00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

סופגניה, למה? - הרי לא כתוב בתורה...

04/12/2013

סקינר, מגדולי ההוגים הפסיכולוגים של הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) האמריקאית כתב ספר מעמיק ורב השראה ששמו "מעבר לכבוד ולחירות" (פורסם 1971).

הביהביוריסטים, הלא הם מעצבי ההתנהגות (התניה קלאסית והתניה אופרנטית) נוקטים בגישה כי האדם אינו אלא חיה מאולפת ומעוצבת על ידי גורמים רבים: הורים, מערכת החינוך, החברה באופן כללי, התרבות (תקשורת, נורמות, ערכים), ובקצרה, כמו כל חיה בעזרת חיזוקים חיוביים (משהו שמענג אותנו פיזית ו\או נפשית) אנחנו מאמצים התנהגויות מסוימות. לעומת זאת, בעקבות חיזוקים שליליים (תגובות גורמות סבל נפשי\פיזי) אנחנו נוטשים דרכי התנהגות מסוימות ומתרחקים מהן.

כמו כן קיימת התניית שרשרת (התניה קלאסית בה נדון בהמשך) בה חיזוק מסוים הופך דבר נייטרלי אחר אף הוא לחיזוק חיובי או שלילי אם הוא בא בסמיכות או בצמידות אליו.

כמובן שיש הרבה אמת בגישה הביהביוריסטית (כמו תמיד לכל תיאוריה היבט האמת שלה ולעולם אין זו כל האמת), ולפיכך בהתקרב חג החנוכה, אני חשה נטולת כבוד, נטולת חירות ועלובה כמו כל כלב פאבלוביאני.

תאמרו, מדוע הביקורת העצמית היא כה קשה ומי הוא בכלל הכלב של פאבלוב? אז להלן סעיף סעיף:

הרוסים, שלא החזיקו מעולם מהפסיכואנליזה וכל תאוריות הנפש העמוקות שבעיניהן היו מוקצות ומוחרמות ממש כמו דת (אגב, הם לא טעו כל כך בקשר לקרבה האידיאולוגית בין פסיכואנליזה לבין דת), התעסקו במחקר הפיזיולוגי שלהם רק בדברים מדעיים, מדידים והתנהגותיים. לזכותם נציין כי גם בלי דת ותת מודע הם הצליחו בכל זאת להגיע לירח.

 

הכלב של פאבלוב

פאבלוב היקר, מדען ופיזיולוג רוסי (1849-1936) חקר את פיזיולוגיית העיכול של הכלבים ועל הדרך, מבלי שהתכוון מלכתחילה, הגיע ליצירת הקונספט הביהביוריסטי של התניה קלאסית. להלן ההסבר: נתון בסיסי – כלב מריח אוכל מתקרב... ומרייר. הזלת הריר היא תגובה של רפלקס טבעי המכונה רפלקס מלתי מותנה, ממש כמו כל בן אדם שפיו מתמלא רוק נוכח אוכל טעים. מה עשה פאבלוב החכם? מספר שניות לפני האוכל, צלצל בפעמון ולאחר מכן האוכל -  הריר זב מפי הכלב, ולבסוף הכלב המבסוט אוכל (האוכל הוא כמובן החיזוק החיובי וצליל הפעמון הוא מלכתחילה גורם ניטרלי). בהדרגה הרחיק פאבלוב את פער הזמן בין הצליל והאוכל אך חזר על התהליך בהתמדה ובשיטתיות. זהו עיקרון השינון בלמידה – ללא זיכרון למידה אינה אפשרית. והנה, החל הכלב לרייר כבר למשמע הפעמון. נהדר! הצליל "מזכיר" את האוכל העתיד להגיע (החיזוק החיובי) והוא מגיב אליו כאל אובייקט המטרה הנכסף. לאחר שהצליל שימש כבר כגורם חיזוק חיובי בפני עצמו, הקדים לו פאבלוב אור פנס. בניסיונות חוזרים של אור פנס-צליל פעמון-אוכל-כלב מרייר, החל הכלב מרייר כבר למראה האור. כך הלאה וכך הלאה ניתן להמשיך בשרשרת ההתניות כמו חד גדיא.

אבל אני נסחפת עד פסח, כבר עכשיו, בחנוכה, בשל אסוציאציית המאכלים המהווים מוקשי בטן.

 

אני ככלב פאבלוביאני

ועכשיו, מדוע אני כלב פאבלוביאני פשוט ועלוב? כי גם עליי כמו על כולנו עובדת ההתניה.

מכל הנאות המתוקים למיניהם והעוגות שבעולם, שהם חביבים עליי מאוד, הדבר הנראה בעיני הכי לא טעים, הכי סתמי, הכי שוכב בבטן כאבן שאין לה הופכין, הוא בצק הסופגניה.

עכשיו, מובן שבצק הסופגניה ממש לא טעים בפי. הוא הכי סתמי שאפשר. אז מה עושים? מחפשים בפנים את הריבה! העיקר שנגיע מהר לריבה שיהיה ממנה הרבה.
תגידו חברים, מה לי ולריבת תות? כמעט כלום. איני חובבת ריבות כלל. בשנה שעברה בפרץ השראה של ביתיות הכנתי קונפיטורת תות אמיתית תוצרת בית. מעולם לא נגעתי בה. אז מה פתאום שאחפש אחר ריבת התות שבסופגניה, שבלעדיה אין הסופגניה שווה דבר וחצי דבר?

אז ככה, הבצק סתמי ומעיק בבטן, כבר אמרנו. ריבה אני לא מחבבת... אך רק מגיע שבוע שבועיים לפני החנוכה ועיניי בולשות כבר אחרי הסופגניות הגודשות את המרכולים והקונדיטוריות. אנשי השיווק מקצים לנו תקופה של איזור חימום והתניה כבר לפני שמונת ימי פך השמן הקטן.

למזלנו, לשם הגברת הרווח, הקטינו מאוד את גודל הסופגניה מפצצת בומבה לגודל מיני.

כיום זוהי מיני סופגניה, קטנה בגודל כופתאת פסח ממוצעת (קניידלעך), אלו שני מוקשי הבטן הידועים בחגי ישראל, ויש בה רווח עצום הן למוכר, שזהו הרווח הכספי, והן לקונה, שיש לו פחות מוקש בטן, פחות קלוריות, ותחושת הסיפוק שהנה אכל סופגניה.

נכון שכדי לייפות את העונש רבים קישוטי הסופגניה – מיני קרמים צבעוניים על פניה, שוקולד וסוכריות צבעוניות בפנים או בחוץ, וריבוי של מילוי פנימי בהזרקה, אך סופגניה נשארת סופגניה.

אני עורגת לה כל טרום החנוכה וחג החנוכה, מתעבת את עצמי על הדבר העגול המתוק והסתמי שדחסתי לפי, מתענגת בו זמנית שהנה אני אוכלת סופגניה. מה העניין, כבר הצהרנו באחת הכתבות כי הרגשות מופיעים במצבורים של פונפון, כלומר, אוסף רגשות שונים מכל הסוגים בו זמנית. משנסתיים החג, הריני מודה ברוך שפטרנו, ובאותו הרגע ממש סופגניות חדלות לחלוטין לעניין אותי. אני חוזרת לאהוב רק את דברי המתיקה הראויים בעיניי, ולא מידרדרת לדרגת הסופגניה.

 

נס גדול היה פה

נשאלת השאלה למה המציא המוח היהודי את הסופגניה כביטוי לנס פך השמן? רוצים טיגון בשמן עמוק כיאה דווקא לנס? אז מה בדבר שניצלון שומשום קטן? ומה רע בצ'יפס חתוך היטב? הלביבה החמה והמתוקה, ישמור האלוהים, הריהי בעצם וריאציה על הצ'יפס האמור לעיל, רק ללא הקטשופ ועם המון המון שמן נוטף. ובכלל, הרי בכל עוגה הגונה וטעימה יש באופן טבעי מידה מסוימת של שמן, אבל נגזר עלינו שתהא זו הסופגניה – בצק המטוגן בשמן עמוק. וכאמור, אני, כמו כל עם ישראל, מתנהגים ככלבים פאבלוביאנים ונרות החג מביאים לנו את התשוקה ההתנייתית לסופגניה.

אז בירכנו על הנרות בכוונה עמוקה ומכל הלב, נוסח "ברוך אתה ה' מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו להדליק נר של חנוכה" וכך כל שלושת בתי התפילה. אז לפתע העיר חד-השכל, הלא הוא הסינולוג האתאיסט שבינינו שבעצם אלוהים לא ציווה עלינו כלל להדליק נר של חנוכה, שהרי חנוכה כלל אינה מהתורה. המשכנו באותו ערב לאכול בשמחה את הסופגניות, ואף שיחקנו בסביבון הכסף השובר מדי שנה באופן עקבי את חוקי ההסתברות ומעניק ניצחון קבוע ומובטח למבורך שבחבורה. לדעתו הוא מיטיב לשחק ולכן רק בחלקו נופל כל הגימ"ל, תמיד ובכל שנה. את הטריק עוד לא גילינו. אבל הערת הלא-ציווי האלוהי עשתה את שלה. למחרת החלטנו שמאחר ואלוהים לא ציוונו על הדלקת הנרות, אז בטח שלא ציוונו על אכילת הסופגניות. החלטנו אפוא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגמיש את מנהגי החג. לשמחת כולם המרנו את הסופגניות בפיצות משפחתיות שהגיעו עם שליח וכך נתקיים בנו שאכן נס גדול היה פה.

ורק שימשיכו הניסים כפי שעשה לאבותינו, ואז נאמר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אמן!". 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת