00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

על זכרונות ילדות, מוזיקה והאחים גת

13/11/2013
על זכרונות ילדות, מוזיקה והאחים גת

נדמה שהכול כבר נכתב ונאמר עליהם, על אריק וגילי גת, סליחה, אריה וגיל, הלא הם "האחים גת" מהתכנית "הכוכב הבא".

"הם תופעה" , אומרים עליהם, ואני מחייכת לעצמי כי זה לא חדש, הם תמיד היו יחידים במינם, לא חשוב מה הם עשו, הם תמיד עשו את זה בשלמות ובמיוחדות  ובמסירות שמאפיינת אותם כבני אדם בכלל וכמוזיקאים בפרט.

האמת היא שעיניי מתמלאות דמעות התרגשות בכל פעם שאני קוראת שעוד מישהו חושב עליהם בדיוק מה שאני יודעת וחושבת ומרגישה – הם הדבר הכי טוב שקרה בשמי המוזיקה !


זה מכבר איני רואה תכניות ריאליטי, זה לא בשבילי, אבל כשסילבי אחותי התקשרה אליי וציוותה: "מהר , אבל מהר ערוץ 2", הבנתי שיש סיבה טובה לכך, וכן, אריה וגיל הם ה-סיבה היחידה (באמת היחידה) שגורמת לי להקליט ביס מקס כל תוכנית ולהתרגש בכל פעם מחדש (אני מודה שאני צופה רק בחלקים שלהם. לא בא לי שהחוויה תתקלקל).

לא פלא שסרטוני היוטיוב שלהם הפכו ללהיט, מי צריך גאנגם סטייל כשיש לנו משהו כה איכותי וטהור משלנו...

הביצוע המדהים שלהם לסיימון וגרפונקל:

אריה הוא חבר ילדות שלי. גדלנו יחד באילת של פעם והיינו באותה `חבורה`, כשהכול היה טוב ויפה ובעיקר טהור. גילי היה האח הקטן והביישן והמה-זה כישרוני שלו.

הילדות והנערות שלנו היו מלאים בכל מה שהיה צריך ובמינון הנכון: ים, חברים, ספורט,(על ענפיו המגוונים) ובעיקר מוזיקה. הרבה הרבה מוזיקה. (גם קצת לימודים, אבל מי באמת מתייחס לזה? לבית ספר הולכים כדי להיות עם החברים, באוניברסיטה לומדים כדי ללמוד), אבל החברים, המוזיקה  והספורט היו העיקר, ואריק היה כל כולו  מוזיקה, ספורט וחברים (לא לפי הסדר, כי כולם היו אצלו במקום הראשון ואת כולם עשה דה בסט!)

היינו שכבה מאוד מגובשת מבחינה חברתית, ככה זה במקומות קטנים, ועם זאת היו את "חבורות הנושא", לדוגמא חבורת המוזיקה, חבורת  הספורט וחבורת החברים.

חבורת החברים כשמה כן היא, חבורה שהנושא המרכזי שאיחד את חבריה הוא החברות עצמה. לכל שכבה בית ספרית היו את החבורות משלה ולפעמים התערבבו גם חבר`ה משכבות אחרות, ובעיר קטנה כמו אילת כשאלמנט ה`כולם מכירים את כולם` בא לידי ביטוי אז לא פעם  אלו היו חבורות  הטרוגניות בעלות נושאי עניין מגוונים.

 חבורת הספורט הייתה חבורה יוקרתית משהו, שבה היו כל הספורטאים המקצועיים והמתמקצעים, בניהולם של אלון וזקס,מורי הספורט האגדיים שקרעו לנו את התחת ללא רחם, אבל  הקבוצות האלו תמיד הביאו תוצאות, וכן, הספורטאים האילתיים הביאו כבוד אדיר, בכדורסל, שייט, שחייה, ריצה וכדורעף. 

אריק היה המוסר (מגיש) של נבחרת הנוער בכדורעף  "הפועל מושון" (ע"ש משה בן אדיבה, ז"ל, חבר יקר ואהוב שעזב אותנו בנסיבות טרגיות).
נבחרת הכדורעף המצליחה הייתה מדורגת בין המובילות בארץ, עם לא מעט הישגים מרשימים.

חבורת המוזיקה הייתה חבורה מיוחדת שהכילה את כל אלו שמוזיקה הייתה החיים עבורם. בשכבה שלנו מוזיקה הייתה מן מחלה מדבקת (חיובית ומבורכת) ולא פעם היו מצטרפים עוד ועוד חבר`ה
ש`נדלקו תוך כדי תנועה` (שמישהו מהחבורה הצליח להדביקם בטרפת המוזיקלית), והחבורה הזו הייתה בצמיחה מספרית מתמדת, גם, ואולי בעיקר כי מוזיקה באילת הייתה משהו שגדלנו עליו.
"חבורת הנוער", בהנהלתו של ג`קי אדרעי, להקה ברוכת כשרונות  מוזיקליים,  הייתה להקה שייצגה את העיר אילת בכבוד רב. לא כל אחד היה יכול להתקבל אליה, אבל אין ספק שכל אחד רצה מתישהו, ולו לשבריר שנייה, כן להיות שם באיזשהו אופן. 
אבל חבורת המוזיקה שעליה דיברתי קודם הייתה חבורה של בני שכבתי, ולשמחתי הייתי חלק ממנה.
לכל חבר בחבורה הייתה הלהקה שהוא אהב ומן הסתם גם העריץ הכי הרבה, אבל כולנו חיינו את עולם הרוק המגוון, והיינו נפגשים ושומעים תקליטים ביחד ומעשירים בידע האחד את השני.

 היה את ה`גרעין`, אותם חבר`ה שידעו מוזיקה, והכישרונות והכישורים שלהם העניקו להם `מעמד של כבוד`. אריק גת היה אחד מאלו.
והיו גם רוני בלחסן, (שבקרוב אספר עליו בפרוטרוט כי הוא השראה אדירה, המר בחור הזה) , רובי בנימיני, נועם שלמה,ברני איינהורן, דורון מזרחי,  עופר אסרף, יעקב מרגלית ז"ל (שבטח מתמוגג מנחת בשמיים ממה שקורה איתם כעת)  ,   ועוד כמה חבר`ה טובים.
 חלקנו ידע לנגן והאחרים פשוט אהבו מוזיקה, אך לכל אחד מהקבוצה היה את הדבר המיוחד שייחד אותו.

בתור רוקרים מאוד רצינו להיות חלק מסצינת הרוק העולמית וזה כמובן כלל את הלוק והבגדים. זה שלא היה ניתן  באותו זמן בארץ להשיג  חולצות ופצ`ים (טלאים)  ובג`ים (כפתורים)  של להקות , כמו שניתן היה באירופה, לא מנע מאיתנו להיות חלק.
רוני, בכישרון הציור הנדיר שלו, צייר עבורנו  בטושי ארטליין בלתי מחיקים על חולצות טריקו חלקות,  וכך גם אנחנו נהנינו ללבוש ולהשוויץ בסמלי הלהקות ועטיפות התקליטים של האומנים והלהקות שאהבנו,  וכך ברני  לבש חולצות קיס,  רובי – בוב מארלי, נועם – דיפ פרפל ווואייט סנייק, ואריק ורוני – פינק פלויד  וביטלס וסיימון וגרפונקל וסופר טרמפ ופוליס ודייר סטרייטס, ולד זפלין  וקינג קרימזון ואריק קלפטון ויו-2   ו..ו...ו..  וזה לא נגמר, כי במוזיקה זה אף פעם לא נגמר, זה תמיד רק ממשיך..

האחים גת בביצוע הנדיר שלהם ל-  Hotel California - The Eagles  :


 

לא מזמן הזכירו לי את הג`קט המדהים שלי , ג`קט ג`ינס  צבעוני להחריד שהיה מנקר עיניים  בתרתי משמע.
הוא היה מלא עד אפס מקום בטלאים מאחור ובכפתורים מלפנים וכל להקה שווה קיבלה מקום של כבוד על גבי אותו ג`קט.  כשהוריי נסעו לחו"ל הדבר היחידי שביקשתי היה את אותם טלאים וכפתורים. לא עניין אותי שום סוג של מתנה אחרת, רציתי רק את זה, וזה בדיוק מה שקיבלתי, והרבה.
 שעות ישבתי ותפרתי עד שהגעתי לג`קט שלא היה מבייש אף רוקיסט או אפילו פאנקיסט בלונדון טרוקאדרו  שבכיכר פיקדילי .
 אני לא בטוחה אם זה היה אבא שלי, שנחרד בכל פעם שראה אותי לובשת את הג`קט הזה, או מישהו אחר, מוכר או  סתם עובר אורח,  שהעלימו אותו, אבל מהג`קט הזה נותרו רק זיכרונות ובטח גם כמה תמונות, מה שבטוח זה שאני מאוד מתגעגעת אליו ובעצם לעצמי של פעם.  

העצמי של פעם היה כל כולו מוזיקה. אני הייתי פריקית של ac/dc   ועוד כמה להקות רוק כבד, אבל זה היה אריק גת שפתח אותי לעולמות אחרים וטובים.  הוא לימד אותי פינק פלויד, הוא לימד אותי ביטלס, הוא בעצם לימד אותי מהי מקצוענות ומקצועיות במוזיקה ופיתח את אופקיי המוזיקליים.

 הידע הבלתי נלאה שלו במוזיקה, הן ברמת הנגינה והעיבוד  והן ברמת המידע וההבנה היו אקסטרווגנטיים. הוא פשוט ידע מוזיקה.  הוא חשב מוזיקה, הוא הרגיש מוזיקה, הוא עשה מוזיקה, הוא דיבר מוזיקה, הוא לימד מוזיקה, הוא כל כולו היה מוזיקה,  ואנחנו רק נהנינו מהתוצאות.


 

תמיד דמיינתי שזורמים לו תווים בוורידים.   
כשאני עוצמת את עיניי ונזכרת באותם הימים אני ישר נזכרת באריק על התופים, אבל לא רק עליהם. היכולת שלו לקחת כל כלי נגינה ולגרום לו לשאת את כל מי שבסביבה למסע קסום של צלילים מדויקים וענוגים היא יכולת נדירה.

לא פעם חשבתי לעצמי שהוא החלילן מהמלין בתרתי משמע. כלי הנגינה בידיים שלו דיברו ללב ולנשמה של כל מי שהאזין, גם אלו שלא ממש הבינו מוזיקה. הוא יצר שפה משלו וזה דבר נדיר בתחום המוזיקה.  אריק, כולנו ידענו, נולד להביא ערך לעולם, ערך מוזיקלי. 

מוכשרים לא חסרים, אבל כזה מוכשר יש אחד בדור, בעצם שניים, הוא ואחיו הקטן, גילי.

כדי להבין מי הם האחים גת היום צריך להבין מי הם היו פעם, והם היו בדיוק מה שהם היום ללא הבגדים והפאות והזקן. הם היו שני מוזיקאים מחוננים ,שקיבלו ברכה גדולה בידיים, בראש בגרון. היכולת שלהם  לצייר מחדש, לתרגם מחדש, ואולי בעצם להמציא מחדש יצירות קיימות היא יכולת נדירה.  הם מבצעים את היצירות הרבה יותר טוב מהמקור, עם האינטרפרטציה האישית שלהם זה באמת נשמע יותר טוב.

 

האחים גת נותנים מענה איכותי לגעגועים העזים שלנו למוזיקה טובה. המוזיקה של היום משויכת כמעט כולה לתרבות הכלום והשום דבר.  קצת סינתיסייזר, או מוזיקה ממוחשבת, כמה מילים מטופשות שבמקרה הטוב אולי קצת מתחרזות וזהו. אין היום יוצרים שממש עושים מוזיקה איכותית, מה שמעניין את רוב היוצרים זה עד כמה זה ישתלם מבחינה מסחרית ותו לא, וזה מכבר לא ניתן מענה לרעב הזה שלנו למשהו טוב, איכותי, מדויק, מיוחד, מקורי, כמו שפעם, בזמן הפטיפון והתקליטים, היה.

ואפרופו פטיפון ותקליטים, אני זוכרת כמה שונה פעם הייתה  ההתייחסות למוזיקה.  אנחנו חיים בעידן של פריצות מוזיקלית. היום הכול  מאוד נגיש וחינמי, מספיק שמקלידים שם של שיר או להקה ונפתחות בפנינו שלל אפשרויות האזנה וצפייה, החל מיוטיוב וכלה בתוכנות פירטיות להורדת קבצים שמכילות את כל היצירות המוזיקליות שאי פעם נוצרו.
 למדנו לא להעריך מוזיקה שכן היא נגישה, ופעם היה אחרת. תקליט עלה הרבה מאוד כסף והיית חושב פעמיים ואפילו שלוש לפני שרכשת אחד.

הכבוד שנתת ליוצר מחד ולתקליט מאידך היו רבים. ההערכה הייתה אמיתית. היינו מטפלים בתקליטים בצורה זהירה כמו שמטפלים בתינוק רך. הטקסיות הזו של הליכה לחנות התקליטים, השמיעה באוזניות, בחירת התקליט, רכישתו, ההגעה הנרגשת הביתה, הוצאת התקליט, ניקיונו בעזרת ספריי מיוחד שניתז על כרית קטיפה בצבע בורדו או סגול, חיבור הפטיפון לחשמל, בדיקת הרמקולים, פתיחת מכסה המגן, ניקוי המחט בזהירות בעזרת מברשת מיקרו עדינה, הוצאת התקליט מהאריזה ומהשקית שעוטפים אותו בזהירות רבה, שמא יישרט, הנחתו במקום המתאים בפטיפון, הרמת הזרוע, הנחת המחט במקום הרצוי ו... רק אז מתרווחים בכורסא ומתחילים להתמסר לעונג העונגים.  זה היה תהליך, זה היה טקס שלם, זה לא בא בקלות ובחינם, זה היה דבר נשגב בעל משמעות וכבוד וערך . הרבה הרבה ערך היה לנו, ואין לי ספק שאנו מאוד מתגעגעים לערך הזה, ואת הערך הזה האחים גת נותנים בגדול. הם מחזירים עטרה ליושנה (כן, גם זה בתרתי משמע).

היום, כשנשרט דיסק אז מה? מורידים בשניות עוד אחד. אריק מספר שלא מזמן אימא שלו זרקה לו את אוסף התקליטים היקר וזה כלל כמה פריטי אספנים נדירים מאוד כמו תקליט של הביטלס עם עטיפה מצויירת, שעזבו את זה שהוא שווה אלפי דולרים, השווי הערכי של התקליט לאריק הוא בלתי ניתן לתיאור.  

 

האחים גת בהופעת רחוב  עם sultans of swing - dire straits

 

אני זוכרת את אריק של אותם ימים, הוא היה מגיע לחנות התקליטים של הוריי ונכנס לעולם משלו. אי אפשר היה להפריע לו, גם אם היינו מנסים. ברגע שהונחו האוזניות על אוזניו הוא היה בעולם שכולו טוב. מירי, אשתו, כתבה לי שעד היום הוא מעדיף לשמוע מוזיקה בתקליטים כי זו איכות אחרת. ברור לי שהוא צודק. איך בכלל אפשר להשוות בין תקליט לדיסק?

אבל אריק, לפני היותו מוזיקאי הוא בן אדם. הוא חבר. הוא אישיות כל כך טהורה ומיוחדת, וזה דבר שהיה חלק ממנו תמיד.


לפני זמן קצר נפגשנו כל חברי השכבה בכנס מחזור נוסף, אריק כמובן הגיע.
זה בכלל לא מובן מאליו שהוא מקפיד לבוא לכל מפגש כזה ולקחת חלק פעיל.
בשבילנו לעלות על טיסה, או להתניע את הרכב זה לא ביג דיל, אבל בשבילו זה לגמרי כן, ובכל זאת, ההקפדה שלו לכבד אותנו, החברים מפעם, בנוכחותו,  מעוררת הערכה וכבוד אדירים.

 

בכנס הקודם עופר אסרף, שמאז ומתמיד אמון על ההנחיה, אמר לו שהוא נשאר אותו אריק, נכון, עם בגדים אחרים ותספורת חדשה, אבל הוא אותו אריק שלנו, של פעם, וזה כל כך נכון.

קטע מתוך כנס מחזור שכבתי באילת :

 

"הוא תמיד היה צדיק", אמר לי רוני בלחסן, חבר (יותר נכון אח) של שנינו, "את לא זוכרת"?....  והתחיל להזכיר לי מקרים שמעידים  על כך שאריק תמיד היה אריק (ואריק בעיננו הוא קודם כל צדיק, כזה שהערכים האנושיים והחבריים שבו ללא רבב). הטוהר הזה  שלו, הזכות הזו, הוא תמיד היה אחר, בכמה רמות יותר ישר וכן והגון וחבר ואנושי מכל מה שהכרנו. כולנו היינו בנדיטים, חבורה של מופרעים (חינניים כמעה, אבל עדיין שייגעצים)  והוא היה הוא. פשוט הוא. בהכי נקי שאפשר. צדיק, נו, כבר אמרנו.

 

 

והוא תמיד היה טוב, אם זה בלימודים (מגמה עיונית), אם זה בצבא (גולני ובהמשך קורס קצינים) ואם זה כשהיה מדריך סקי בים. לא משנה מה הוא עשה – הוא תמיד עשה את זה מעולה.

 

החזרה שלו בתשובה לא הפתיעה אותי, היא חלק מאישיותו, הצורך או הרצון שלו להגיע לבסיס, לשורשים, לעיקר העיקרים, ללב ולנשמה הם לא דבר חדש, והוא הלך עד הסוף עם הבחירות שלו. בחיים הוא לא עשה משהו "בערך", או "ליד", הכול אצלו מאוד מדויק, מאוד מכוון, מאוד באקסטרים, בדיוק כמו הנגינה שלו.

הוא לא מפחד מעבודה והשקעה, אצלו,  מאז ומתמיד המשפט  "יגעת ומצאת תאמין" היה חלק מהווייתו, הוא לא וויתר עד שהצליח. הוא לא שקע בתהום הנשייה של ה"אי אפשר",  או ה"לא הולך", הוא תמיד המשיך לחצוב בסלע עד שב"ה יצאו ממנו מים (כמו שאמרה מירי, אשתו).

הכבוד הזה שלו, כלפינו, החברים מפעם, לא מובן מאליו. הוא צנוע, אין לו דרישות, הוא מתאים את עצמו אלינו ולא דורש את ההיפך. לא נותן הוראות, כמו אחרים שעברו אותו תהליך של חזרה בתשובה. יש מפגש? כנס? אירוע? הוא בא, בצניעות האופיינית לו,  בלי לנפנף  בכלום, בלי דרישות והכנות מוקדמות. הוא בעצמו יעשה מה שנכון לו אבל לא "יפריע" לאחרים. הוא מכבד אותנו ואת השוני ביננו וזו אהבת חינם נטו.   
 


הקטע הזה של חזרה בתשובה לא פעם מצליח להפחיד את החילונים כי לרוב מתלווה לזה איזשהו קטע של כפייה שדי מהר הופכת לסוג של מיסיונריות, ואריק  וכמובן שגם גילי, אחיו, באים ממקום של  איש באמונתו יחיה. הם לא באים בדלת האחורית כדי לדחוף לנו בכוח את בחירתם, הם מה שנקרא בדרכי נועם.  גם לתוכנית "הכוכב הבא" הם באו בתור מוזיקאים נטו, בלי שום קשר לאיך שהם נראים או הדרך שהם חיים.   

את גילי אני זוכרת קודם כל כילד, אבל גם כשגדל נשאר ביישן, מוכשר ומקסים.
הזיכרון האחרון שיש לי ממנו זה שהיה מציל ברויאל ביץ`.
קודם, הוא היה הגיטריסט של להקת 059 , יחד עם אמיר דדון. אריק היה המנהל האמינדסטרטיבי, והמנהל האומנותי היה דוד לוי, מהמוזיקאים המובילים בארץ שלימד וחנך לא מעט אנשי מקצוע מצליחים,  ויחד הם זכו במקום הראשון בתחרות לכישרונות צעירים.

 אחחח!!!   מי ייתן וב"ה הזכייה הזו תחזור על עצמה גם עכשיו בתחרות הזו. אני מוכנה לקחת על עצמי לקיים איזושהי מצווה, רק שיזכו. כן, עד כדי כך אני רוצה את זה בשבילם. מגיע להם!!  ולא רק בגלל שאני אוהבת אותם. הם ראויים בזכות ולא בחסד. הם טובים. נכון, יש שם לא מעט טובים, אבל הם טובים יותר.

האחים גת- נגינתם אומנותם.

 

 

גם גילי וגם אריק מפרנסים משפחה של שמונה נפשות, לכל אחד מהם יש שישה ילדים וזה לא קל, עול הפרנסה לא פעם מצליח לבלבל ולגרום לך לוותר על חלומות והנה עכשיו זה סוף סוף קורה להם.

הלוואי שבזכות התוכנית הם יצליחו לעשות את הגם וגם וגם, (גם פרנסה וגם התעסקות במה שהם אוהבים וגם לתת לעולם את הערך האדיר שבא לידי ביטוי ביצירות שלהם).

הלוואי!

 

 

האחים גת בשיר  "עץ השדה" :

אם זה לא קידוש השם הלכה למעשה אני לא באמת יודעת מה כן.

הם הנגישו את המושג "חרדי" והראו שזה יכול להיות אחר לגמרי.  אם פעם המושג "חרדי" היה מתחבר באסוציאציה  לאלו  שזורקים טיטולים עם קקי על כוחות הביטחון, היום אני מחברת את המושג לאהבת אמת, לחברות, לצדיקות לשמה, לערכים, לכבוד, למשפחה, לפרנסה, לחלומות, לדרכי נועם, לאפשרות לחיות ביחד, להעשרה וההאשרה, לכבוד, להכלה, לשורשים, לערכים, לכישרון, לכישורים, לאמונה, לדרך ארץ, לצניעות, לענווה, לגשר,  לניצחון והתגברות על קשיים, ל..לעוד כל כך הרבה דברים שבאים לידי ביטוי על ידם הלכה למעשה.

האחים גת באים לתת, הם לא באים לקחת.

אבל רק אהבה לא בדיוק עוזרת, אם אנחנו רוצים שהם באמת יגיעו לגמר עלינו לעזור להם.

התהליך הוא פשוט : או להיכנס במחשב לאתר התוכנית או להוריד את האפליקציה של מאקו שבעזרתה מצביעים (ההצבעה חינמית!).

הנה קישור ישיר לאתר

אם אתם באמת רוצים "לדקדק בציציות" אז מעבר להצבעה עבורם גם אפשר (ואף רצוי) להחליש (וגם להכשיל) את המתמודד שמולם.

בסה"כ מצביעים עבורם על המקש הכחול ומצביעים עבור המתמודד במקש האדום (איזו  נשמה טובה  אני, אה?, אבל אלו כללי המשחק)

 

האחים גת בשיר "מי האיש"  עם עידן עמדי 

 

כל הפרטים והביצועים של האחים גת כאן

אה, שכחתי, כדי להיות מעודכנים בזמן אמת תוכלו להצטרף לדף האוהדים שלהם - תנו להם לייק, מגיע להם ובענק!

 

 

אני מקווה שהם יגיעו לגמר. יש להם עוד כל כך הרבה מה לתת .

תנו להם לתת.

 

 

שבשם השם יעשו ויצליחו .

 

 

קרדיט תמונות : מאקו והפקת "הכוכב הבא" , רוני בלחסן.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת