00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

רווח וכאב

26/10/2013


במאי: מייקל ביי
שחקנים: מארק וולברג, דווין ג'ונסון, אנתוני מא'קי, טוני שילוב, אד האריס, בר פאלי, רבל וילסון
תסריט: כריסטופר מרקוס, סטפן מקפילי
ז'אנר: מותחן סאטירי
שנה: 2013

מייקל ביי תמיד ביים סרטים בסגנון מאוד מסויים, אני אפילו לא צריך לפרט. בומבסטיות ילדותית, מוזיקה קלאסית מלודרמטית או ראפ של ניגרים בפסקול, שימוש מעצבן ביותר בהילוכים איטיים מגוחכים לבין עריכה מהירה בצורה מעצבנת בכמעט כל רגע נתון, סביבות אורבניות שטופות שמש מעוורת ומלאות בסמלי פטריוטיות אמריקנית בכל מקום, סכמת צבעים זוהרת בוהקת וזוהרת, אקשן מוגזם שנועד להגשים פנטזיות גבריות, תסריטים עם חשיבות עצמית חסרת פרופורציה ביחס לטמטום וחוסר התחכום שלהם, גישה פורנוגרפית בכל אלמנט בימויי אפשרי, גיבורים אמריקאיים שריריים קלישאתיים לצד כוסיות בבגדים מינימליים, הכל עטוף בערימות של שמן וזעה. זה אולי עבד בסרטים הראשונים שלו, אבל יצא מכל החורים בשלב מסויים, כשהשיא היה הביזיון של סרטי הרובוטריקים. חרא במאי עם חרא בימוי.

ואז הגיע "רווח וכאב", ופתאום כל השטויות האלה נראות... הגיוניות. ונדמה, לרגע, שמייקל ביי עצמו אולי לא היה הבעיה.

הסרט מספר לנו את סיפורו של דניאל לוגו (מארק וולברג), מדריך כושר ממיאמי שאפילו יש לו גוף חטוב ושזוף ועבודה שבה הוא מרוויח די בסדר, מתחיל לחוות על בשרו את אחת הסכנות הכי גדולות שיכולות להיות בימינו: שגרה. לדניאל מתחיל להימאס להיות תקוע במקום שהוא "רק" בסדר. הוא גדל על רעיון החלום האמריקאית ועל גיבור התרבות הסימבולי של האומה הנפלאה שלו - האנדרדוג שמאמין ומתאמץ מספיק וככה מצליח. הערכים האלה כ"כ זיהמו לו את המוח, שדניאל משווה את עצמו בלי בושה לתושבי 13 המושבות הבריטיות בצפון אמריקה שהתמרדו כנגד האנגלים והקימו מדינה כנגד כל הסיכויים. ההבדל היחיד בינם לבינו הוא שהם הצליחו, ודניאל לא, אפילו הוא מודה בזה. אז איך יכול להיות שדניאל מאמין באופן דתי כמעט בכל אותם ערכים של חתירה להצלחה באמצעות כוח רצון, אמונה עצמית וחופש הבחירה והוא אינו עשיר, מצליח ומוקף בנשים? טוב, כנראה שהוא לא התאמץ מספיק. ולכן הוא מחליט להעלות קצת את הסטנדרטים שלו: במקום לעבוד יותר קשה או משהו כזה, הוא חובר לשני ידידים מחדר הכושר - פול (דווין ג'ונסון), אסיר לשעבר שמתקשה להסתגל לעולם המתוקן שבחוץ; ואדריאן (אנתוני מא'קי), Jock מוחלט שהחתירה שלו לשלמות גופנית עשתה לו נזקים שרק כסף יכול לתקן - ורוקם ביחד איתם מזימת הונאה במסגרתה הם יחטפו את ויקטור קרושצ'או (טוני שילוב), אדם מגעיל ופתטי לא פחות מהם אבל לפחות עשיר, ולהכריח אותו באיומים להעביר להם את רוב כספו. תוכנית כ"כ דבילית שהיא פשוט לא יכולה להיכשל, אבל הפלא ופלא, היא כ"כ דבילית שהיא נכשלת בסופו של דבר ומתחילה להוביל לתוצאות לא מאוד צפויות, כשכל טעות בד"כ מלווה בעבירה על אחת מעשרת הדיברות. וכל זה מבוסס על סיפור אמיתי, אגב.

במילים אחרות, הסרט עוסק בדגי הרקק של החברה האמריקאית, במיץ של הזבל שהמדינה הזאת הולידה. אנשים דוחים ברמות שגדלו מצד אחד כשערכים אמריקאיים טהורים פומפמו להם לתוך המוח, ועכשיו הם מאמינים בהם באופן כמעט עיוור בכל מה שהם רואים כחירות וצדק ע"פ האבות המייסדים, אבל מצד שני זה לא הפך אותם לאנשים טובים או חכמים. הם חרמנים, הם פטריוטים כמעט לאומנים, הם חובבי אלימות, הם מדברים ומתנהגים לפעמים כמו ילדים קטנים בגוף של בני 30 ומשהו, המראה והתדמית שלהם חשובים להם הרבה יותר להם מאשר התכלית שלהם, הם חסרי כל התחשבות בזולת, הם אגואיסטים בצורה מטורפת, יומרנים כ"כ שהם הופכים לפתטיים, והם בעיקרון נורא נורא טיפשים, חסרי כל היגיון ולא יודעים לחשוב ברצינות לפני שהם עושים משהו. ככה זה כשבנוסף לאותם רעיונות על חלומות אמריקאיים אתה גם גדל על סרטי אקשן ופורנו. הסרט מתרחש ב-1994, ואני לא חושב ששלושת המעורבים בפרשה הם חובבים גדולים של, נגיד, דייוויד מאמט, אלא יותר משהו בסגנון של... טוב, מייקל ביי. ביי אומנם עדיין לא הוציא את סרט הבכורה שלו באותה שנה, אבל כל האלמנטים שיש בסרטים שלו בטח היו נורא חביבים על גיבורי הסרט - הם היו צוהלים בתרועת "פאק יה" כל פעם שדגל אמריקה מופיע על רקע השקיעה ומתנפנף בהילוך איטי, הם היו מתלהבים בילדותיות כל פעם שכוסית בלונדה בביקיני סטרפלס קטן מופיע על המסך, הם ירצו להיות כמו גיבורי האקשן השריריים והשזופים שמופיעים על המסך, הם היו חשים ת'צמם גנגסטרים כל פעם שמשמיעים אלקטרו היפ-הופ ו"איכותיים" כל פעם שיש מוזיקה קלאסית בומבסטית, הם יהיו חייבים לראות צבעים מרצדים על המסך, הם ימותו על הפיצוצים והמכות והמרדפים שם, הם יחשבו שהשילוב בין הילוכים איטיים, פריז פריימים וכל מיני עריכות אקשן תזזיתיות זה שיא השימוש בטכניקות קולנועיות.

"רווח וכאב" כולל את כללללל הדברים האלה. אחד אחד, אף אחד לא נשאר בחוץ, והכל בכמות די גדולה - רק שהפעם יש לזה סיבה. ככה הגיבורים רואים את העולם, כמו סרט של מייקל ביי, אז הדרך הכי מתאימה לספר את הסיפור הזה היא בתור סרט של מייקל ביי, ובמקום שהבימוי פה ישמש כדרך הגשה חסרת טעם ודעת כמו בכל סרט אחר שלו, כאן זה הופך את הסרט לסאטירה מודעת לעצמה אומנם, אבל גם עוקצנית, אכזרית ובמפתיע גם חכמה במיוחד. לדוגמה בכל סרט פשע אחר שעושה שימוש בשיר "Gangsta's Paradise" (אגב, למרות שאיני חובב ראפ גדול, זה שיר ענק לדעתי), אבל השימוש שלו כאן פשוט גאוני בעד כמה שהוא מתאים לאיך שהאנשים שהסרט עוסק בהם רואים את החיים ואת עצמם. מייקל ביי אומנם משתמש פה בצורה כמעט לא פרופורציונלית בכל השטיקים שלו, אבל בגלל שהוא משתמש בהם במסגרת סיפור שאינו מד"ב או אקשן, זה הופך את הסרט למוגזם ומומבסטי יותר מתמיד - בצורה נפלאה. כך ביי צוחק פה על עצמו ועל כל מה שהקולנוע שלו מייצג, תוך כדי שהוא משתין על הוליווד, על אמריקניזציה, על מסחור והמוניות והכי חשוב - על כל אותם אנשים שקונים את החרא, או אם לקרוא לילד בשמו, המעריצים שלו. במילים אחרות, ביי יורד על כל אותם דברים שהפכו אותו לאחד האנשים העשירים בתעשייה, וזה די אמיץ, חייבים להודות. בסופו של דבר, נוצר המצב האבסורדי ההוא שבו אתה מסתכל על הסרט, יודע שהוא של מייקל ביי ורואה את כל הסממנים שלו בבימוי - אבל זה נראה... אלוהים אדירים, מרשים. ללא הטון הילדותי, הבומבסטי והמתלהב (אך מבוצע טוב) הזה, היינו נשארים עם בסך הכל סרט עוקץ מבוסס על סיפור אמיתי די סטנדרטי שככל הנראה לא היה מעניין באותה המידה.
(במאמר מוסגר אציין שלצד כל הדברים הרגילים של ביי יש בסרט גם כמה אלמנטים בימויים שאומנם לא מקוריים בשום אופן, אבל יחסית חדשים ומעניינים עבור מייקל ביי. אני לא אספיילר אותם, אבל יש פה רגעים כאלה שאפשר לומר עליהם שהם רבע עד חצי הברקה)

למעשה, ואני יודע שזה נשמע קיצוני, אם היה מדובר בסרטו הראשון של מייקל ביי הייתי חושב שמדובר בשיטת בימוי פשוט גאונית. זה גם מעלה את האפשרות שאולי, לאורך כל השנים האלה, טכניקות הבימוי לא היו רעות רק בפני עצמן, אלא פשוט היו מחורבנות כי הן שירתו תסריטים מחורבנים, שזה לגמרי לא המקרה עם "רווח וכאב". זה לא שהתסריט פה מבריק או משהו, חס וחלילה, ובטח שהוא אינו חף מבעיות - בעיקר חוסר מיקוד מטורף שבולט בחלקים רבים לאורך הסרט, הרבה חפירות על אותם אלמנטים, ומערכה אחרונה די חסרת טעם שהיה עדיף אם פשוט היו חותכים. אבל רוב הזמן התסריט מספר לנו סיפור מותח, מעניין, בעל תפניות והפתעות רבות, ובאופן מאוד משונה, גם מצחיק ברובו. הסרטים הקודמים של ביי תמיד הכיל המון פאתוס וההומור שהיה בהם היה בד"כ נורא נמוך, אבל פה הוא דווקא טיפה יותר מתוחכם, וגם בדיחות הפיפי-קאקי שבכל זאת מגיחות נורא מתאימות, כי שוב, אלה בטח הבדיחות שעליהן כל עולם ההומור של הדמויות שלנו בנוי. המגעילים האלה.

כאמור, בסרטי עבר של מייקל ביי גם היו חורים בעלילה ואנשים שהתנהגו בטמטום שלא מתאים להם, וגם פה אפשר למצוא את זה, רק שכאן כל טיפשות או חוסר היגיון לא ממש מזיזים כי הסרט תמיד טורח להזכיר שזה סיפור אמיתי (לפעמים, ממש מילולית - בסצינה מסויימת מתרחש דבר כ"כ מטומטם עד שמופיעה על המסך כתובית שאומרת ש"כן, זה עדיין מבוסס על סיפור אמיתי". פרייסלס). כמובן שכמו כל סרט שמתיימר להיות מבוסס על סיפור אמיתי, ישנם כמה שינויים. ניסיתי לקרוא קצת על המקרה האמיתי מאוחר יותר, ולמרות שהרבה חלקים ממנו עובדו כראוי לתוך הסרט ורואים שהייתה פה השקעה בתחקיר, עדיין ישנם הבדלים, במיוחד באופיים של הפושעים. מסתבר שבמציאות דניאל, אדריאן ופול (שהוא למעשה לא דמות אמיתית אלא שילוב של שלושה אנשים) היו אנשים די רעים ואכזריים בכוונת תחילה, ופחות אהבלים תמימים שאומנם חסרים להם הרבה תאים אפורים אבל כעיקרון עושים רושם של אנשים חביבים וחמודים כמו שהם מוצגים בסרט, אבל אני מניח אבל שזה היה הכרחי. בשביל ליצור סימפטיה לדמויות, היה צריך ליצור פה איזו חלוקה של צדדים, אולי לא "טובים" ו"רעים", אבל לפחות "רעים" ו"לא עד כדי כך רעים". לכן, דמויותיהם של דניאל, פול ואדריאן מקבלות טאץ' שהופך אותן לחביבות ביותר על אף שהם עושים דברים די פאקדאפים. קל להאמין שאלה בסך הכל לא אנשים מרושעים, סתם טיפשים בקנה מידה עולמי שנכשלים בערך כמו ה-Dorks הלא-יוצלחים מכל מיני סרטי תיכון. במפתיע, הרבה מזה הוא עבודה של המשחק. מארק וולברג ואנתוני מ'אקי חמודים לאללה, ובמפתיע דווקא דווין "דה רוק" ג'ונסון, הוא זה שאשכרה נותן הופעה שנמצאת בסקאלה של "מעולה", לא רק ביחס לסרטים של בייל, אלא בכללי. הופעות טובות עד נהדרות אחרות מגיעות גם מכיוונם של טוני שילוב (שחקן מצויין שמעולם לא קיבל מספיק חשיפה) בתפקיד המיליונר והדמות היחידה בסרט שאיכשהו מצליחה להיות יותר דוחה מהדמויות הראשיות, אד האריס שמגניב כרגיל בתור החוקר שמנסה לפתור את הפרשה, וישנה גם הישראלית בר פאלי שעושה תפקיד די משעשע ומהנה (וכמובן שיש יאמרו שמבזה נשים, כמו בכל סרט של מייקל ביי, אבל שוב - הפעם זה בדיוק הקטע).

תאמינו לי, אני מופתע בדיוק כמוכם מכל השבחים שאני מרעיף על הסרט הזה. למעשה, מרוב שהוא מוצלח, הייתי אומר לעצמי שלפתע אני דווקא מצפה לעבודות נוספות של מייקל ביי בסגנון, אבל אז הבנתי שאין לי טעם. "רווח וכאב" הוא אומנם הברקה, אבל הברקה חד פעמית. השטיק הזה, של הצגת סיפורה של הבררה האמריקנית באמצעות הבמאי שמכיר את הבררה האמריקנית הכי מקרוב, לא יוכל לעבוד יותר מפעם אחת. מייקל ביי (או דומיו) לא יוכל לעשות עוד סרט כזה נושך, ביזארי, אכזרי, קולע למטרה, ומבדר מהסיבות הנכונות בלי שנאשים אותו, בנוסף להכל, במיחזור. אבל היי, אם הוא הצליח לעשות את זה פעם אחת, זה אומר שלפחות יש לו פוטנציאל מסויים וביקורת עצמית, הוא רק צריך להתחיל לבחור יותר תסריטים ברמה של "רווח וכאב" ולשנות את סגנון הבימוי שלו, ואז היי, אולי יש כאן משהו. עכשיו, מה אתם אומרים שהסרט הבא שלו? "רובוטריקים 4"? נו טוב... אז מייקל ביי כנראה לא למד מההצלחה היחידה שלו, והוא לא ילמד גם בעתיד הנראה לעין. אבל אם הוא הצליח ליצור סרט אחד כ"כ טוב,  אני לפחות אזכור לו את לחיוב (ובטח שאני לא אתקוף אותו כנקמה על סרטיו הגרועים). הסרט החדש של מייקל ביי הוא אחד האדירים שראיתי השנה - ובחיי שזה לא משהו שאי פעם חשבתי שאני הולך להגיד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת