00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

קפטן פיליפס

היי חברים! עכשיו דצמבר מגיע לסופו, וכולנו יודעים מה זה אומר: סיכומי שנה. טוב, לפחות בשביל כולם. אתם אולי זוכרים, לטובה או לרעה, את סיכומי השנה המסורתיים שלי (או שמסורת זה רק משלוש פעמים והלאה) - "שנאוצר הזהב". אז לכל המעריצים, כן, הוא יתקיים. אבל בואו נאמר, בעוד הרבה זמן. לאחרונה הרגשתי שממש מעצבן אותי הקטע של לסכם שנים ולכלול בהם סרטים שלא באמת יצאו בשנים האלה. מה הכוונה? ובכן, כולנו מכירים את התופעה של מפיצי הסרטים הישראלים שלוקחים כל מיני סרטים טובים (יותר ופחות) שיוצאים בארה"ב באזור סוף השנה, ומחכים איתם עד לינואר או פברואר, כדי שיהיה אפשר למשוך אנשים לסרט על ידי ציון מספר המועמדויות לאוסקר שהסרט קיבל על הפוסטר שלו. זאת תופעה מעצבנת שגורמת לכך שהרבה מהסרטים המצויינים של השנה, כפי שהם מסוכמים כאן בארץ, לא באמת יצאו מהשנה. אומנם בעברי פעלתי על פי המודל הזה בדיוק, אבל לאחרונה הבנתי שזה יהיה לי ממש קשה לסכם את 2013 עם "כוננות עם שחר", "ג'אנגו ללא מעצורים", "לינקולן", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"ארגו". שלא תבינו, אהבתי את הסרטים האלה. חלקם מאוד. אבל הם פשוט, מבחינתי, לא 2013. אז לכן, מתוך פרנציפ, ומהיום ועד קץ הימים, טקסי "שנאוצר הזהב" ייערכו בסביבות ינואר או פברואר - אחרי שאני אסיים להשלים את כל הסרטים מהתקופה הזאת שמעניינים אותי. טוב, אם לאוסקר מותר להיות במרץ, אז לי בטוח מותר. לשם ההגינות שבדבר, את כל הסרטים שהזכרתי עד עכשיו ערכתי אל תוך טקס סיכום השנה של 2012, ככה שזה יהיה מסונכרן כמו שצריך. את הטקס ה"מתוקן" הזה ניתן לקרוא כאן.

אז מה יקרה כאן? טוב, אז יהיה לנו שנאוצר זהב לא מאוחר יותר מאמצע פברואר. זה בטוח יקרה בסופ"ש הראשון אחרי שאני אצליח להשלים כמה סרטי אוסקר חשובים ("הזאב מוול סטריט", "12 שנות עבדות", "היא", "חלום אמריקאי", "נברסקה", "בתוך לואין דייויס" וגם את סרט הלא אוסקר אבל ממש מצופה שלי "משפט האפס" של טרי גיליאם). ועד אז? ובכן, אני אתעסק בהשלמות. קודם כל, 3 ביקורות מלאות על 3 סרטים חשובים שעוד לא כתבתי עליהם השנה. אח"כ, שני מקבצים של מיני ביקורות על עוד כמה סרטים שחשוב לי לדבר עליהם, אבל לא ביותר מדי הרחבה. כמו כן, גם ביקורות של שני סרטים הוליוודיים גדולים ועתירי אפקטים, "משחקי הרעב 2" ו"ההוביט 2" שאני אנסה להשלים בקרוב. אולי אני אשים את ידי איכשהו על הסרט ההוא שכולם מהמרים עליו באוסקר לאנימציה, "קפואה". יש גם את הסרט ההוא שמתעד הופעה של מטאליקה, אבל אותו אני מעדיף יותר לבקר כסיקור מוזיקה אז לא דחוף לי לדבר עליו עכשיו. וזהו בערך. אז אפשר להתחיל את התקופה הנפלאה הזאת של השנה.


במאי: פול גרינגראס
שחקנים: טום הנקס, ברחאד עבדי
תסריט: בילי ריי
ז'אנר: מותחן
שנה: 2013

הרבה אנשים שאני מכיר מחזיקים 2 רשימות של סרטים: אחת של הסרטים הכי טובים לדעתם, ואחת אחרת של הסרטים שהם הכי אוהבים. הם טוענים שיש הבדל, אני בחיים לא הבנתי. הגישה שלי היא שחוץ ממקרים חריגים כמו גילטי פלז'רס או סרטים שכיף לצחוק על כמה הם גרועים - אני אוהב דברים בהתבסס על כמה הם טובים. משוואה פשוטה. אבל עכשיו, עכשיו זה קרה: מצאתי סרט אחד שאני יודע שהוא טוב - אבל שאני לא אוהב אותו. מה לעזאזל.

"קפטן פיליפס" מספר את סיפורו של, ובכן, קפטן פיליפס (טום הנקס). הקפטן, או ריצ'ארד בשמו הפרטי, ממונה על ספינת מסחר אזרחית אמריקאית בשם "מרסק אלבמה" שנועדה להעביר מטען תעשייתי וציוד הומוניטרי מנמל עמאן שבחצי האי ערב ועד למומבסה שבקניה, בדרום מזרח אפריקה. ההפלגה הולכת כשגרה לקפטן הוותיק ולצוותו הנאמן, אבל אז מגיחים להם מהאופק 4 פיראטים על סירה - פיראטים סומליים, כולם בני כפר דייגים, שמשתלטים על ה"אלבמה" די בקלות משום שלהם יש נשק, ועל הספינה אין. כעת, חברי הצוות או נלקחים כבני ערובה או מצליחים להיכנס למקום מסתור זמני כלשהו. ה"קפטן" של חוליית הפיראטים, מוסי (ברחאד עבאדי) שמו, מסביר לפיליפס ש"אנחנו לא אל-קעאידה". הם פה רק בשביל כסף ותו לא.

פרמיס פשוט במיוחד נכון? טוב, למעשה העניינים יותר מורכבים מהנראה לעין, העניין הוא שאם אנסה להסביר את הדברים האלה אני אולי אהרוס כמה התרחשויות שעדיף לא לדעת עליהן לפני הצפייה (בהנחה שאתם, כמוני, לא שמעתם על הסיפור האמיתי שעליו הסרט מבוסס). הדבר היחיד שאני באמת יכול לומר הוא שמה שמתחיל כמצב בני ערובה הופך פשוט לקרב מוחות ענק בין קפטן פיליפס ו"קפטן" מוסי, כשכל אחד מנסה להערים על השני ולתחבל לו בעניינים על מנת לנצח. הדבר דורש משני הצדדים ה"לוחמים" להשתמש באופן קבוע ביכולות האלתור וניתוח המצב שלהם. העובדה שכמעט כל הסרט מורכב, בתכלס, מניסיונות של שני הכוחות המקבילים האלה להיות תמיד צעד אחד לפני היריב, הופך את הסרט לחתיגת רכבת הרים של מתח שבה אתה לא באמת יכול לדעת מה יקרה בסצינה הבאה ומה שתי הדמויות האלה יחוללו אחת לשנייה. הסרט גם דואג להזכיר שמוסי ופיליפס הם בתכלס כוחות שקולים לגמרי, לשניהם יש חסורונות ויתרונות, ולשניהם יש בתכלס חיים נורא דומים - הסרט הרי נפתח בהצגת שגרת הבוקר של השניים, כשכל אחד נפרד מהמשפחה ויוצא לעבודה בים, רק שאצל אחד זה בנמל במסצו'סטס ואצל השני זה כפר דייגים מדברי בסומליה. אם זה נשמע כמו איזה ניסיון להכניס ביקורת פוליטית על המצב שם, אז לא, הסרט לא עושה זה. הוא רק רוצה להעביר לנו את תחושת המתח שבמאבק התמידי הזה בין שני כוחות הפוכים אך שווים, שמנוגדים אחד לשני אך גם משלימים אחד את השני.

את הסרט מביים פול גרינגראס, שמלבד החלטורות שלו בסרטי "זהות"/ג'ייסון בורן, ידוע בעיקר כבמאי של סרטי מתח אולטרה ריאליסטיים המבוססים על סיפור אמיתי, כמו "טיסה 93" או "בלאדי סאנדיי". לפני כן הוא גם ידוע בתור במאי דוקו מצליח ועיתונאי שהתחקיר שלו על ה-MI6 הבריטי היה כ"כ מוצלח עד שהפרלמנט ניסה למנוע את הוצאת הספר לאור. ואכן, הריאליזם הזה והדבקות לפרטים בולטת כאן בכל התחומים. רואים שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי ורואים שעשו אותו אנשים שמבינים בו עניין, וכדי שתבינו את זה, גרינגראס והתסריטאי שלו מנסים להדביק לסרט כמה שפחות דברים מסביב, בעיקר בתחום הבימוי: אומנם הצילום והעריכה משובחות ולפעמים מרהיבות, אבל כאן נגמר כל זכר אפשרי לסטייל בבימוי של גרינגראס. הוא דוגל בהתערבות מינימלית בדרך ההעברה של הסיפור, ולא עושה הרבה מעבר להצגת האירועים כפי שהם היו. ובסופו של יום, הריאליזם וקרב המוחות והכתיבה שמציגה לנו אותו, מתנקזים כולם למקום אחד שנדיר לראות הרבה בימינו בסרטים - מתח. אומנם רובו עובר בדיאלוגים, אומנם אנשים רק מאיימים על אנשים אחרים בנשק ואומנם רוב היריות שנורות בו הן יריות אזהרה בלבד, אבל כל האלמנטים שציינתי הופכים את כל הדברים היחסית שרירותיים האלה ליותר מורטי עצבים ממה שהרבה סרטי אקשן יכולים להיות, והעובדה שזה לא מפסיק לאורך כל הסרט היא די מדהימה.

אז לכאורה, אין שום דבר שאני לא אמור לאהוב בסרט הזה. המשחק מצויין, הכתיבה קולחת, האווירה ריאליסטית אך מעניינת בו זמנית, המתח עושה את העבודה, והאיכות הטכנית בהחלט ראויות לשבח. אם כך, למה אני לא באמת אהבתי אותו עד כדי כך? ובכן, אולי כי ככל שעבר הזמן מאז הצפייה שלי בסרט, התחלתי לשאול את עצמי... למה בכלל היה צריך את כל אלה.

תבינו: הסיפור של הסרט הזה לא טוב. אני לא מתכוון שהוא משעמם, אני לא מתכוון שהוא כתוב או בנוי רע – הרי הוא מבוסס על סיפור אמיתי, זה כל הקטע, לא? אז זהו, שכשאתה עושה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, כדאי לך לבחור סיפור אמיתי שהוא אשכרה מעניין. נסתכל לדוגמה על סרטו הקודם של גרינגראס שעשוי באותו סגנון ומבוסס על המציאות, "טיסה 93", או בסרט כמעט תיעודי אחר שיצא השנה, "כוננות עם שחר". גם בהם, ההתערבות של הבמאי בסיפור הייתה במינימום, ומטרת הסרטים האלה לא הייתה לעשות שום דבר חוץ מלספר סיפור שקרה. אז מה ההבדל בינם לבין קפטן פיליפס? ובכן, "טיסה 93" עסק בפיגוע ענק, רצח של אלפי בני אדם ששינה ללא היכר את העולם שאנחנו חיים בו. יום כזה גורלי בקנה מידה עולמי ספק אם מישהו מאיתנו חווה (בהנחה שאין כאן אף אחד שהיה חי ב-1939 או בזמן משבר הטילים בקובה). "כוננות עם שחר"  אומנם לא היה המשך, אבל הוא היה סרט שתיאר את מצוד האדם הגדול ביותר בהיסטוריה אחרי האיש הכי רשע שחי מאז פול פוט ותכנן את אותו פיגוע משנה עולם. זה היה סיפור של בגידה, של נחישות, של שאפתנות, של סודות, של חשיפות ושל גילויים. סיפור אמיתי, שאף תסריטאי לא חשב עליו בעצמו – ובכל זאת, היה מעניין כבר מטבעו. התסריטאים ידעו לבחור את הסיפור הזה ולעשות ממנו סרט.

אבל פה, ב"קפטן פיליפס"? אין שום דבר כזה. זה סיפור כ"כ קטן, ויש גבול לכמה הוא יכול להיות קטן. זה בכלל די מדהים שהוא כזה קטן למרות שמעורבים בו פיראטים ומשחתות של הצי האמריקאי. אבל זה בתכלס, סיפור כ"כ חסר חשיבות, כ"כ לא משפיע, כ"כ חסר פואנטה – לעזאזל, לא יודע עד כמה זה ספוילר לומר, אבל אפילו על החיים של הגיבור כל האירוע הזה לא משפיע (לעומת סרטים כמו "127 שעות" שעסקו באדם אחד ובנושא די פיצקי, אבל בסופו של דבר החיים של האדם האחד הזה השתנו ללא היכר).  מילא אם זה היה המקרה שבגללו היו מאשרים להחזיק נשק על ספינות סוחר אזרחיות, אבל – א. אפילו זה לא קרה, ו-ב. גם אם זה היה קורה, זה עדיין היה די מאכזב שזה כל מה שקיבלנו בתמורה.

לסרט הזה יש בילד אפ עצום, הוא כ"כ משקיע בדרך שבה הוא מספר את הסיפור – ובסוף, מסתבר שזה הוביל לשום מקום. כל האדרנלין, כל האכפתיות, כל המתח - היו לשווא. אם מדברים על "הונאה" – הנה, זאת חתיכת הונאה למתוח אותנו, לגרום לנו להתרגש ולגרום לנו להיות מרותקים, כשבתכלס לא קורה כלום. ולא, זה כאילו אני רוצה פיצוצים ומרדפים וכאלה. זה לא העניין בשבילי, זה פשוט שאני רוצה קנה מידה שלפחות לא נמצא מתחת לאפס, ושאם הוא כן כזה, לפחות שלא ינסה להעמיד פנים שהוא מזיז הרים בזמן שהוא בעצם אפילו רוח קטנה לא מצליח לנשוב. כן, אני יודע שיש את אלה שתמיד יברכו על סרטים קטנים כאלה, שמתארים פיסת חיים פשוטה ולא באמת חשובה, אבל לטעמי האישי, יש גבול. למה הסיפור הזה זכה לכזה עיבוד טוב כשסיפורים אמיתיים הרבה יותר מרתקים אחרים, כמו הרציחות באגם בודום או עלילותיו של מדען הטילים הקנדי בשירות סדאם חוסיין, מסתובבים בעולם כבר שנים בלי שתסריטאי אחד החליט להרים אותם? לא מבין. באמת שלא מבין.

ובתכלס, אפילו שזה היה נראה כאילו ששיבחתי את האלמנט הזה בהתחלה, אני צריך לסייג: הבימוי הוא חלק ממה שפוגע בזה. כן, עם כמה שאפשר להעריך את ההשקעה ביצירה כ"כ קרובה למציאות, זה עדיין לא הופך את זה לטוב במיוחד. אם אתה לוקח סיפור כ"כ קטן וחסר משמעות, לפחות נסה לספר אותו בצורה מעניינת. ועם כמה שצריך הרבה מיומנות בשביל זה, גרינגראס הופך את זה ליותר מדי אמיתי, ובשל כך, ליותר מדי לא מעניין. הסרט הזה הזה תיעודי מדי כדי להיות עלילתי ועלילתי מדי כדי להיות תיעודי, וחוסר הפוקוס הדי מטורף הזה פוגע בסרט מכל חזית אפשרית, הוא לא יודע מה הוא רוצה להיות, הוא מנסה להעמיד פנים שהוא שניהם, ולא תמיד מצליח. וכן, איך לא הזכרתי את הפיל בחדר: טום הנקס גם סובל מזה. זה ממש מוזר, טום הנקס תמיד מוצא את עצמו בסרטים שאני נורא אוהב ואני מסמפט את השחקן מאוד. אין ספק, שהוא נותן כאן הופעה מרשימה, בעיקר בגלל העובדה שהוא צריך לשחק דמות חסרת כריזמה וחסרת כל דבר ייחודי, וצריך לגרום לצופה לשכוח שהוא שחקן הוליוודי מהשורה הראשונה. אז, שהוא מצליח - אבל זה לא באמת טוב. אם הדמות הזאת כזאת חסרת כריזמה, כזאת לא משמעותית, כזאת כלומניקית, כזאת MEH, אז למה לעשות עליה סרט? למה לקחת שחקן כ"כ מוכשר ולגרום לו לצמצם את רמת היכולת שלו לרמת "התנהגות של בנאדם רגיל"? שוב, אני יודע, זה הקטע, ככה זה אמור להיות. אבל רבאק, יש גבול לעד כמה אפרורית ולא מעניינת הופעה יכולה להיות, לא משנה כמה היא טובה. דוגמה טובה שמוכיחה את זה היא העובדה שממול הנקס ישנו ברחאד עבאדי, שהוא גם תגלית נפלאה וגם יש לו דמות ממש ממש לא שגרתית, אז מה הפלא שהוא הדבר הכי טוב בסרט הזה. מה לעשות, כלבים, ילדים ופיראטים כושים עם מוח של מפקד צוללת גרעינית גרמני וקור רוח מפליא ביותר בהשוואה לחברי החולייה ההיסטריים ולועסי הגת שלו - תמיד גונבים את ההצגה.

אז כן, עם כמה שהוא טוב, אני פשוט לא יכול לאהוב את "קפטן פיליפס". אני מאוד מעריך אותו (עוד נקודה שלא ציינתי: ההימנעות שלו מדיבורים על פוליטיקה, נושא מאוד חם בכל הקשור לסומליה) על הרבה אספקטים, אבל קצת כועס עליו על ההשקעה שלו בכלום, על העובדה שהוא הצליח לאכזב אותי בתוך הסרט עצמו. כולם מהמרים עליו בתור מועמד בטוח לאוסקר, כמו גם את הנקס ועבאדי עצמם, אבל דוגרי, חוץ מעבאדי לא מגיעה לסרט הזה שום מועמדות לאוסקר. הוא סביר מאוד, אבל כמובן, זה כל הקטע. טוב, אם הקטע שלכם זה להיות סבירים, אני לא רוצה לדעת מה היה הממוצע שלכם במתמטיקה.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת