00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

בית לחם


במאי: יובל אדלר
שחקנים: צחי הלוי, שאדי מרעי, היית'ם עומרי
תסריט: יובל אדלר, עאלי וואקד
ז'אנר: מתח
שנה: 2013

כמעט כל הביקורות ל"בית לחם" כללו התייחסות לאג'נדה הפוליטית של הסרט הזה, או יותר נכון, לחוסר האג'נדה הפוליטית שלו. בהתחלה גם אני רציתי לכתוב על הנקודה הזאת של הסרט, אבל אז הבנתי שלמה לי פוליטיקה עכשיו. אין לי ממש כח לכתוב על האספקט הזה של הסרט, בביקורת שנועדה לשפוט אותו כסרט ולא כיצירה בעלת מסר/חסרת מסר/שקרכלשהו. זה משהו שיותר מתאים לניתוח מספיילר של הסרט, משהו שאולי אעשה יום אחד. אז כן, אני אומר די בקצרה - זה באמת סרט די נייטרלי, באופן מפתיע מאוד ביחס לנושא שלו. רובו די אפור, אבל כן יש בו רגעים שבהם הוא נוטה לצד אחד, וגם רגעים שבהם הוא נוטה לצד האחר. בכוונה, לא בכוונה, מה אכפת לי. זה לא משנה את טיב הסרט או איכותו. אז עכשיו כשהורדתי את הנושא הזה מהפרק, אפשר לגשת לביקורת.

אני חושב שעפאשר לסכם את 2013 כשנה נהדרת לקולנוע הישראלי. נכון, לא כל הסרטים השנה היו מדהימים, אבל בין אם אתם אהבתם אותם או לא, אי אפשר להכחיש את העובדה שיצאו השנה סרטים ישראלים רבים שלפחות הביאו משהו חדש ומרענן לשולחן של המדינה שלנו. מהסרטים שאני ראיתי אפשר לציין את "פלאות", "לצוד פילים" ו"מי מפחד מהזאב הרע", והיו עוד כמה סרטים שלא ראיתי אך שמעתי שגם הם סרטים מאוד לא שגרתיים בנוף שלנו ("בננות", "הנוער" וכד'), גם אם לא כולם היו טובים. לרשימה זאת של סרטים חדשים ומפתיעים בקולנוע הישראלי מצטרף עכשיו גם "בית לחם", שזכה ב-6 פרסי אופיר, כולל לבמאי והתסריט והולך לייצג אותנו באוסקר הקרוב. הוא מספר את סיפורו של סנפור (שאדי מרעי), נער ערבי מבית לחם אשר משמש כמשת"פ למודיעין הישראלי. הקצין הממונה עליו, רזי (צחי הלוי) לא רק מחשיב את סנפור למודיע החשוב ביותר שלו, אלא ממש רואה בו בן משפחה - לפעמים ממש בן, לפעמים אח גדול. סנפור די שותף לתחושה הזאת, אך מפגין אותה פחות. ובכל מקרה, אחת התודות הגדולות שסנפור יכול לתת לרזי היא העובדה שהאחרון לא מגלה לאף אחד שסנפור הוא אחיו הצעיר של איברהים, מחבל ידוע ומבוקש בזכות עמידתו בראש הזרוע המקומית של גדודי חללי אל-עקצא בבית לחם, שחי כעת במסתור לאחר שהינדס פיגוע קטלני במרכז ירושלים. לכן, כשמתגלה גם לשאר המודיעין שסנפור הוא אחיו הקטן של אחד האנשים הכי מבוקשים ברשימה שלהם, עולה השאלה האם ניתן להשתמש בו על מנת לתפוס את איברהים, ואם כן, עד כמה. מכאן הסיפור הולך ומסתבך, כשצחי צריך להחליט האם הוא נאמן יותר ל"אחיו הקטן" או לממונים עליו בשב"כ, וסנפור לעומת זאת צריך להחליט האם הוא נאמן לצחי או שדווקא לאחיו הגדול האמיתי ולארגון הטרור שלו.

אם אתם חושבים שמכאן מתחיל סיפור על הכיבוש ועל עד כמה צה"ל זה חרא וביבי הוא מניאק, אז טעיתם. לא רק ש"בית לחם" חסר כמעט כל אג'נדה פוליטית, אלא שהוא אפילו לא מתיימר להיות כזה. למעשה, אם נוציא מהמשוואה את ההתרחשות שלו ביהודה ושומרון ועיסוקו בסכסוך מסויים בין הערבים והיאהודים, אז נקבל פה לא פחות ולא יותר מסרט גנגנסטרים על כל המשתמע מכך. ישראל והשב"כ, אם תרצו, הם ה-PD וה-FBI, בעוד שהפמיליות האיטלקיות/הקרטלים ההיספנים/ארגוני הפשע האירים מוחלפים בערבים ובטרוריסטים. וסנפור? בדיוק כמו בהרבה מהסרטים האלה, סנפור הוא החפרפרת, האדם שנשתשל בתוך המאפיה כדי לסכל את פעולותיה ולגלות איפה תהיה המכה הבאה. אז בתור "השתולים" או "הבלתי משוחדים" רק עם ערבים, "בית לחם" הוא פאקינג סרט מדהים. בהתאם לאותם סרטי מאפיה, הסיפור פה יוצא בדיוק כמו שאני אוהב - מסועף, עמוס בדמויות, מרבה בפרטים, מפותל, מפתיע ורב תפניות, ומותח בטירוף. המיקום של הסרט בשטחים מוסיף, די ברור מאיזה סיבות, עוד יותר לעומס והאפשרויות שהסרט הזה מציע, כי לא מדובר ב"ישראל נגד המחבלים", אלא במשהו קצת יותר מורכב מזה, כי תוך כדי שצה"ל והשב"כ נלחמים בגדודי אל אקצע, האחרונים נמצאים בסכסוך מתמשך גם עם הרשות הפלסטינית, עם החמאס שמנסה להשפיע גם על הגדה ואפילו בינם לבין עצמם. זה רק מעלה את הכמות הפוטנציאלית של סכינים בגב (או כדורי קלאץ' בעורף) למספר דו ספרתי, ומוסיף עשורת מונים לערך המתח של הסרט הזה, שבו אי אפשר לדעת באמת מי עם מי ומי נגד מי ואיפה נגמר הלבן ומתחיל השחור, ותמיד יש את תחושת הפאראנויה הזאת, שהפתעה לא נעימה עומדת לצוץ בכל רגע מעבר לפינה. מי שבא לפה בחיפוש אחר סרט מתח מורט עצבים, לגמרי הולך לקבל אותו.

אותו סרט מתח כ"כ מותח בעיקר בגלל שהוא גם כתוב טוב. בעיקר בצד הערבי של המתרס, יובל אדלר והתסריטאי השותף שלו, העיתונאי עלי וואקד (שמן הסתם היה האחד שתרם הרבה יותר משמעותית בכל הקשור לחיי היומיום של תושבי בית לחם) בנו פה תסריט לדרמת מתח אומנם, אבל אחת מאוד מאוד מעניינת, מהנה וסוחפת. מצד אחד היא כתובה בדיוק רב והקפדה על מאות הפרטים שבו כך שלרגע אפשר לחשוב שהוא סרט כמעט תיעודי המבוסס על סיפור אמיתי, אבל עדיין לוקח את הזמן בבניית דמויות שאפשר להתחבר אליהן ולאהוב אותן. במיוחד הלכו להם טוב סנפור, שמשוחק מצויין על ידי השחקן הצעיר שאדי מרעי שמצליח להעביר טוב את התחושות של הילד המתבגר שאין לו מושג מה כולם רוצים ממנו, ודמות נוספת בשם באדאווי, ככל הנראה הדמות האהובה עליי מ-2013 נכון לעכשיו. באדאווי הוא סגנו של איברהים (ועל כן מעין דוד חורג לסנפור) בגדודי אל-עקצא שנאלץ לקחת אחריות על הארגון בזמן שהבוס שלו מתחבא מהרשויות במקום מסתור, הבעיה היחידה שהיא שבאדאווי לא ממש רגיל לעמדתו החדשה ויש לו לא מעט אויבים משלו בעיקר בגלל שהוא בדואי (ומסתבר שהערבים בבית לחם שונאים בדואים, או משהו), אז מסתדר הוא לא. השחקן היית'ם עומרי לגמרי מכניס חיים ואופי לתוך הדמות הזאת של הסיידקיק הלא יוצלח ההוא, דג מחוץ למים, שמנסה להוכיח את עצמו לעולם, אבל גם לעצמו. זאת אומנם דמות של נבל, אבל היא פתטית ומעוררת רחמים - ומהסיבות הנכונות.

אבל לצערינו, זאת לא ממש העלילה היחידה פה. לצד העלילה המרתקת של המלחמה בין ישראל לטרוריסטים ובין הטרוריסטים לאיזה עוד 200 גורמים, קיים כאן הסיפור היותר אנושי של הסרט, מערכת היחסים האבהית-אחית בין צחי וסנפור, והאמת שפה הסרט די פישל, לטעמי. קודם כל, למרות שהדמות של סנפור מגולמת וכתובה בצורה נפלאה, אי אפשר לומר את אותו הדבר על צחי הלוי. כן, אני יודע שהוא זכה באופיר ושכולם עפים עליו ושהוא אפילו יכול לקרוא את זה, אבל הדרך שבה הוא שיחק את רזי הייתה הופעה די מוגזמת ומתאמצת יתר על המידה לדעתי שבסופו של דבר נבלמה בשל היותה מונוטונית ואנמית מדי. זה בולט בסצינות שבהן הוא נמצא באינטראקציה עם דמויות אחרות, ופי כמה וכמה כשהוא עם סנפור. הוא כל הזמן טוען שסנפור הוא "כמו בן" בשבילו, אבל אי אפשר ממש לראות שום יחסים אבהיים ביניהם, אלא יותר יחס של בוס שמתעניין טיפה יותר מהרגיל בחיים האישיים של מזכירי המשרד שלו. אך למעשה, כל קו העלילה הזה די יבש ורזה ולא רק בגלל צחי הלוי. לאורך הסרט התסריטאים שמים בפה של צחי, סנפור ודמויות אחדים משפטים שמעידים על הקשר המדהים בין רזי לסנפור, אבל בתכלס, הם רק אומרים את זה. חוץ מסצינה אחת שבה השנים מדברים בקטנה בצורה אחוקית שכזו על משהו שקרה לסנפור עם חברים בני גילו, אין שום דבר שבאמת מעיד על הקשר ההו-כה חזק ואנושי ומרגש ביניהם. Show, don't tell, אמר היצ'קוק, ו"בית לחם" לא יודע את זה, וכך יוצר מצב שבו הרבה מאוד סצינות שאמורות לפעול על המטען הרגשי של הדמויות בו לא פועלות בשיט, כי אין לנו מושג איך המטען הזה בכלל הגיע לשם...

והאמת, כשחשבתי על זה אחרי הסרט, דווקא מערכת היחסים הזאת בין רזי לסנפור היא נקודת יציאה די פגומה בשביל סרט. תשמעו, אני לא מחשיב את עצמי למומחה במה שמתרחש בשטחים ובשב"כ, אבל לצד כל הריאליזם המאוד בולט וסוחף של הסרט, קצת מפריע לראות את הסיפור ההוא על משת"ף ושב"כניק עם קשר כזה חזק ביניהם שאני בספק אם יכול לקרות במציאות, פשוט כי על שני הצדדים יהיו יותר מדי הגבלות ותפיסות שימנעו מקשר כזה להתקיים, ועוד בסודיות יחסית כפי שהוא מוצג כאן. נכון, זה סרט, וצריך איזה דלק רגשי כדי להניע אותו, אבל לעזאזל, אי אפשר היה לבחור משהו טיפה יותר מעוגן במציאות? יותר מכך, בשלב מסויים העלילה הזאת מתחילה עוד יותר לעצבן, כי היא גם מתחילה ליפול לפחים האלה שהרבה יוצרים נופלים אליהם: אילוץ. הרבה מהמעשים שמתרחשים בחלק השני הסרט היו, לטעמי, מאוד לא טבעיים והרגשתי שכל תכליתם היא להזיז קדימה את העלילה, בלי שיש שום דבר שבונה או מוביל לזה. זה לגמרי מוריד את רמת האדרנלין והסחיפה שעלילת הגנגטרוריזם מצליחה ליצור כה טוב.

ובכלל, עם כמה שהלך לו חזק במלחקת התסריט, הבימוי של יובל אדלר לאו דווקא הרשים אותי. כלומר, אני לא חושב שהוא רע, אבל גם לא היה משהו מיוחד. זה לא שבתסריט היה חסר יותר מדי פוטנציאל לפריקת מטען רגשי, אבל אדלר, רוב הזמן, לא יודע איך לגרום לזה לצאת החוצה. הוא אומנם יודע איך להשתמש בכלי הצילום והעריכה היטב, אבל הבימוי שלו, ברוב המקרים, היה יותר מדי גנרי ויבש לטעמי, שלא נדבר שברגעים מסויימים הוא היה משעמם תחת (ופה לא התסריט אשם, למען האמת), והרבה מהרגעים הכן מעניינים פשוט לא הרגישו מקוריים או ייחודיים אלא כמו העתקות די ברורות מסרטים אחרים. כמובן שאין זה אומר שאדלר לא מפציץ בזכות עצמו. יש איפשהו באמצע הסרט סצינת אקשן לכל דבר שאורכת די הרבה זמן ונראית כמו הגרסה הישראלית המתבקשת למבצע בסוף "כוננות עם שחר", ובסצינה האחרונה של הסרט אדלר מצליח לרכז את כל ההברקות התסריטאיות והמשחקיות של הסרט למקום אחד ואשכרה לביים אותם בצורה מסוגננת ככה שנוצרת לנו פה סצינת סיום חזקה בצורה נדירה. אלו שתי סצינות שלא תוכלו להגיד שסגרתם את 2013 בלי שראיתם אותן.

אז כן, נראה שיש כאן יותר פסקאות שמתארות פגמים מאשר כאלו שמחמיאות לסרט, אבל זה לגמרי לא משקף את מה שאני חושב. היתרונות של בית לחם לגמרי עולים על חסרונותיו. נכון, אותם חסרונות ופאקים בתסריט ובבימוי מאוד מפריעים, אבל בהחלט ניתן להתעלם מהם ולהתפעם מהדברים שהסרט מבצע נכון, ותאמינו לי, יש הרבה כאלה. אני לא יודע אם זה הסרט הישראלי האהוב עליי ביותר של השנה (שוב, "מי מפחד מהזאב הרע"), אבל הוא בהחלט פייטר מאוד חזק בתחום הזה. מותח כמו לא יודע מה, סוחף כמו לא יודע מה, ועמוס באינספור הברקות, אין ספק ש"בית לחם" הוא אחד מסרטי המאפיה הכי טובים שיצא לי לראות בחיי, ואחד הטובים שיצא לי לראות השנה בכללי. שאפו, קולנוע ישראלי, אתה עולה ברמה כל פעם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת