00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

מכונת הזמן

28/11/2013

 


אדם מתנהל לו בחייו מיום ליום. לעיתים נדירות עומדות בפניו החלטות גדולות. קשה לשים אצבע על נקודת זמן מסויימת ומדוייקת, בה ארע דבר מה שמשם חיינו משתנים לנצח. כי למעשה, גם אם בחרנו לעשות משהו שלא שרת את מטרותנו בעולם, זכות הבחירה עדיין עומדת לנו. עדיין יהיו לפנינו צמתים נוספים ונצטרך לבחור שוב ושוב.

אני יכולה לזהות נקודת זמן מדוייקת בה השתנו חיי. הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. שיעורים התנהלו גם בבי"ח תל השומר. בבכל פעם שירדתי מהאוטובוס בשער בית החולים, מוכר הפרחים הבולגרי נתן לי ורד אדום. הוא אמר שאני מזכירה לו שחקנית שאהב בנערותו, מוירה שירר. לא ידעתי מי זאת מוירה שירר, אבל הבולגרי היה דומע בכל פעם שהגיש לי ורד.ואני התרגשתי וחבקתי את הורד ללבי. היה לנו סוג של "רומן". נסענו לבית החולים בחבורה גדולה. נכנסנו לרחוב הראשי של בית החולים, שהיה תמיד הומה אדם, שנכנסו ויצאו, אצים ורצים. חברתי אניטה אמרה לבנות. "תראו מה קורה כשמיזי עוברת: הקהל נבקע לשניים, כמו הים לפני משה, והם עוצרים ומסתכלים בה.”
לכל אחד יש תקופה בחייו בה הוא הכי יפה מכל הימים. יותר יפה מבעבר, ויפה יותר משיהיה אי פעם בעתיד. זה היה הזמן שלי. הייתי בת עשרים וארבע
בכל סוף שבוע אני נוסעת הביתה, לעיירהבצפון. אני יורדת בכביש הראשי וממתינה לאוטובוס שיכניס אותי לעיירה. אני לא תופסת טרמפים מאז שהשתחררתי מהצבא. כמובן שאין גבר שנוהג לבדו במכונית, שאינו עוצר לי מעצמו. אני אומרת "תודה" ולא עולה.
שם, באותה תחנה של אגד, השמש באמצע השמיים ואני נושמת אויר חופשי פעם אחרונה בחיי. אני לא מזהה שום דרמה, אין לי תחושת בטן, האינסטינקטים שלי רדומים.
אז עוצרת לידי מכונית כחולה. הגבר במכונית שואל אם אני רוצה טרמפ לעיירה.
ההחלטות הגדולות בחיינו לא תמיד מציגות את עצמן ככאלה. המחשבות לגמרי טריויאליות. לא יודעת למה לא מגיבה ב"תודה לא”. אני מסתכלת על אורך הזרוע של האיש על ההגה. האם הוא מספיק גבוה? זו המחשבה המטופשת שעולה בראשי. ואני יורדת מהרמפה של התחנה ונכנסת למכונית.
החלטה פשוטה, שום דבר לכתוב עליו הביתה. זה היה יכול להיגמר באופן טבעי. זה היה יכול להיות פרט זניח בחיים שלי, שלא ראוי אפילו לנוירון אחד מהזכרון שלי.
בדמיוני חזרתי אין ספור פעמים לרגע הזה. ביודעי כבר מה ילד יום, האם הייתי עולה שוב? תקופה ארוכה התשובה שלי היתה "כן": הייתי צריכה ללמוד את השיעור הזה. הילדים האלה צריכים היו להיוולד. היתה בזה נחמה מסויימת. אבל אחרי שלושים שנים של לבד, אני מבינה (קצת לאט.. אמנם) כי הייתי צריכה לברוח כל עוד נפשי בי. מה קרה, אי אפשר ללמוד בנעימות?! מי קבע שצריך לסבול כדי ללמוד לקח? היה בא איש אחר, ארוך זרוע או לא, היו נולדים ילדים אחרים שהייתי אוהבת אותם בדיוק באותה מידה, והייתי זוכה להזדקן עם אדם בעל לב.
ועכשיו אני רואה את עצמי בתחנה, מורידה רגל אחת מהרמפה. ואני הזקנה מתחילה לשעוט אליי, לצרוח לי מרחוק "סורי מרע!” אני יודעת שהבחורה הזאת עקשנית ועומדת על דעתה. אז אין לי ברירה, אני נוגחת בי, אני מפילה אותי על הקרקע, אני מרתקת אותי לאדמה ולאבק, אני מוכנה להרביץ לי עד שאמות, או עד שאבין. "בואי נתחיל מחדש, בואי נתחיל מחדש!” אני בוכה על כתפה.

 

האם יתכן ללמוד את כל מה שלמדתי, להיות כל מה שאני צריכה להיות, או רוצה להיות, מבלי שבאמת עברתי את הקשיים? מאחר שהמשימה הזאת היא רק פיקציה, אני מחליטה שכן, זה אפשרי. אני לא רוצה לבחור לי איש אחר, אני לא רוצה ללדת ילדים אחרים, אני לא רוצה לעבוד קשה, אני לא רוצה לעבוד בכלל. אם אעשה כן, הרי אחזור על חיי הקודמים בוריאציה שונה. מי יודע מתי הכל יתחיל להרקיב, לתסוס מתחת לכיסוי, להסריח. אני רוצה להיות אחראית רק על עצמי. אני לא רוצה לטפל באף אחד. אני רוצה להיוולד מהרוח והאויר. אני לא רוצה הורים על גבי, ולא ילדים על בטני. לא גבר על גבי ועל בטני.

אני אגור באי יווני. בבוקר אפקח עיניי לכחול טורקיז נקי של הים. החול יהיה דק לבן ונקי.
אני אשב תחת פרגולה מפוספסת, עם הר של ספרים לידי. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ולא יספר לי על צרותיו. אני רוצה שקט. שום דבר נוסף על רחש הגלים. ששששששש.

באויר הרוטט מהחום והאד, אני רואה במרחק דמות גבר מתקרבת אלי.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

85 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת