00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

החרדה שבתחתית המחשבות

31/10/2013

לפעמים נדמה לי שאני בתוך חלום, מן סיוט ואני מנסה לנער את הראש כדי להפטר ממנו וזה לא מצליח. מצד אחד אני צריכה להסתובב כל הזמן עם פרצוף מחייך ומצד שני אני מודאגת מבפנים. אפילו שאני אומרת לעצמי שהכל יהיה בסדר, אני חוזרת על כל משפט מעודד ששמעתי אבל עדיין בתחתית המחשבות מסתתרת לה תחושה של דאגה שכל הזמן מחפשת דרך לצאת החוצה. בסך הכל היה שבוע די פשוט. ביום ראשון היינו בבדיקות והתוצאות היו בסדר. בשני, שלישי, רביעי, הלכתי לעבודה והנער הלך לבית ספר. נכון שבאמצע הלכתי לקנות תרופות וטיפלתי בכל מיני עניינים מנהלתיים אבל היה סביר. היה לי זמן לחשוב גם על העבודה שמצטברת לי במשרד ועל העניינים ה"לא דחופים" שאני מזיזה לאחר כך. ביום רביעי אחרי הצהריים הזמנו מאלף כלבים כי הכלבונת עדיין עושה מידי פעם צרכים בבית ורציתי מישהו שילווה אותנו (אותי בעיקר) בתהליך. הוא היה אמור ללכת בשמונה ואני תכננתי שאחרי שהוא ילך אני אכין מרק עוף וגם עוגיות כי רציתי להביא למחרת למכון אשפוז.

היה לו נחמד אצלנו, למאלף והוא לא עמד בזמנים. רק בשמונה וחצי הוא הלך ואני קלטתי איזה יום ארוך עבר עלי והרגשתי עייפה. אמרתי לעצמי שאשכב חצי שעה על הספה ואז אלך לבשל ולאפות. אבל אז הבכור שאל אם אני יכולה להכין לו משהו לאכול. אז הכנתי לו כריך וגם הצעיר רצה ואז כבר פיניתי כלים מהמדיח והכנסתי חדשים ובכל זאת החלטתי לשוב לתוכנית המקורית ולחזור לספה לחצי שעה. החצי שעה הפכה לשעה ופתאום נהיה עשר. אבל הייתי חייבת להכין מרק, כי אחרי טיפול זה מה שהנער אוכל. וגם העוגיות היו משהו שהחלטתי שאני חייבת לעשות. אז קמתי והתחלתי במלאכה. באחת עשרה העוגיות היו בתנור והמרק על האש. 

ניסיתי לכתוב פוסט אבל לא הצלחתי להתרכז. העייפות, המחשבות הטורדניות, לא הניחו לי. גם לקרוא לא הצלחתי. זיפזפתי עם השלט וגם לא הצלחתי למצוא משהו מעניין. איכשהו הזמן עבר וכיביתי את האש והלכתי לישון. היה לי קשה להרדם. בסוף נרדמתי והתעוררתי בחמש למרות שהשעון עוד לא צלצל. הוא היה צריך לצלצל בשש. התהפכתי מצד לצד ובסוף קמתי. המרק על הגז היה עדיין חם והחלטתי להמתין עד הרגע האחרון לפני שאכניס אותו למקרר. אחרי זה הכנתי קופסאות עם עוגיות ועכשיו יכולתי לרדת לטיול עם הכלבונת. כשחזרתי הערתי את הנער והאצתי בו לקום. ביום של טיפול צריך להגיע יותר מוקדם מכרגיל כי עושים בדיקות ומחכים לתוצאות ואז נכנסים לרופא ואז אם הכל תקין מתחילים בטיפול.

היינו במכון ברבע לשמונה. היו כבר לפחות עשרה איש לפנינו. בכל אופן, בשמונה וחצי כבר לקחו ממנו דם ועכשיו היינו צריכים לחכות לתוצאות ולרופאה. הרופאה שלנו לא היתה וחיכינו אצל רופאה אחרת. זה היה די מתיש ההמתנה הזאת. הרופאה עצמה הגיעה בתשע וחצי ובדיוק גם התיק שלנו הגיע עם התוצאות. עשיתי חשבון עם עצמי שעד שהיא תראה אותנו ועד שיעשו את כל ההכנות הטיפול לא יתחיל לפני אחת עשרה. שבע שעות זה אומר עד שש בערב.

ערב קודם עוד היתה לי שיחה מעצבנת עם הבכור. עוד בתחילת השבוע הוא אמר שביום חמישי הוא יבוא להיות עם הנער ואני אוכל ללכת לעבודה. חשבתי שזה יכול להיות בסדר ולפיכך קבעתי לשבת עם מישהו שכבר דחיתי אותו מספר פעמים. ביום רביעי בערב הסתבר שהוא יוצא לעבוד משמרת לילה שמסתיימת בשבע בבוקר. אז הוא הציע שהוא ילך עם הנער בבוקר ואני אלך לעבודה ואבוא להחליף אותו בצהריים. הסברתי לו שלאור הצעתו הקודמת אני כבר עשיתי תוכניות אחרות אבל אם זה לא נוח לו, הוא יכול לא לבוא, אני אסתדר. או שאבטל את הפגישה או שאבקש מסבתא שלו לבוא לשעתיים. יש אנשים שבשעת אשמה הם מיד מתפרצים ומנסים לטעון שהם חפים מפשע והכל עלילה. כך הבן שלי. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, הוא בסך הכל מנסה לעזור ואני תכף כועסת עליו ובכלל סבתא זה רעיון גרוע. הסברתי שאני לא כועסת והצעתי לו לחזור הביתה לישון אחרי העבודה ואם הוא ממש רוצה הוא יכול לבוא להחליף אותי באחת, אבל הוא ממש לא חייב ואני אמצא פתרון במידת הצורך.

הסידור הזה הניח את דעתו ואני אמרתי לעצמי שאם אתקשר אליו בצהריים והוא לא יענה לי, יהיה לי מספיק זמן לבטל את הפגישה. בכל אופן השעה היתה כמעט עשר כשהרופאה קראה לנו להכנס ואמרה שספירות הדם לא טובות ואין היום טיפול. החרדה הכלואה בתחתית המחשבות התפרצה החוצה ואני לא ממש ידעתי מה לעשות. זאת גם לא היתה הרופאה שלנו ואני חשתי קצת אבודה. לשלנו יש מין דרך מאוד ברורה כשהיא מסבירה והיא היתה ממש חסרה לי. בכל אופן, הנער היה צריך לקבל עכשיו זריקה שתעלה את מה שצריך להעלות וביום ראשון נבוא שוב ונעשה בדיקה ואם הכל בסדר הטיפול יהיה ביום ראשון. חוץ מזה, רצוי שהנער לא יסתובב במקומות הומים ורבי משתתפים, לא יהיה ליד אנשים חולים וגם לא ילך לבית הספר. התוצאה של הזריקה שמעודדת גדילת תאי מח עצם, עלולה לגרום לכאבים בגוף שדומים לכאבי שפעת ויש לשים לב למקרה שהנער יחוש לא בטוב או יעלה חום שאז מיד יש לחוש לחדר מיון ולהתאשפז.

הלכנו לקבל זריקה והאחיות שקיבלו דיווח שאני זאת שהביאה את העוגיות המדהימות ביקשו מתכון. הבן שלי אמר להם שעשיתי את זה בשביל שהם יהיו נחמדות אלינו ואני מחיתי ואמרתי שהבאתי את זה בגלל שהן היו נחמדות. הוא הלך עם אחת האחיות להתארגן לזריקה ואני לא יודעת מה קרה אבל פתאום התחלתי לבכות ואחת האחיות לקחה אותי הצידה והביאה לי כוס מים, כדי שהנער לא יראה אותי. אבל היה קשה לפספס את העיניים האדומות שלי. בכית? הוא שאל אותי כשחזר, ואני אמרתי: מה פתאום, נכנס לי משהו לעין. אז הוא קיבל זריקה ונסענו הביתה ובדרך הוא אמר: כואבות לי הידיים.

בכל אופן, הגענו הביתה, נתתי לו לאכול והוא ישב לשחק במחשב. השעה היתה 12 בצהריים והחלטתי ללכת לעבודה. אחר כך הצטערתי. הייתי עייפה וגם דאגתי שפתאום הוא יתחיל לפתח כאבים ואני לא אהיה ולמרות שהוא הבטיח להתקשר אלי במקרה שצריך הוא עלול לחשוב שזה סתם, בקיצור אחרי הפגישה המדוברת ועוד כמה דברים חזרתי הביתה. לשמחתי הוא היה בסדר.

בערב הוא התלונן על כאבים ונתתי לו כדור. חום לא היה לו אז לא היה צריך להלחץ אבל חשתי מותשת מכל היום הזה.

ביום ראשון נבוא מוקדם והוא ייבדק והכל יהיה בסדר. אני דוחקת את החרדה לתחתית המחשבות אבל זה מאמץ שמעייף אותי ממש. בעבודה דיברתי עם חברה שעברה תהליך ליווי של אביה שנלחם במחלה כמה שנים ובסופו של דבר נפטר ממנה. היום היה לך יום לימודי, היא אמרה. את תמיד נמצאת שם. הבן הגדול רוצה לבוא, שיבוא. את הולכת מקסימום לקניון. הוא לא יכול היה להיות שם בבוקר במקומך. את צריכה לדעת שלפעמים מרגישים רע גם בזמן טיפול ומפסיקים אותו באמצע. את תמיד צריכה להיות שם. אל תתכנני שום דבר ליום טיפול.

אני מסכימה איתה לגמרי. זה גם מה שחשבתי מלכתחילה. מצד שני חשבתי שאם הוא מתנדב לשבת לצידו כמה שעות זה לא נורא. אז זה טוב שהנסיון איתו קרה כשיכולתי להתמודד עם זה. הבעיה איתו שכשהוא מתכנן משהו הוא מתכוון לזה בכל ליבו. אחר כך כשזה לא מסתדר לו, כולם אשמים חוץ ממנו. אני באמת לא כועסת עליו, אני כבר מזמן למדתי להסתדר לבד.

אני שומרת על אופטימיות ודוחקת את החרדה לתחתית המחשבות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת