00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

הגיגים על יום הכיפורים

                                                         

 

כן...נכון...השארנו את יום כיפור מאחור...אבל לי כמו תמיד יש הצתה מאוחרת מה שמשאיר אותי מהרהרת....זה טוב או לא טוב ליהודים שיש להם פעם בשנה יום כזה??

לאדם יש צורך טבעי לכפר מתישהו על משהו רע שהוא עושה. הנוצרים קובעים תור אצל הכומר והיהודים מחכים לתור שקבוע להם מראש בלוח כל שנה. אנשים לא מוצאים אף פעם את הזמן המתאים כדי להתחרט ולבקש סליחה. אלה שבנויים ומנופחים מאגו גם לא מסוגלים להודות בטעויות בכלל. משום מה הם גם אף פעם לא זוכרים שהם פגעו או עשו משהו רע.

 מאז ומתמיד ליום הכיפורים היתה משמעות חזקה. יום כזה אילץ אנשים לחשוב טוב טוב על מעשיהם ולערוך חשבון נפש אישי אמיתי. בימינו זה הפך להיות קצת כמו עוד סתם יום של מנוחה. איש איש תחת גפנו ותאנתו וכל אחד מסתגר בביתו. אנשים מסורתיים ודתיים מסתגפים בבתי הכנסת וחילונים נהנים מכבישים סואנים שהופכים לטיילות או מסלולים לאופניים. אנשים לא באמת עוצרים כדי לעשות סיכומים וחשבונות. אף אחד לא ממש רוצה לפשפש במעשיו כל השנה בצורה מעמיקה. אולי כי הם פוחדים ממה שיגלו.

אני מודה. גם אני לא צדיקה גדולה. גם לי יש ימים רעים שבהם אני בלי להתכוון פוגעת באחרים. אבל לפחות אני משתדלת לבקש סליחה במקום ולא לחכות ליום מיוחד. בזמן האחרון משום מה אני מרגישה שאני יותר מדי מתנצלת. כשאני לא מבינה את דבריו של מישהו, אני מבקשת ממנו סליחה, כשאני מפשלת במשהו, אני מבקשת. כשאני דורכת על מישהו בטעות, אני מבקשת, כשאני מאחרת, אני מבקשת, כשאני לא נחמדה, אני מבקשת, כשאני לא מפרגנת מספיק, אני מבקשת, כשאני נדחפת בתור ברור שאני מבקשת, אפילו כשאני דורכת על ג`וק או נמלה אני מבקשת. גם כשאני מגזימה במשהו...אני מבקשת, אז מה זה אומר?? שאני צריכה להתנצל פחות ולהשתדל יותר?? או אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב שאני כזו גרועה?? אז תרשו לי בפוסט הזה הפעם לא להתעסק בבקשת סליחה...

כתוב בעיתון שבכל שנה נשבר שיא של מתפללים מחדש. בכל מקום. בבתי הכנסת ברחבי המדינה, בתפילות בכותל המערבי וגם בסיורי סליחות בצפת. מייחסים את זה כאמור לגדילתה של האוכלוסייה בישראל, אבל אני דווקא מייחסת את זה לכמות האנשים שיש להם אופי מחורבן במדינה. מתרבים המקרים של אנשים שעושים דברים לא מוסריים. אנחנו שומעים וקוראים עליהם בכל אמצעי התקשורת האפשריים אבל גם נתקלים בהם ברחוב כמעט מדי יום. אליהם מצטרפים גם כל אלה שדווקא נחשבים אצלנו ל"מצליחנים".כאלו שעשו המון כסף וזה השחית אותם. יש את אלה שהיו דורסניים ואכזריים כדי להשיג אותו ויש את כל אלה שבעקבות ההצלחה השתנו ועכשיו כשהם בעלי ממון הם מרגישים שהם יכולים להתנהג איך שבא להם ולזלזל באחרים. הם מרגישים שאלוהים נמצא בכיס שלהם, טמון בין השטרות. ואז כשמגיע יום הדין הם רוצים להשקיט את המצפון וממהרים לבקש מחילה בכל מקום אפשרי ולא מסתפקים בבית הכנסת השכונתי.  וזה הענין. לי לא קשה השאלה אם יש אלוהים. כי לי ברור שהוא קיים. הוא נמצא איתי בלב כל הזמן. לי יותר קשה עם כל האנשים האלה שחושבים שהם אלוהים... 

אנשים לא באמת יודעים לבקש סליחה או לעשות חשבון נפש אמיתי ביום הכיפורים. הדתיים מדקלמים טקסטים שלמים וקבועים שלמדו עוד מינקותם ולא באמת יורדים לעומקם ומבינים את משמעותם. החילונים  גם ככה לא נעזרים לבקשת הסליחה בספרי דת ועסוקים בלקרוא ספרים אחרים, לצפות בסרטים או לשחק במחשב. אז תגידו לי אתם, איזה חשבון נפש זה באמת?? 

יש אנשים שמקפידים לקיים את כל הלכות החג או לפחות את מרביתם. הם מתפללים, הם צמים, הם קמים מוקדם לסליחות, הם מבקרים בבתי העלמין, הם מדליקים נרות זכרון, הם מקפידים לקיים את מנהג התשליך ואפילו את טקס הקרבת תרנגולת למנהג הכפרות. אבל מעניין שדווקא הם מצליחים לא פעם לעשות את כל הטעויות האפשרויות ולא מעט עוונות, גם בלי כוונה רעה. איך זה שהם לא חשבו אף פעם שאולי הם מתחילים ברגל שמאל את השנה בשחיטת תרנגולת תמימה??...

יש אנשים שלדעתי צריכים עוד יותר להתאמץ כל השנה ולא לחכות ליום הדין. כמו למשל אנשים דתיים – אלו הבטוחים שכל חטא ועוון שלהם יקוזז עם מצוות טובות שלהם. אנשים מלומדים ומשכילים – שמזלזלים באינטלגנציה של אחרים ומתייחסים אליהם כנחותים. אנשים עשירים – מתנשאים מעל כולם ובטוחים שהם יכולים לקנות הכל בכספם. אנשים חזקים – מתנהגים בצורה בריונית. הם כוחנים ואלימים כלפי חלשים ומשליטים פחד ואימה בסביבתם. אנשים במעמד/תפקיד בכיר – בעלי השפעה וסמכות שלא ינצלו יחסי מרות.

יום הכיפורים בגיל חמישים מקבל צביון קצת שונה. אני לא יודעת מה יש בגיל חמישים הזה שהוא גורם לחשבון נפש מסוג אחר. סוג של לרצות להתנהג אחרת ממה שהתרגלתי עד היום. מה יש בגיל הזה שהוא גורם לי לעצור, להביט לאחור ולחשוב. להתבונן גם על כל מה שמסביב. על הבית, הילדים, המשפחה, החברים, העבודה, לבדוק את מצב חשבון הבנק שלי, את מצב הבריאות שלי ואפילו את מצב הצלוליטיס שלי....למה זה פתאום כל כך מלחיץ אותי?? איך יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן בלי שהרגשתי?? אומרים שהזמן בחיים הוא אלמנט חשוב. שלזמן יש משמעות. מה שבטוח שעכשיו אני רואה דברים שלא ראיתי אותם מזמן ובזמן....

למה אנחנו אף פעם לא יכולים להגיע לאיזו תחושת סיפוק ושלמות? להרגיש בשנה מסוימת שבאמת יש תוצאות להשתדלות שלנו ואנחנו ממש לא צריכים להתענות ביום הזה. הרי תמיד אפשר להיות יותר טובים. יותר נחמדים, יותר סבלניים, יותר מתחשבים,  יותר מאופקים, יותר מפרגנים, יותר נדיבים, יותר אדיבים, יותר מנומסים, יותר חברותיים, יותר מפוקסים יותר מצחיקים, נו...טוב... הבנתם, קצת יותר מהכל....

אז נכון. אנחנו לא מלאכים. אנחנו סתם אנשים פשוטים שחוטאים לפעמים ועושים את החיים לעוד יותר מורכבים...

זהו. אני סיימתי את החשבון שלי לכיפור הזה. גמר חתימה טובה לכולם!

                                                           

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת