00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

היד שמנענעת את העולם...

                                                 

בין אם אתם מאלה שלא סומכים על הסכמים שנחתמים עם מדינות אויב ועדיין מתדפקים על דלתות התחנות לחלוקת ערכות מגן...ובין אם אתם ממשיכים את שיגרת החיים כאילו שום משבר שחלף לא איים עליכם ולא טרחתם אפילו להציץ בבוידם לבדוק אם המסיכות נמצאות שם...הפוסט הזה עשוי לעניין אותכם!

אז זהו. שאני לא רק הצצתי, גם טיפסתי לשם. לוודא שהן נמצאות ושיש עליהן כמובן תאריך תפוגה תקין. רק אחרי זה הרגשתי קצת יותר רגועה. בעצם...רגועה זו לא בדיוק ההגדרה שמשקפת את איך שאני מרגישה נכון לעכשיו...אחרי החיוך האיראני הערמומי של רוחאני...
באופן כללי אני לא נחשבת לאדם חרדתי בחיי היום יום שלי, אבל כשמדובר במלחמות זה כבר ענין אחר...אני הופכת לכזו היסטרית שגם אזעקת רכב יכולה להקפיץ אותי ולהריץ אותי ישירות לממ"ד...המוח שלי פשוט מפסיק לתפקד. כל הנסיון שצברתי בחיים בכלל ובעבודה בפרט של יכולת לעבוד בתנאי לחץ, יורדים לטמיון.

תודו שגם לכם נשארה איזו תחושת אי ודאות באוויר (??)...כי הרי גם אם לא מתוכננת נכון לעכשיו שום תקיפה בסוריה, אנחנו לא באמת מסוגלים להאמין לאוייבים שלנו שפתאום הופכים את עורם ומוכנים להתחייב ולחתום על הסכמים. אז נכון שהסכם השלום עם ירדן...טפו..טפו עובד וגם עם מצרים הוא מצליח להישמר...אבל להזכירכם, ההסטוריה מלמדת שגם היטלר הסתיר את כוונותיו האמיתיות בתחילת שלטונו והציג חזות של אדם שוחר שלום, ולמרות שחתם גם הוא על הסכם תראו מה קרה...

הגעתי למסקנה שאנחנו לא באמת יכולים לתת אמון באוייבים שלנו. נסיון מר של שנים הפך אותנו לחברה הסובלת מתסמונת פוסט טראומטית. נו..טוב...אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני בטוח כן...

                                            

אני מנסה לאמץ את המוח, לקמט את המצח ולנסות לשחזר איפה הכל התחיל. מאיפה העבר הטראומתי הזה שלי? החוויה הראשונה שלי עם מצב של מלחמה היתה כשהייתי בת שש. מלחמת ששת הימים. אני זוכרת את סבא שלי, האהוב והמקסים, בעל עיני התכלת השקטות והרגועות שהיה גר לידנו, מעיר אותי בבהלה מהשינה. בעודי משפשפת את העינים מקורי השינה אני שומעת אותו צועק: "מלחמה מלחמה...צריך לרוץ למקלט"...סבא שלי ז"ל, שאהבתי אותו מאוד, לא ידע שהמשפט הבודד הזה שזרק לחלל האויר באותו רגע, יצרב אצלי לעולמים ויהווה כנראה בסיס לטראומה לכל החיים. אני זוכרת את עצמי רצה למיטה של אחותי הקטנה שהיתה תינוקת בת חצי שנה, וביחד עם סבא שלי מרימים אותה וביחד רצים במדרגות למטה למקלט. אני זוכרת את הקרטון שאמא שלי גררה אחריה עם כל המוצרים ששמרה כל השנה במזווה לעיתות מלחמה. את השמן, הקמח, הסוכר, ואותי מפשפשת כדי למצוא את מה שמעניין אותי במיוחד. את חבילת הופלים שהבטיחה לי תמיד שהיא שומרת בארון למעלה לשעת צרה. מה שהבטיח גם לה במשך כל השנה, שלא נחסל את כל החבילות ביום אחד...

המלחמה השנייה היתה כעבור שש שנים. מלחמת יום הכיפורים. היא פרצה בדיוק שלושה חודשים לפני שהייתי צריכה לחגוג את בת המצווה שלי. המלחמה כפי שאתם יודעים היתה באוקטובר ואבא שלי ששירת בצבא בחיל השיריון גוייס מיד למילואים. גם אחרי שהסתיימה המלחמה הוא נשאר עדיין בצבא למשך כמה חודשים. מה שאומר שהתבטלה התוכנית לחגיגת הבת מצווה. אז במקום לשמוח שאבא שלי חזר בריא ושלם מהמלחמה, כעסתי עליו ולא רציתי לדבר איתו אחר כך תקופה ארוכה. לצערי הורי לא חשבו לקיים את החגיגה בשלב יותר מאוחר, מה שיכל להוות חוויה מתקנת עבורי ולהשאיר זיכרון קצת יותר נעים...בשאר המלחמות, כמו שלום הגליל שהפכה להיות מאוחר יותר ללבנון הראשונה, ומלחמת לבנון השנייה כבר הייתי הרבה יותר בוגרת, אך מודה שהתגובה עליהם היתה לא פחות נסערת...מלחמת המפרץ למזלי, תפסה אותי בדיוק בעיצומו של טיול באמריקה שהוארך בעקבותיה וכך נחסכה ממני טראומה נוספת מיותרת...

ברור לכם שפרשנית או מומחית גדולה לענייני חוץ ובטחון אני לא...לכן קטונתי מלהסיק מהמשבר שחלף, אם נשיא ארצות הברית הצטייר כהססן ופחדן, או אולי בעצם דווקא אחראי ושקול וכל האיומים שלו היו לטובה וגרמו להרתיע את מי שצריך. מלחמות הן איומות, הרסניות, את זה כולנו יודעים, אבל כנראה שלא באמת מבינים את זה אנשים שהופכים להיות מנהיגים...אז אם בסופו של דבר אין לנו באמת שליטה...מה שנשאר לי זה לפחות לקוות כי היד שמנענעת את העולם...לא תגרום לי ביום בהיר אחד בלי שום התראה טראומה חדשה...

בברכת חזל"ש מוצלח...

                                                                              

* הרישומים מ-Google

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת