00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פ.י.מ.פ.

סיכום 2013 בפופ, פרק 1: עם הטרוריסטים

23/12/2013

בשמיני לינואר, בשעה שבע בבוקר, הדלקתי כהרגלי את הלפטופ ובדקתי מה קרה בעולם בשעות שבהן הייתי בעולם השינה. כמובן שלא בזבזתי את זמני על כניסה לאתרי עיתונות או שטויות כגון אלו, אלא הלכתי אל המקומות שבהם באמת אפשר לקבל את כל האינפורמציה: הרשתות החברתיות למיניהן. זה נראה היה בוקר ככל בוקר.

בצד השני של העולם, בניו יורק, השעה הייתה חצות והתאריך בדיוק התחלף. במאי הקולנוע דנקן ג'ונס, אחריו אני עוקב בטוויטר, החל בסדרה של ציוצים שנראו תמימים בתחילה, אבל אז הפכו מסתוריים. הוא החל בכך שבירך את אביו דיויד, הידוע בשם דיויד בואי, לרגל יום הולדתו השישים ושישה. הוא המשיך בכך שציין כי עברו כבר עשר שנים מאז בואי הוציא אלבום, מה שגרר אנחה של "כן, מה אתה אומר". ואז הוא השלים "...אז כדאי שתקפצו עכשיו לאייטיונז...". ואנשים אכן קפצו, ו...

בשביל להבין את ההלם, צריך לחזור עשר שנים לאחור. בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, בואי היה עדיין בחזית המוזיקה. הוא היה האמן הגדול הראשון שהקים אתר אינטראקטיבי משלו באינטרנט דרכו הוא תקשר עם חסידיו, ולמעשה יצר את המודל שכולם אחריו אימצו. האתר שלו היה אחת הקהילות האינטרנטיות הראשונות, מקום שוקק ומלא אנשים מיוחדים ויצירתיים מכל רחבי הגלובוס שלרבים מהם האתר היה מרכז חייהם. בואי עצמו השתתף בפורומים, בצ'אטים ובבלוגים, וסיבוב ההופעות העולמי הבלתי נגמר שלו בשנים 2003-4 איפשר לכל חברי הקהילה להיפגש פעמים רבות, לבלות, להזדיין ואפילו להתחתן. בואי שאב חיים חדשים מן הקהילה הזו, נהנה להופיע כמו שלא נהנה אי פעם בעבר, אבל זה היה בעוכריו. עומס ההופעות הכריע אותו, והוא קיבל התקף לב על הבמה ונאלץ לפרוש לזמן בלתי מוגבל. היינו בטוחים שזה זמני, ובואי עצמו הבטיח לשוב במהרה, אבל השנים חלפו והוא הלך ונעלם מחיינו. אחרי 2007 הוא הפסיק להקליט מוזיקה, הפסיק לבקר באתר וכמעט שלא נראה בציבור. בינתיים עלו רשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר, רשתות שנראו בתחילה כמו תחליף חיוור לאתר בואינט, אבל בהדרגה שאבו את חברי הקהילה שכבר לא נשאר להם הרבה מה לדסקס בהיעדר חומר חדש. האתר הלך ודעך, וב-2012 הוא הפך סופית לבלתי נגיש. המשכנו לשמור על קשר דרך פייסבוק, אבל רובנו השלים עם כך שבואי פרש.

אז כאשר בנו דנקן הפנה אותנו לאייטיונז, אנשים נדהמו לגלות שם שיר חדש של בואי, ועד מהרה הם גילו גם כי האתר שלו שב לתפקד וכי יש בו קליפ לשיר החדש. מציוציהם הגעתי אל הסרטון, ואז ביליתי מספר דקות בניסיון לאמת שזה סרטון אמיתי ולא מתיחה. בחיפושיי גיליתי כי שום רשת חדשות לא עלתה על כך עדיין, אבל נחה דעתי שמדובר על משהו אותנטי. בשעה 07:28, פחות מחצי שעה לאחר שהקליפ עלה לרשת, קישרתי אליו בפייסבוק. ואז הקרנבל התחיל.

הייתי אחד היחידים מחברי קהילת בואי שהיה אונליין באותה שעה. האירופאים עוד נמו את שנתם, אנשי החוף המזרחי כבר סרו אל מיטתם, היפנים והאוסטרלים היו טרודים באמצע יום עבודה. היינו רק אני וחברי החוף המערבי, ובמהרה גילינו כי לא רק שיש קליפ חדש, לתקליט נוסטלגי שמעלה דמעות בגרון, אלא יש אלבום חדש בדרך, אלבום שהוקלט בסתר בלא שאיש מאיתנו ידע (למרות שהיו רמזים, אבל התייחסנו אליהם כאל עורבא פרח). תוך חצי שעה, הרשת הסלולרית הפיצה את הבשורה לכולם ואנשים נפלו ממיטתם כדי לזחול למחשב ולוודא שלא עובדים עליהם. בינתיים, ראינו גם כיצד התקשורת עולה על הסיפור, ובתום השעה הוא כבר הופיע במהדורות חדשות בכל העולם. אבל אנחנו ידענו לפניהם, וזו הנקודה אותה אני רוצה להדגיש כאן.

דיויד בואי הוא הגאון הגדול של הפופ, והוא כמובן ראה את מה שתיעדתי כאן בשנים האחרונות: ההפיכה של תרבות האינטרנט למרכז תרבות הפופ. הפרישה הארוכה שלו נבעה בעיקר מרצונו להתמסר לגידול בתו הקטנה, אבל עכשיו ברור כבר שהיה כאן (כמו תמיד אצלו) גם ניסיון להשתמש בסביבה החדשה הזו כמו שאף אחד לא השתמש לפניו. הוא הרדים את כולם, ובינתיים תיכנן קמפיין שיהיה כל כולו ויראלי. בשנה שחלפה מאז הוא לא אמר מילה לתקשורת, ונתן לתרבות האינטרנט לעשות את כל העבודה בשבילו. וזה עבד: הבאזז סביבו וסביב האלבום (לדעתי אחד החלשים שלו, אבל אני בדעת מיעוט) רק הלך והתגבר. הרגע המופלא הזה שהתחיל את השנה סימן בשבילי שעברנו עוד שלב בהשתלטות של תרבות האינטרנט, ויתר השנה אכן עמדה בסימן ההשתלטות הזו.

אם נחזור לאחור, נגיד שהמקום בו אפשר לדבר על לידתה של תרבות האינטרנט היה כאשר אנשים כבר לא הלכו לאתרים שסבבו סביב נושא או אדם מסוים, כמו בואינט, אלא לאתרים שבהם היה אפשר לדבר על כל נושא בעולם. האתר העיקרי היה פורצ'אן, שעלה ב-2003, וממנו החלו לצאת השפה והממים הייחודיים שהתפשטו לשאר חלקי הרשת. עם הזמן הצטרפו אתרים נוספים - רדיט ב-2005, טמבלר ב-2007 - שהחלו לקרוא עליו תגר, ובד בבד החלו לעלות הרשתות החברתיות - מייספייס ב-2003, פייסבוק ב-2004, יוטיוב ב-2005, טוויטר ב-2006 - שהפכו את האינטרנט לרשת סבוכה שמסרים יכולים לעבור בה במהירות הבזק מכל פינה בעולם לכל פינה אחרת. ב-2009 כבר היה אפשר להרגיש שהתרבות הזו מייצרת כוכבים משלה, אלילי נוער שכבר היו מספיק גדולים כדי להתפרנס מן הזהות האינטרנטית שלהם, ובסיכום 2010 שלי כבר יכולתי להכריז על יוטיוב כעל "המרכז החדש של תרבות הפופ" ועל הרשתות החברתיות האחרות כעל מרכז תרבות הנוער החדשה. אפיינתי את התרבות הזו בכמה תכונות עיקריות. ראשית, דיברתי על החירות שהיא מאפשרת לכל אחד לשדר ולהגיד מה שהוא רוצה בלי צנזורה. שנית, דיברתי על הבו-זמניות שלה, על כך שכל דבר העולה לרשת יכול להיות מוכפל פעמים רבות ולכן הרבה פחות ניתן לשליטה בידי גורמי כוח. שלישית, הראיתי כי היא העבירה את מרכז הכובד אל אמנות הוידיאו, שהפכה קלה וזמינה ומאפשרת לכל אחד לבטא עצמו ויזואלית, וכיצד זה הפיח רוח חדשה באמנות הוידיאו קליפ ומשך אמנים ממוסדים להיכנס ליוטיוב ולהתחיל להפיק קליפים מושקעים ונועזים יותר מבעבר. רביעית, ציינתי כי אם בעבר מרכזה של תרבות הפופ היה במערב, עכשיו מדובר על תרבות שהמזרח הרחוק נוטל חלק כמעט שווה ערך בעיצובה. ולבסוף, דיברתי על כך שיוטיוב הצליח לראשונה באותה שנה להוציא מתוכו סופרסטאר מוזיקלי, ג'סטין ביבר, ועכשיו כל מוזיקאי מתחיל החולם לפרוץ בגדול יודע כי הוא יכול לעשות זאת דרך יוטיוב. יתרה מכך, אמרתי כי זה הראה כי נותני הטון בתרבות הפופ העכשווית הם במידה רבה מה שמכונה טווינז - ילדים בגיל 7-11 - וחלקם כבר חולמים לזכות בתהילה עכשווית.

בסיכום 2011 שלי, הראיתי איך כל זה שיחק תפקיד בהתקוממויות שהתחוללו בעולם הערבי ובמקומות אחרים, ועמדתי על עוד כמה דברים שתרבות האינטרנט הביאה: עיתונאות חדשה ואמיצה, המספקת אלטרנטיבה לעיתונאות הממוסדת שאיבדה מכוחה; אקטיביזם פוליטי המתאפיין באנונימיות ובשיתוף פעולה בין פרטים רבים כדי לייצר כוח נגדי לגורמים האוטוריטריים; צורות שונות ומשונות של קומדיה חתרנית; וגם דברים שליליים, כמו עיתונאות שלוחת רסן המפזרת דיסאינפורמציה וטרולים נבזיים. זו הייתה שנה בלתי נשכחת.

הראיתי גם כיצד יוטיוב שכלל צורות מוזיקליות שהפכו להיות מזוהות עימו - אוטוטון, מאש-אפ, רמיקס, ליפסינק - וכיצד זה משתלב במהפכת הפופ הגדולה השניה עליה דיברתי: ההשתלטות של הדאנס האלקטרוני על המיינסטרים תוך דחיקת ההיפ-הופ והאר 'נ בי ששלטו בו בעשור הקודם. ב-2010 דיברתי בעיקר על אלקטרו, וב-2011 זה היה הדאבסטפ שתפס את מרכז הבמה, אבל בגדול מה שאנו רואים פה הוא את שיבתו של הרייב, הדאנס האלקטרוני האקסטטי ששלט בפופ האירופאי בשנות התשעים אך באמריקה תמיד נשאר במחתרת. עכשיו הוא חזר וכבש את המיינסטרים, מנצל את העובדה שהוא המוזיקה המתאימה ביותר לתרבות האינטרנט, כי זו תרבות המתקשרת דרך מחשבים ולכן הצלילים האלקטרוניים מבטאים את רוחה באופן הטוב ביותר. לכל אחד יש אפשרות היום לייצר מוזיקה אלקטרונית בכלים שהמחשב מספק ולהשתמש בהם כפסקולים לסרטונים ביוטיוב, או לקחת טרקים אלקטרוניים של אמנים ידועים ולצרף אותם לסרטונים המנסים לתרגם את המוזיקה לממד הויזואלי. ב-2012, המיינסטרים נכבש בידי הקיי-פופ, הפופ הדרום-קוריאני שמשלב בלי בושה את כל הסגנונות האלקטרוניים החדישים (אמני המיינסטרים המערביים עדיין נשענים במידה רבה על צורות ישנות יותר) וכבש את בני הנוער. ובאמצע השנה הגיח מתוך הקיי-פופ להיט הענק 'גנגנאם סטייל', שפרץ את גבולות יוטיוב והפך לתופעה גלובלית.  בעקבות ההצלחה של 'גנגנאם סטייל' גם התקשורת הממוסדת הבינה סופסוף שיוטיוב הוא המקום שבו הדברים קורים, וזה סלל את הדרך לשנת 2013.

הצליל האלקטרוני העדכני של השנה הוא מה שמכונה טראפ (Trap), סגנון שצמח באמצע העשור הקודם מן ההיפ-הופ אבל בעשור הזה (כמו שקרה לעוד כמה סגנונות) הפך לסגנון רייב. הוא החל לצבור פופולאריות גדולה כבר בשנה שעברה, אבל היה זקוק ליוטיוב כדי לפרוץ בגדול. הטרק שעשה את זה היה Harlem Shake של באוור, שעלה ליוטיוב כבר במאי 2012, זכה לביקורות חיוביות בקרב חסידי הז'אנר אבל לא זכה לצפיות רבות במיוחד - עד אשר ב-30 לינואר השנה כמה חברה מאוסטרליה העלו לרשת את הסרטון הבא המבוסס עליו:

הרעיון שלהם היה פשוט: לרקוד באופן נורמלי עד לרגע הדרופ, ואז להתחרפן. ולא לקח זמן רב עד שהרעיון שוכלל. ב-2 לפברואר עלה לרשת הסרטון הבא, שקבע את הקונבנציות של המם: בן אדם אחד רוקד, לרוב עם קסדה או מסכה, בעוד האנשים סביבו עוסקים בענייניהם המשעממים; אבל אחרי הדרופ הסצינה משתנה, וכולם מתחרפנים באופן הכי יצירתי שאפשר.

המם התפשט במהירות אדירה, ואם במקרה של 'גנגנאם סטייל' לקח לתקשורת חודשים לדווח על התופעה ועוד יותר זמן להיסחף בה, כאן זה לקח ימים ספורים. כל אחד בתקשורת רצה להיות זה שידווח על הגנגנאם סטייל הבא. ב-8 לפברואר, פחות משבוע ימים לאחר תחילת התופעה, היא כבר הגיעה לטלוויזיה:

ב-12 לפברואר, כוכב יוטיוב פרדי וונג כבר העביר את המסר הבא:

אבל לקח עוד זמן עד שהשיגעון נרגע. במהלך פברואר ומרץ קיבלנו רבבות וריאציות של הארלם שייק, רבות מהן משעשעות. תמיד היה כיף לעצור את הנשימה ברגע שלפני הדרופ מבלי לדעת מה אנחנו הולכים לקבל. המם כבש את העולם, ותעשיית המוזיקה נכנעה והבינה שיוטיוב הוא הקובע את סדר היום. מצעד הלהיטים בילבורד הודיע כי הוא יתחיל מעתה להתחשב בנתונים של יוטיוב בשקלול שלו, והתקליט המקורי של באוור טיפס בעקבות זאת למקום הראשון במצעד ושהה בו זמן מה. שני דברים חשובים הוכחו כאן: אחד, שיוטיוב יכול להמליך מלכים ולהפוך תקליטים ללהיטים; שניים, שהוריאציות היצירתיות שאנשים עושים בסרטונים שלהם על גבי יצירות מוזיקליות של אנשים אחרים יכולות לסייע לאותן יצירות ולקדם אותן. תעשיית המוזיקה עדיין מנסה להילחם ביוטיוב ולשמור לעצמה את הזכויות על המוזיקה. אולי עכשיו הם סופסוף יבינו שאנחנו בעולם חדש וצריך לחשוב אחרת.

אחד הדברים ששיעשעו אותי במם הזה הייתה הקריאה המסומפלת שבקטע המוזיקלי: "קון לו טרוריטה!" (עם הטרוריסטים!). עשור אחרי שהנשיא בוש הכריז "או שאתם איתנו, או שאתם איתם!", תרבות האינטרנט כאילו ענתה לו: "אנחנו איתם!" כמובן שלא זאת הייתה הכוונה, אבל זה הוסיף ממד חתרני שסימל איך נערי האינטרנט של היום מטילים חלחלה בליבן של מערכות הכוח הישנות. באמצע פברואר, באותו הזמן שבו שיגעון ההארלם שייק הגיע לשיאו, צמח ועלה מם נוסף מתוך יוטיוב. כאילו כדי לשפוך מלח על פצעי התעשייה ולהבהיר לה מי כאן הבוס, קהילת יוטיוב החלה לקחת קליפים של אמנים ממוסדים ולעשות להם את הדבר הזה...

מי המופרע שחשב לקחת פעיות של עזים ולדחוף אותם לתוך להיטים ידועים באותם רגעים שבהם הזמרים זועקים את נשמתם? מי יודע. אבל הרבה חיקו אותו, ובמהלך פברואר-מרץ אלפי תקליטים קלאסיים זכו לטיפול הזה. אלו היו חודשיים מבדרים ביותר, ללא ספק.

וזה לא הדבר היחידי שקרה בפברואר והורה על נצחונו של יוטיוב. את החותם הסופי נתנה לא אחרת מאשר מישל אובמה, אשת הנשיא, שבאה לתוכנית האירוח של ג'ימי פאלון ורקדה את הריקוד הבא, המבוסס על Evolution of Dance, סרטון שעלה ביוטיוב ב-2006 והיה לאחד מהסרטונים הויראליים הראשונים של האתר. זה הבהיר לכל מי שעוד היה לו ספק שתרבות האינטרנט היא עתה מסורת משותפת שעליה ניתן לבנות.

בפברואר גם עלתה סדרת הדרמה House of Cards, בכיכובו של קווין ספייסי. היכן עלתה, בטלוויזיה? לא ולא. יוצרי הסדרה הסבירו כי הם רצו ליצור סדרה שתיבנה לאט לאט מבחינת הסיפור, ולא האמינו שלמפיקים בטלוויזיה תהיה הסבלנות להשאיר סדרה כזו באוויר. לפיכך הם מכרו את הסדרה לנטפליקס, אתר האינטרנט המשדר סרטים וסדרות בהזרמה חיה. הסדרה זכתה מייד לשבחי הביקורות והקהל, והפכה את נטפליקס לכוח שהוליווד תצטרך להתחשב בו.

עוד "טרוריסט" שכבש את האינטרנט בפברואר הוא קאי, נווד חסר בית שבמקרה היה במקום הנכון כדי לעצור אדם מטורף שהחליט להרוג אנשים וניסה לדרוס מישהו. קאי דפק לו גרזן בראש (עם הצד הקהה, עד כמה שאני מבין) והציל את האדם השני ממוות. הראיון הטלוויזיוני המדהים שנתן הפך אותו לגיבור תרבות, כמו כל מיני טיפוסים צבעוניים לפניו שהאינטרנט העלה לגדולה. היו כמה קולות שתהו אם זה בריא לרומם הומלס מסטול שמסתובב עם גרזן, אבל תרבות האינטרנט לא מעסיקה עצמה בשאלות כאלו כאשר היא נכבשת בשיגעון ויראלי חדש. כרגיל, האחים גרגורי עשו לו אוטוטון.

האחים גרגורי זכו לתהילתם הגדולה ביותר ב-2010 כאשר הם עשו אוטוטון לאנטואן דודסון אחרי שהציל את אחותו מניסיון אונס. אז מלהיט המבוסס על ניסיון אונס שנכשל הם "התקדמו" אל להיט המבוסס על ניסיון רצח שנכשל, ומאוחר יותר השנה הם הלכו עוד צעד קדימה כאשר עשו אוטוטון לצ'רלס רמזי, הטיפוס המגניב שהציל שלוש נשים שהיו כלואות במשך שנים רבות בבית בקליבלנד כשפחות מין של פסיכופת. יש בהחלט מקום לשאול אם זה מוסרי לעשות שירים שמחים ממקרים כאלו, אבל כמו בכל תרבות בראשית דרכה, הגבולות המוסריים של תרבות האינטרנט מטושטשים למדי והכל יכול לקרות בה. זה מרגש, אבל זה גם מסוכן. ראו למשל את השיגעון הויראלי שתקף אותנו במרץ...

לא צריך להתרגש יותר מדי. בני נוער, כמו בני נוער, תמיד יעשו דברים מטופשים ומסוכנים רק כדי להוכיח שיש להם את האומץ, אבל משחק הסכין הוא רק גרסה קיצונית להרבה משחקים אחרים שהופכים ויראליים דרך יוטיוב ובדרך כלל הם יותר משעשעים מאשר מסוכנים. עוד סרטון שהפך ויראלי במרץ לקוח מן הסרט Pitch Perfect שיצא בשנה שעברה, ובו הגיבורה, ברגע שבו היא צריכה במהלך אודישן להמציא קטע, עושה קטע שהיה פופולארי ביוטיוב ורדיט ב-2011. זה היה עוד סימן למהפכה: עכשיו זו הוליווד שמחקה את יוטיוב.

וכך, יוטיוב החל למשוך אליו אנשים ידועים מתחומי המוזיקה, המשחק, הקומדיה והפוליטיקה, שפתחו ערוץ משלהם וניסו לדבר בשפה החדשה. במרץ עלה סרטון ויראלי ובו נערה המחופשת לחדקרן רוקדת ריקוד שהיה אז עדיין יחסית לא ידוע הקרוי טוורק. תשעה חודשים מאוחר יותר כבר די קל לנו לזהות מייד מי הרקדנית, אבל אז היינו צריכים לחכות לסוף הסרטון כדי לגלות שמדובר על אמנית ידועה.

בקיצור, פברואר-מרץ של 2013 היוו את הרגע בו הובהר סופית לכולם מה שכתבתי לפני שלוש שנים: יוטיוב הוא מרכז תרבות הפופ החדשה, ותרבות האינטרנט היא שמכתיבה את הכללים. מי שלא מבין את הכללים, גורלו יהיה רע ומר. מר למשל כמו זה של הישראלי לשעבר סמי בוזגלו ואשתו הבלתי נלאית איימי, המנהלים מסעדה באריזונה ומתגאים בכך שהם לא ייכנעו ל"בריונים" באינטרנט. ה"בריונים" שהם מדברים עליהם הם פשוט לקוחות בלתי מרוצים שפרסמו ביקורת שלילית על המסעדה באתרים המיועדים לכך, וזכו בתגובה לדברי נאצה מבני הזוג. כיאה לישראלי ולאמריקאית מאריזונה, הזוג בוזגלו חושבים שרק הם צודקים וכל העולם מטומטם ושונא אותם סתם, וכדי להוכיח זאת הם הזמינו את השף גורדון רמזי להיווכח כמה הם מוצלחים. זאת במסגרת התוכנית של רמזי שבה הוא מייעץ לבעלי מסעדה כיצד לשפר את המקום הלא פופולארי שלהם, ורמזי הגיע בכוונה טובה לעזור אבל אז נוכח שלפניו נמצאים אנשים כמותם לא פגש אי פעם בעבר. הפרק המוקדש למסעדת האימים של איימי שודר במאי והפך מיידית לקלאסיקה, וכמובן שהפך את הזוג בוזגלו ללעג ולקלס בכל רחבי הרשת (מה שלא מרתיע אותם: הם ממשיכים להילחם ולהיות בטוחים שהם לבדם ינצחו את כל האינטרנט). חמש הדקות הראשונות מספיקות בשביל לקבל את הרושם, אבל שווה לראות את התוכנית כולה. לא משעמם לרגע.

שאר העולם כבר מבין את כוחן של הרשתות החברתיות, וזה אומר שהכסף הגדול מתחיל להיכנס ולהביא איתו דברים טובים אבל גם הרבה דברים רעים. במאי, חברת הענק יאהו רכשה את האתר טמבלר, דבר שלהרבה מחברי האתר הרס את התחושה שהם חיים בעולם שהוא רק שלהם. אבל ביוני ראינו את תרבות האינטרנט מפגינה את עוצמתה. קודם כל בטורקיה, המדינה החדשה אליו הגיעה רוחו של האביב הערבי, שם הנוער יצא להפגין נגד הממשלה תוך שימוש בהרבה מן הכלים של תרבות האינטרנט. התקשורת הטורקית, שאינה בדיוק מופת של דמוקרטיה, התעלמה מן המחאה, ולשיאם הגיעו הדברים כאשר במהלך התנגשות אלימה בין המשטרה למפגינים שודר באחד מערוצי הטלוויזיה סרט תעודה על פנגווינים. התגובה? פנגווינים הפכו בטורקיה מיידית למם ולאחד מסמלי המחאה.

כאשר ראש הממשלה ארדואן כינה את המפגינים "צ'אפולקו", מילה שפירושה משהו כמו "פושטקים", המפגינים מייד אימצו בחדווה את הכינוי והמציאו את המילה "צ'אפולינג" כדי לתאר את מה שהם עושים. השיר הזה, המבוסס על הלהיט של LMFAO, הכניס הרבה מרוח הרייב לתוך המחאה.

אבל הממשלה שחטפה את המכה הכי קשה ביוני הייתה ממשלת ארה"ב. בסיכומי 2010 ו-2011 דיברתי על כמה מן הגיבורים החדשים של התקשורת האלטרנטיבית - בראדלי מאנינג, החייל האמריקאי שהדליף מסמכים מסווגים של הממשל; וויקיליקס, שפירסמו את המסמכים הללו; אנונימוס, שדאגו לכך שהמסמכים יישארו אונליין - ועל כך שהדבר פותח עידן חדש. ואכן, עוד איש מודיעין אמריקאי בשם אדווארד סנאודן קיבל השראה מהם וחשף בפני העולם את עומק הריגול של ה-NSA האמריקאי אחר כל מה שאנחנו כותבים ברשת, לאחר שנים שבהם הממשל הבטיח לכולם שהריגול הזה מכוון אך ורק נגד חורשי רעתנו. פתאום התברר שמכמה בחינות כולנו בסירה אחת "עם הטרוריסטים", והזעם הציבורי היה גדול. הרבה אנשים חרדים היום שחזונו של אורוול על עולם שבו הממשלה מרגלת אחרי כל פעולותינו קורם עור וגידים, אבל זהו חשש מוגזם. הדבר הנורא בעולמו של אורוול אינו העובדה שההמשלה מפקחת על נתיניה, אלא שהיא מכוונת את כל פעולותיהם ואינה מתירה להם לסטות מהכוונתה. במדינות דמוקרטיות יש חוקים, איזונים ובלמים שנועדו למנוע דברים כאלו. למעשה, ככל שהפיקוח טוב יותר, כך ממשלה דמוקרטית יכולה לאפשר יותר חופש פעולה לנתיניה. עם זאת, מדובר על מאבק מתמיד לשמר את האיזון, ועלינו תמיד להשגיח ולחוקק חוקים שיתנו משקל נגד להתקדמות הטכנולוגיות שבידי הרשויות. הפיגוע במגדלי התאומים החדיר פחד בלבבות העם האמריקאי והביא אותו לתת כוח מופרז לממשלתו כדי להילחם בטרור, דבר שהביא לפגיעה מסוימת בזכויות האזרח. אולי השנה אנו מתחילים לחזות בתחילתו של התהליך הנגדי שיביא לריסון הכוח הזה, ולצמיחתו של איזון חדש שישמור אותנו בטוחים גם מפני הטרוריסטים וגם מפני הרשויות.

מעבר לממשלה, זו הייתה גם מהלומה לאינטרנט - פתאום אנשים הבינו שבעצם אין להם פרטיות אונליין (הגיע הזמן להתעורר מהתמימות. אין דבר כזה פרטיות אונליין, אפילו בלי ה-NSA. כל סיסטם אדמיניסטרטור יכול לעקוב אחרי כל דבר שאתם עושים). אתרים מובילים כמו גוגל ופייסבוק נאלצו להצטדק ולהסביר למה הם אינם מגנים עלינו טוב יותר. זה כנראה יביא לפריחה של אתרים ותוכנות שמבטיחים אבטחת מידע, כמו מנוע החיפוש DuckDuckGo שביוני פתאום זכה לעלייה רצינית בכמות המשתמשים. אבל מצד שני, מקרה סנאודן היווה גם את המשך התהליך שבו האינטרנט מבסס עצמו כתקשורת החדשה, אלטרנטיבה לתקשורת הישנה שהגיעה לפשיטת רגל. והוא גם מתחיל לתפוס עצמו ככזה. ג'ף בזוס, האיש שהקים את Amazon, רכש באוגוסט את העיתון הנחשב וושינגטון פוסט והתקווה היא שהוא יעדכן אותו לעידן האינטרנט. ואילו פייר אומידיאר, האיש שעומד מאחורי האתר ebay, הודיע באוקטובר כי הוא מייסד רשת תקשורת חדשה שתוקדש לעיתונאות חוקרת אמיתית. הבעייה עם עיתונאות חוקרת היא חוסר הרווחיות שלה, והעיתונים הישנים מצויים היום כולם בבעלות אילי הון שמה שמעניין אותם הוא רק הרווח. אומידיאר עדיין מונע מאידיאליזם, והוא מתכוון לנצל את המיליונים שהוא עושה מאיביי כדי לקדם עיתונאות אמיתית.

עוד אלטרנטיבה המסתמנת כצומחת מתוך האינטרנט היא כלכלה אלטרנטיבית לכלכלה הכושלת של זמננו. הביטקוין (bitcoin), המטבע דיגיטאלי באמצעותו ניתן לקנות דברים ברשת, הולך וצובר ערך ממשי גם בעולם הלא מקוון, וצעירים עשויים בעתיד הקרוב למצוא את פרנסתם דרך השתתפות בתרבות האינטרנט וצבירת ביטקוינים. בתחילת השנה, ביטקוין אחד היה שווה עשרה דולר; בסופה הוא כבר שווה אלף. גם הקיקסטארטר, באמצעותו ניתן לבקש מאנשים רגילים מכל העולם לתרום מעט כסף כדי לתמוך במיזם אותו אתה מתכנן, הולך וצובר תאוצה. כאשר החברה Planetary Resources המתכננת מיזם של כריית מחצבים מאסטרואידים נזקקה לטלסקופ חדש שיוצב בחלל, היא לא פנתה לממשלת ארה"ב אלא פתחה קיקסטארטר שתוך זמן קצר השיג את מיליון הדולר הדרושים ואף יותר. זו רק ההתחלה של מה שתהיה כלכלת העתיד.

בספטמבר קיבלנו את הלהיט הויראלי של השנה. יילביס הם צמד קומיקאים מנורבגיה עם תוכנית משלהם בטלוויזיה המקומית, והם העלו מספר סרטונים קומי-מוזיקליים ליוטיוב כדי לקדם אותה. והם קידמו אותה יותר ממה שיכלו לדמיין, כי אחד הסרטונים הקנה להם פרסום עולמי. אידיוטי להחריד אבל ממכר להפליא, The Fox ניחן בכל התכונות ההופכות סרטון לוויראלי.

באותו החודש, האוס אוף קארדז זכתה בכמה פרסי אמי, מבססת את מעמדה של הטלוויזיה האינטרנטית. שום כוכב גדול לא יחשוב מעתה שזו פחיתות כבוד להופיע בסדרה כזו. כאמור, הרבה כוכבים גם מוצאים את דרכם ליוטיוב. קחו לדוגמה את ארנולד שוורצנגר, שפתח ערוץ יוטיוב לפני כמה שנים, כשעוד היה המושל של קליפורניה, כדי שישמש לו דרך לשדר נאומים וכו' לציבור. הוא סיים את תפקידו בתור מושל לא אהוד במיוחד, הסרטים שעשה מאז לא הצליחו להחזיר אותו לפסגה, אבל עכשיו הוא קונה מחדש את אהבת הקהל דרך הערוץ הזה. באוקטובר הוא התחיל להעלות סרטונים קצרים שבהם הוא פשוט אומר משפט אחד, אם משפט אהוב מתוך אחד הסרטים שלו ואם משהו שהמנויים לערוץ מבקשים ממנו לאמר. מי אינו אוהב את הסאונדבייטים של ארנולד?

אבל האינטרנט עדיין שייך למגיבים האנונימיים. בתקופתנו, יצירת אמנות אינה משהו מוגמר ברגע שהאמן מסיים ליצור אותה ומגיש אותה לקהל, אלא זו רק נקודת ההתחלה של דיון שבו כל אחד יכול ליצור אמירות נגד, פארודיות וכו' ההופכות בתודעתנו לחלק מן היצירה. והתפיסה הזו מתחילה כבר לצאת מתחומי האינטרנט. האמן האנונימי המפורסם של תקופתנו הוא באנקסי, אמן הגרפיטי המסתורי שאיש אינו יודע את זהותו האמיתית (לדעתי זה יותר מאדם אחד). הוא כה מפורסם שיצירותיו כבר נאמדות במיליונים, ואם התמזל מזלכם והוא קישקש לכם על קיר הבניין זה יעלה את ערך הנכס בהרבה. באוקטובר, עיריית ניו יורק הזמינה את באנקסי לעבוד חודש בעיר, ובאנקסי נענה להזמנה ובכל יום באותו החודש הופיעה כתובת גרפיטי שלו במקום אחר בעיר. אבל אז ראינו את תודעת האינטרנט נכנסת לפעולה. אנשים מייד החלו להגיב...

בנובמבר, יוטיוב העלה את טקס פרסי המוזיקה הראשון שלו, שבו כוכבים מוזיקליים מן הערוץ התמודדו מול כוכבי מוזיקה ממוסדים יותר. אבל בזמן שיוטיוב חגג את נצחונו, הפופולאריות שלו חטפה מכה כאשר חברת הענק לו היא שייכת, גוגל, החליטה לנצל אותו לצרכיה. גוגל ניסתה לפני כשנתיים להשיק רשת חברתית משלה, גוגל פלוס, ומאז היא מנסה בלא הצלחה יתרה לשכנע אנשים להצטרף אליה. פייסבוק, יוטיוב וטוויטר צמחו מלמטה, במידה רבה יצירה שקהילת המשתמשים לקחה בה חלק, ואילו גוגל פלוס נתפסת כמשהו שנכפה מלמעלה כניסיון של התעשייה לקפוץ על העגלה ולא נותן לנו שום ערך מוסף. לגוגל נמאס לחכות שאנשים יצטרפו מרצונם החופשי, ולכן היא שילבה את הטוקבקים של יוטיוב עם גוגל פלוס ומכריחה את כל מי שרוצה להגיב ביוטיוב להצטרף. התוצאה בינתיים היא בעיקר בלגן, ומאיימת לגרום לצעירים להתרחק מיוטיוב. עד השנה תרבות האינטרנט הייתה משהו ששייך לצעירים, עולם משלהם בו הם יכלו לקבוע את החוקים שלהם; עם תום השנה התחושה היא שכל הממשלות וכל החברות הגדולות מתחילות להשליט את הסדר שלהם, לפעמים באופן דורסני במיוחד. כמה מחברות משחקי המחשב, למשל, החלו לתבוע תמלוגים מערוצי יוטיוב המשחקים את המשחקים שלהם, דבר שמאיים לפגוע בזיאנר הכי פופולארי ביוטיוב כרגע. גרוע מכך, כמה צעירים אמריקאים מצאו עצמם השנה עצורים לתקופות ממושכות לאחר שהתבדחו ברשת שהם הולכים לבצע מעשי רצח או טרור. זה בסך הכל ההומור הפרוע של האינטרנט, אבל הרשויות לא מבינות את ההומור הזה. השנה שהתחילה בתחושת ניצחון מסתיימת בתחושות מעורבות.

בכל אופן, בינתיים תרבות האינטרנט היא עדיין הרבה יותר סבבה מאשר באסה. ערוץ יצירתי נוסף שעלה השנה הוא Vines, אפליקציה לטלפון סלולארי המאפשרת לך לצלם סרטון בן שש שניות ולהעלות אותו לרשת. כלומר, ויינס עושה ליוטיוב בערך את מה שטוויטר עושה לבלוגים, והאפליקציה אכן נרכשה בידי טוויטר ושווקה לציבור בינואר. זה לא נראה כמו משהו מיוחד - מה כבר אפשר להכניס בסרטון בן שש שניות? - אבל תרבות האינטרנט הראתה שהיא מסוגלת לעשות זהב מכל דבר. במהלך שנה אחת נוצרו אלפי מיקרו-סרטונים מוצלחים, והאוסף למטה מראה רק מעטים מהם. מבחינתי, ויינס זוכה בכתר תופעת השנה באינטרנט.

השנה שהתחילה עם הפצצה של בואי הסתיימה עם הפצצה של ביונסה. בניגוד לבואי, ביונסה רמזה במהלך השנה על אלבום בדרך, אבל אז לפתע התחלנו לשמוע על קשיים ודחיות, ועל כך שתאריך יציאתו אינו ידוע. ואז, ב-13 לדצמבר, ביונסה הנחיתה במפתיע אלבום שלם על אייטיונז, כולל וידיאו קליפים מושקעים לכל 14 הרצועות. לא הייתה אפשרות לקנות רצועות בנפרד - הדרך היחידה הייתה לשלם 16 דולר ולקנות את כל החבילה. האם ביונסה למדה מן ההצלחה של בואי, והחליטה ליישם? בכל אופן, זו הייתה הצלחה מסחררת. התקשורת השתגעה, והתרגיל של שום-פרסום-הוא-הפרסום-הטוב-ביותר הוכיח את עצמו שוב. גם הגדולים שבאמנים כבר הפנימו: הכוח האמיתי נמצא באינטרנט.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אלדינסיין אלא אם צויין אחרת