00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

כשחיים בסרט(ן)

03/10/2013

אין דרך קלה לבשר בשורות רעות. הדרך הישירה היא הכי פשוטה, כמו להוריד פלסטר. ביום שישי בערב החברים עשו לנער מסיבת הפתעה, וביום שבת הוא קם מאוחר עם הכרזה: "אני הולך לחברים". כל הבוקר אני יושבת עם כאב בטן ומחכה לו, ואז הוא קם והולך לחברים ולא מודע בכלל לדרמה שמחכה להתחולל. חזר בחמש וביקש לאכול.

הכנתי אוכל וחיכיתי בסבלנות שיאכל. 

עברה עוד שעה.

דפקתי על דלת חדרו ונכנסתי: "אתה משחק במחשב?"

"לא".

"יש לי משהו חשוב לספר לך, הרופאה התקשרה אתמול, ולא רציתי להרוס לך את יום ההולדת אז חיכיתי עם זה, אבל התוצאות חיוביות במובן השלילי, יש לך מה שהיה לאבא שלך", (שוב התחמקתי מלומר את המילה ההיא).

היה ממש ממש קשה. הוא הגיב בכעס ואחר כך ביקש שאניח לו. שמעתי אותו בוכה מעבר לדלת, ונכנסתי שוב ושוב הוא גירש אותי. ביקשתי מאחיו לדבר איתו והוא אמר שאניח לו, הוא ידבר איתו אחר כך.

אחר כך אמרתי לו שהוא צריך ללכת לישון בשעה סבירה כי בבוקר אנחנו בבית החולים.

כשדיברו איתי בטלפון, אמרו: תגיעי בין שמונה וחצי לאחת עשרה. 

בשמונה ועשרים היינו שם.

הייתי בהלם מכמות האנשים שהמתינה בקבלה.

לקחתי מספר, 385. על הצג הופיע המספר 355. 30 איש לפנינו בתור בשמונה וחצי.

בית חולים לילדים. כל ילד מגיע לפחות עם הורה אחד, רובם עם שניים וחלקם עם דודים, דודות וחמולות.

30 כפול 1.5 לפחות במסדרון מול שתי פקידות קבלה ושני כסאות המתנה. כל אחד עומד מול הפקידה לא מעט זמן. מחניק, וחם ועצוב.

לקח קרוב לשעה עד שהגיע תורנו מול פקידת הקבלה.

לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "זה תמיד כל כך עמוס?"

"בזמן האחרון", היא ענתה.

אחר כך הרופאה שישבנו מולה אמרה שזה בגלל "אחרי החגים", אבל אני מקדימה את המאוחר.

שלחו אותנו לבדיקת דם ולהמתין לרופאה. עוד שעה חלפה.

כשנכנסנו לרופאה הסתבר שלא הביאו את התיק.

הלכתי לחפש את התיק, הוא היה אצל הפרופסור שלא החליט עדיין לאיזה רופא לשלוח אותנו.

הרופאה הלכה לפרופסור וחזרה עם התיק.

היא הסבירה וההסבר שלה היה די מפוזר.

הרגשתי שאני לא מצליחה להתמקד. ניסיתי לשאול שאלות והיא היתה מקסימה ונחמדה אבל הרגשתי שהיא לא עונה לי בדיוק.

מה שכן הבנו בסוף, שצריך לעשות פט-סיטי, שזה לא עיר של חיות מחמד אלא סריקה של הגוף אחרי שמחדירים לו חומר רדיואקטיבי כדי לראות עם יש עוד בלוטות נגועות בהודג'קין הזה מלבד אלה שבצוואר, וצריך טופס 17.

שצריך להכניס צינורית עירוי קבועה (LINE), שמשמשת הן לטיפולים והן לבדיקות דם, וגם לזה צריך טופס 17.

שצריך לקבוע תור במחלקות המתאימות בשביל הפט וה-LINE, והיא תדאג לזה.

שצריך לעשות שימור זרע (זה גרר פרץ בכי והתמוטטות קלה מצד הנער שעד כה היה ענייני למדי).

הרופאה שאלה בקול רך: "גדול קצת עליך?"

ואני אמרתי: "זה לא הכי קל לשמוע כאלה דברים ליד אמא שלך".

והוא הרים את הראש ואמר: "את לא מבינה, אני תכננתי ארבעה ילדים ועכשיו את אומרת לי שבשביל זה אשתי תצטרך לעבור טיפולים".

הפרקטית שבי מיד אמרה, "זה לא טיפולים". והרופאה אמרה, "זה לכל היותר לא יהיה בדרך הטריוויאלית, בסקס, וגם זה לא חייב לקרות, זה רק ליתר בטחון למקרה ש..."

אחר כך הרופאה הוסיפה שצריך להביא את הדגימות הפתולוגיות לבדיקה גם אצלם ואני התקשרתי לרופאה שעשתה את הביופסיה לברר איך עושים את זה.

אחר כך עוד בדיקות (תפקודי ריאה, א.ק.ג), מתיש.

חזרנו לפקידות הקבלה בשביל לשמוע שתפוס כל הזמן במחלקות המחמד והקווים ושאתקשר אליהם בעצמי וחוץ מזה נתנו לי טופס לחנייה מוזלת במחיר חודשי (עלות של שתי כניסות חנייה לחודש שלם, סביר לגמרי).

הלכתי לרופאה עם המידע האחרון והיא אמרה: "מה פתאום, אני אטפל בזה, תשאירי לי את זה ואני אתקשר אליך". מפוזרת אבל מקסימה, לגמרי.

היום שהתארך עד בלי די, עדיין לא הסתיים כי הלכתי למשרד החניון שם המתינו בתור עוד חמישה איש אבל גם זה נגמר והפקידה שם היתה נחמדה מאוד עם הסברים של איך משתמשים במנוי וגם המון איחולי החלמה. בסוף הלכנו הביתה, נטולי אנרגיות לחלוטין.

לא הספתי לנשום אוויר בית והרופאה התקשרה, מסרה לי שקבעה תור למחלקת המחמד למחר אחרי הצהריים ושלגבי הקווים תהיה תשובה מחר. היא התעניינה איך אנחנו מרגישים ואמרתי לה שקיוויתי שאחרי היום יהיו לי תשובות למה הולך לקרות וזה ירגיע אותי קצת וזה לא קרה. היא התנצלה שבגלל העומס של היום, היא לא הפגישה אותנו עם אחות המחלקה שבדרך כלל גורמת לדברים להיות הרבה יותר מסודרים אבל אנחנו נפגוש אותה בפעם הבאה. למרות חוסר המיקוד, הרגשתי קצת יותר טוב.

ואז הלכתי לקופת חולים להביא טופס 17 שם אמרו לי ללכת לרופא המשפחה שהוא יבקש. קצת התעצבנתי, לא עזר לי, ככה זה.

מזל שהרופא בבניין ליד, מזל שעבד, מזל שפקידת הקבלה שלו תקתקה עניינים ושלחה אותי הביתה, היא כבר תשלח הכל למשרד ומחר בבוקר היא בטוחה שזה כבר יהיה מוכן.

חזרתי הביתה כשכל מה שאני רוצה זה לישון.

אבל הכנתי ארוחת ערב ובדיוק הבכור הגיע אז שלחתי אותו לטיול עם הכלבונת, מה שהוכח כלא יעיל (וזה סיפור בפני עצמו אבל לא עכשיו), והלכתי לישון. 

נכנסתי למיטה, בתשע בערב, אני שלפני חצות בכלל לא רואה את חדר השינה שלי.

 

המשך יבוא...

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

74 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת