00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רשימות לא חשובות על קולנוע

#5 הופעות קולנוע מוקדמות, קומדיה: גראוצ'ו מרקס, באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין

 

מצחיק כמה שהשתנה המעמד והצורה של שחקני קומדיה. בשנים האחרונות הכוכבים הגדולים בקולנוע שעושים קומדיות כולם צריכים להוכיח את כמה שהם שחקנים רציניים ומשחקים בדרמות. אפילו סת' רוגן שלא יכול להעמיד פנים שהוא לא מסומם כל הזמן הלך לפני שנה לדרמה של שרה פולי. מייקל סרה, ויל פארל, סטיב קארל ובערך כל שחקן קומי נחשב בימינו עשה לפחות ניסיון אחד בתפקיד דרמטי.[1] הקלישאה היא שזאת הדרך היחידה שבה יתייחסו אליהם ברצינות - הרי מי לוקח ברצינות שחקן שנופל על הפנים שלו? ובהחלט נראה כאילו כל הפרסים הולכים לאנשים הרציניים. אפילו בגלובוס הזהב, שבו ייחדו קטגוריה במיוחד בשביל קומדיות, המון פעמים נכנסות מועמדיות של שחקנים רציניים בסרטים קלילים לעומת הופעות קומיות לחלוטין. 

ולמרות שמעניין להתחקות אחרי התופעה לשורשיה, יותר מעניין לראות את ההשוואה לשחקנים הראשונים שהיו כוכבי על בקומדיה ( ועם סליחה להרולד לויד, פאטי ארבאקל ולורל והרדי שלא ראיתי את הסרטים שלהם): גראוצ'ו מארקס, באסטר קיטון וצ'ארלי צ'אפלין.

בלי ספק שהמוכר מביניהם הוא צ'אפלין ודמותו של הנווד. דמות שקורנת מאופטימיות ותמיד הסתבכה בצרות מהם היא יצאה באלגנטיות, שליבה יצא אל אהובה כלשהי, שבסוף הסרט תמיד תהיה שלו. הסרטים המוקדמים של צ'אפלין לא איתגרו את התפיסה של הצופה ונשענו בעיקר על יכולות הסלפסטיק המופלאות שלו. הוא ידע ליפול, לקפוץ ולחטוף מכות בצורה הכי מצחיקה שהייתה, ניתן לטעון במידה של ביטחון, אי פעם בקולנוע. ובנוסף, המבט שלו הוא אחד הדברים הכי תמימים ומצחיקים שיש. לאט לאט צ'אפלין צבר ניסיון והחליט לאתגר את הצופים שלו - לשאול אותם שאלות לגבי החמדנות והבהלה לזהב ב"בהלה לזהב", השתלטות המכונות ופסי הייצור והקטפיליזם ב"זמנים מודרניים ובסרט האחרון שלו שעוד ניתן לומר עליו שהוא "קליל",הדיקטטור הגדול, לגבי אנושיות וגזענות.

ההופעה בדיקטטור הגדול ראויה לציון במיוחד, כי היא ההופעה שבדיוק נמצאת בין החלק המוקדם של הקריירה שלו שהתאפיין במשחק של אותה דמות, ולבין החלק המאוחר של הקריירה שבה התעסק בעיקר בתפקידים דרמטיים, סאטיריים ואפלים שהרחיקו את הצופים מהם. והוא משתמש בפופולאריות שלו ,בדמות של הנווד ובדמיונו לאדולף היטלר על מנת ליצור סרט חשוב ומעניין על משטרו של היטלר ועל גזענות בכלל. וכאן בהחלט צ'אפלין מראה שהיכולת שלו לא רק מתבטאת בסלאפסטיק או במבטים חמודים למצלמה - דמותו של הינקל ודמותו של הספר שונות זו מזו ואפשר בקלות להבדיל מתי כל אחת מהן על המסך. את הסרט מסיים צ'אפלין בנאום נרגש אל אנשיו של הינקל, אבל בעצם, אל האנשים שצופים במסך. ואולי בגלל זה נבדל צ'אפלין מהשחקנים הקומיים האחרים בדורו, ואולי בכלל בכל הדורות - הוא לקח את הופעתו הקומיות וניסה להעביר דרכן מסר בצורה לא מתביישת ולא משתמעת לשתי פנים. דבר עליו שילם בהאשמות קומוניזם ובאיבוד מהפופולאריות שלו, עד עזיבת ארה"ב כליל.

ואם צ'אפלין לקח את הקולנוע למקומות חתרניים פוליטית, באסטר קיטון לקח אותם למקומות חתרניים קולנועית. אם משחק הסלאפסטיק של צ'אפלין נראה חינני וכמו ריקוד מתוזמן, ההומור בסרטים של קיטון הוא בעיקר עבודת פעלולים מופלאה שבאסטר ביצע בעצמו בעודו שומר על פרצוף אבן מאוכזב קלות. מספיק לראות מה הוא מוכן לעשות לעצמו על רכבת בשביל לראות שהוא מוכן להקריב הרבה בשביל לקבל את השוט הנכון. כמובן שדמותו של קיטון דומה בצורה מסוימת לדמותו של צ'אפלין - הוא הבחור המסכן שמגיע לחדר ולא מבין את הסיטואציה, ושרק בזכות טוב ליבו זוכה במבוקשו. בניגוד לצ'אפלין, אויביו נוטים להיות גנבים ופושעים מגודלים ונוכחתו מתגמדת לעומתם. ובעיקר, דמותו פאסיבית. עם דמותו של צ'אפלין מתרוצצת ממקום למקום בניסיון להגיע לפיתרון, קיטון יותר רגוע ושקול, גם אם הוא מגיע לשיאים יותר מטורפים כמו מרדפי רכבות מסובכים.

בנוסף, באסטר עסק בקולנוע הרבה יותר. חלק מהסרטים הקצרים שלו הם בין הפארודיות הראשונות בקולנוע, ושרלוק ג'וניור הוא כולו מחווה לקולנוע ולצופים שלו באחד הסרטים הראשונים שעשו משהו בסגנון הזה. אבל עם לצ'אפלין יש מורשת גדולה ומכובדת שחובבי קולנוע צריכים להשלים, באסטר נדחק לשולי הקולנוע, וקשה יותר למצוא סרטים שלו.[2]

והכוכב האחרון הוא היחיד ברשימה שלא ביים את הסרטים של עצמו ושעבד בתוך צוות של בדרנים אבל הוא בלי ספק האחד שהותיר את הרושם הכי גדול על הקולנוע הקומי של ימינו שאפשר לזהות בשחקנים בימינו. ( עם כי בדומה לצ'אפלין, גם הוא עתה שפם מצחיק שבלעדיו הוא לה היה ניתן לזיהוי) גראוצ'ו מרקס היה אחד הראשונים לשלוף שורות מחץ אחת אחרי השנייה בלי למצמץ ובלי לפספס את הקצב. הוא שיחק  תמיד את אותה דמות צינית, ללא ערכים שמעוניינת רק בכסף ובבחורות שנראות טוב ובכוח. היא הייתה דמות נהדרת שלא הייתה עובדת בכלל בקומדיות של ימינו. גראוצ'ו שיחק בקומדיות בהם תמיד היה הבחור הכי חכם בחדר, בעודו צוחק ומתבדח על כל הטיפשים שמסביבו במשפט מחץ אחר משפט מחץ. היום הקומיקאים הם דווקא האנשים הטיפשים בחדר, כאשר הם נכנסים ולא יודעים בדיוק מה קורה סביבם ולרוב הם הפאנץ' של הבדיחה, במקום המספר שלה.

בנוסף, אפשר לטעון שגראוצ'ו הוא היחיד שבימינו יש עדיין מה ללמוד ממנו, למרות שהטענה הזאת גם לא נכונה. אם אפשר לראות קשר ישיר בין הדמות של גראוצ'ו לדמויות של ביל מאריי, צ'בי צ'ייס ונוספים הרי שבימינו לא נשאר הרבה מסוג הקומדיות בהם השחקן הראשי הוא האדם הכי חכם בחדר. היום לרוב השחקן הקומי הוא הפאנץ' של הבדיחה במקום המספר שלה. הדוגמה הכי טובה לראות היא בסרטים של אדם סנדלר, ובסצנה המפורסמת שבה מבשרים לו שהדבר שהוא אמר הוא הדבר " הכי טיפש שנאמר אי פעם וכולנו יותר טיפשים בגלל ששמענו אותו".

אך עדיין אפשר לראות את השפעתו של גראוצ'ו בהגשה ובתזמון הקומי שלו שהשפיע כמעט על כל הקומיקאים הגדולים, בעוד שבקומדיית סלאפסטיק לא כולם ניחנים ונדיר לראות בימינו סלאפסטיק ישן שלא כולל בתוכו פשוט בדיחות הפרשות כלשהן.

במבט לאחור, כמובן שקל להגיד דברים כמו " וואו, הקומדיות של פעם מיושנות ומשעממות" או " הקומדיות של היום ילדותיות וחסרות טעם" אך האמת היא שהאבולוציה של הקומדיה היא מעניינת מדי על מנת לפטור תקופות שלמות באמירה אחת. חלק מההומור של פעם מיושן ותמים מדי לדורנו, וחלקו נהדר ורלוונטי תמיד. וחלק מההומור של היום הוא גס מדי וחלקו חכם וכולל אמירות מעניינות על החיים וביצועים מעניינים לבדיחות. אך דבר אחד בהחלט חסר בימינו: שחקן קומדיה גדול שסרט בכיכובו יהיה גם טוב וגם שובר קופות. אין כיום שחקן קומדיה שיכול להבטיח כיסאות באולמות בשביל כל סרט קומדיה שלו והאחרון שכן הצליח היה אדם סנדלר. ואולי גם לא נראה עוד אחד כזה? השחקנים הקומיים הגדולים והמצחיקים ביותר של ימינו כולם עובדים בטלוויזיה ובאינטרנט - מדיומים שיש בהם הרבה יותר חופש פעולה ויצירתי מאשר הקולנוע. אולי המורשת של כוכבי הקומדיה הגדולים ננעלה עם אדם סנדלר.

 

וואו. זאת מחשבה מבאסת.

 

הופעות חובה של צ'ארלי צ'אפלין: זמנים מודרנים, אורות הכרך, הדיקטטור הגדול.

הופעות חובה של באסטר קיטון: הגנרל, שרלוק ג'וניור

הופעות חובה של גראוצ'ו מארקס: מרק ברווז, לילה באופרה.

 

 

[1] סשה ברון כהן, נכון לעכשיו, הוא השחקן היחיד שסרטים בכיכובו מצליחים במידה כלשהי ועוד לא עשה תפקיד דרמטי לחלוטין, שפועל בימינו.

[2]  ראו ערך: תירוצים למה לא ראיתי יותר משני סרטים של באסטר קיטון

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל NeverMinds אלא אם צויין אחרת