית? לדעתי התשובה המרה היא לא. התרבות הפופולרית שלנו הדרדרה, הפכנו ללבבות אדישים וחוטאים שמפחדים מהעומק ומתרצים זאת ברדיפה אחרי רווחים.

פטירתו של אריק אינשטיין קרובה לאירוע אחר, מטופש בהרבה, שהתפוצץ לפני כמה שבועות בביצה הישראלית שמעורב בו אייל גולן. הקרבה בין האירועים גרמה לאנשים רבים לעשות את ההשוואה בין שני הזמרים הללו. הבעיה בהשוואה הזו היא שאפשר לקחת אותה מילולית מדי, כאילו אריק אינשטיין היה אדם גדול ואייל גולן הוא אדם קטן. אפשר גם לפרש אותה בצורה עדתית כאילו מדובר שוב באיזה מלחמת עדות מטופשת. כל אלו נופלים לאותה בינוניות רדודה. הנושא המרכזי כאן הוא הידרדרות התרבות הפופולרית שלנו עם השנים. בהקשר הזה, אריק אינשטיין שנפטר מייצג את המוסיקה האומנותית בעלת העומק, זו שמנסה לומר משהו למאזין ואילו אייל גולן (שיזכה לחיים ארוכים) מייצג את המוסיקה הפופולרית של ימינו, זו שרק רוצה לעשות כסף ולמכור כמה שיותר. פטירתו של אריק אינשטיין מחדדת את המעבר שעשינו ממוסיקה פופולרית בעלת עומק למוסיקה פופולרית רדודה ושטחית.

אין כאן שום דבר עדתי, אין הבדל עקרוני בין אייל גולן לביונסה, צביקה פיק או לבריטני ספירס. כל אלה מייצגים פופ של פיטפוטי תוכי שנועד לשעשע. והפוך, אין הבדל עקרוני בין אריק אינשטיין לאביתר ואהוד בנאי, לרדיו הד או פינק פלויד. כל אלה מייצגים רוק אומנותי בעל עומק ומורכבות שמנסים להגיד משהו למאזין. כרגע, כפי שאייל גולן ציין בעבר על עצמו, הוא לא אמן אלא זמר שמנסה למכור כמה שיותר תקליטים. אין משהו רע בלעשות מוסיקה פשוטה לריקודים או לשעשוע בלבד, אך כאשר זהו סוג המוסיקה המוביל שמושמע בכל מקום ובכל זמן כמעט זהו רמז לכך שמשהו לא בסדר. רמז להדחקה שלנו ולכך שהפכנו לאותם לבבות אדישים וחוטאים שמרוב פחד וחוסר בטחון סוגדים לבינוניות ולרדידות במקום לנסות להעמיק ולהתפתח אל עבר אושר אמיתי, כפי שלבבבותינו יכולים לעשות.

הרבה מאד אנשים ציינו בפייסבוק איזו מוסיקה טובה היתה בזמן השבעה בגלגל"צ (שמייצגת את המיינסטרים בארץ). לפתע חזרנו להקשיב למוסיקה בעלת משמעות ולא רק לפיטפוטי הסרק של התוכי. השאלה האם גלגל"צ ותרבות הפופ בישראל הזדעזעו מספיק ממותו של אריק אינשטיין והחליטו לשנות משהו, או ששוב נחזור במהרה לפיטפוטים חדשים? במה אתם בוחרים? מה אתן מעדיפות? מתי כבר נצא מהתקופה החשוכה הזו של תרבות הלבבות האדישים? מתי העומק והמשמעות יחזרו לתפוס מקום מרכזי בחיינו?

כדי להראות שאפשר לעשות מוסיקה שהיא גם אישית ומעמיקה וגם מצליחה ופופולרית הבה נמשיך מ"השיר על תוכי יוסי" לעוד שני הימנונים של ממש של אריק אינשטיין (ואפילו נצליח לחבר אותם לחג החנוכה). השיר הראשון מדבר על סוג אחר של בינוניות ופחד והשיר השני עונה לו את התשובה כיצד כדאי לכולנו לחיות וכיצד כן אמורה להראות המוסיקה שלנו :

יושב על הגדר

 

 

מילים: אריק איינשטיין, לחן: יצחק קלפטר

יושב על הגדר

רגל פה, רגל שם

יושב על הגדר

בסדר עם כולם.

דופק חיוכים לכל הכיוונים

ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.

 

יושב על הגדר

רגל פה, רגל שם

יושב על הגדר

משקיף על העולם

דופק חיוכים לכל הכיוונים

ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.

 

יושב על הגדר

רגל פה, רגל שם

יושב על הגדר

לוקח את הזמן

דופק חיוכים לכל הכיוונים

ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.

 

יושב חושב על הגדר

מביט לפה, מציץ לשם

קורא עיתון שומע חדשות בזמן

עוטף את עצמו במסך עשן.

השיר הזה מתאר אדם שעל פניו נראה שמתנהג בסדר גמור, קורא עיתון ושומע חדשות, יודע מה מתרחש, חברותי ומתקשר עם סביבתו. אך חסר משהו, אומנם הוא "מקובל" חברתית, אך, אם נלך לפי רוח חג החנוכה, הוא לא מאיר את אורו כפי שהוא יכול, הוא אינו מגרש את החושך. במקום הוא מעדיף לעטוף עצמו במסך עשן ולשבת על הגדר. כמו בשיר הקודם, זוהי דרך הבוחרת בחולשה ונותנת לפחד לנצח. לא לנקוט עמדה בכדי שכולם יאהבו אותי, בסדר עם כולם כי איך אתמודד עם ביקורת החברה או עם ביטויים של חוסר אהבה כלפיי? כולנו מרגישים כך לפעמים, אך אנו צריכים לזכור להיות חזקים ואמיצים בכדי שנוכל להאיר במלוא עוזנו. אז נהיה במצב של השיר השני של אריק אינשטיין, התשובה ל"יושב על הגדר" -

 

אני ואתה

 

 

מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב

(לחצו לצפייה בקליפ)

 

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

 

אני ואתה ננסה מהתחלה,

יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,

אמרו את זה קודם לפני,

זה לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

 

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

התשובה של השיר הזה מתבססת על תכונה אחת מאד חשובה, האומץ. בתכונה אומץ אין הכוונה "לא לפחד" הרי כולנו בני אדם, כולנו פוחדים. הכוונה בתכונה אומץ היא להתגבר על הפחד שקיים בנו ולפעול למרות זאת. למרות שקשה ולמרות שאמרו את זה קודם, יש לנו ביטחון בעצמנו ויש לנו אומץ ולכן ננסה לשנות את העולם. גם אומץ וגם בטחון עצמי נגלות לא כאשר הכל מצליח, אלא דווקא כאשר קשה ולמרות זאת אנחנו איננו מוותרים ומאמינים שדווקא אנחנו ודווקא עכשיו נצליח. אנחנו צריכים להיות אמיצים, לא להשאר במים הרדודים אלא לצלול לעומק, לקחת אחריות מלאה על חיינו ועל סביבתנו ולממש את היכולות שיש בנו. זוהי כוונת השיר ורק כאשר אנו מבינים זאת וחווים זאת נוכל לא רק שלא להיות יותר לבבות אדישים וחוטאים אלא נוכל גם להאיר את אורינו ולגרש את החושך במלוא העוצמה הקיימת בנו.

 

 

 

 

 

 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת