00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

תיקון הלב

 

הסיפור שלהלן הוא אישי מאוד, פרטי ואותנטי ואני כותבת אותו בהתרגשות רבה. כמובן תוך שימוש בשמות בדויים לגיבוריו.

 

ילד מבורך

מעשה שהיה כך היה: לפני 20 וקצת שנים נולד ברמת אביב תינוק מבורך אשר להלן ייקרא בן. הוא בורך במגוון תכונות ואיכויות אנושיות ראויות וטובות אך עלתה על כולן יכולתו לאהוב. מיום היוולדו אהב את העולם וכל אשר בו, בפרט בני האדם, והעולם החזיר לו באהבה רבה. כשהיה כבן חמש שאלתיו: "תגיד לי בן, איך זה שכולם אוהבים אותך?". והוא בתמימות של ילד נעץ בי מבט תמה וענה "אמא, אבל אני אוהב קודם". יחד עם יכולתו להיות אוהב ואהוב על כולם ניכרה בו יכולת מוזרה: חוסר יכולת לשנוא ולנטור – סלחנות אוטומטית. עד כמעט גיל 3 לא דיבר כלל, כפי שנאמר – לא היה צורך, אך מעבר לכך היה חולה קשה באסטמה, הצטננויות כרוניות והרבה לקבל תרופות ואינהלציות.
בשנת הגן הראשונה שלו היה המסכן הקטן שוכב בדרך כלל על המזרן, לוגם שוקו מבקבוק, מצונן וקצר נשימה. בכל זאת התעקש ללכת לגן מדי יום. היו בגן ילדים שלעגו לו על מצבו. יום אחד באביב קם על רגליו, שם השוקו בצד, החל להיות פעיל ולדבר בשטף. בתום אותה השנה העירה הגננת בפליאה כי משהחל משתלב ומדבר באופן שוטף חבר מיידית לכל הילדים כולל כל אותם שהציקו לו: לא נעלב, לא נטר, לא נפגע ולא כעס על איש. מאז השאר היסטוריה – אלו הם חברי ילדותו עד עצם היום הזה.

בהיותו בצבא העיר כי הוא חושב שהוא לוקה בשריטה על כך שאינו כועס על אנשים שסרחו ואינו נוטר להם. אחרים מתרחקים מהם ונזהרים מהם ואילו הוא מסתייג מהם במקצת בהתחלה אך לא חש כל רגש שלילי כלפיהם ועד מהרה יחסיהם שבים וחוזרים להיות כבמקודם. טוב, זה עובד אצלו כבר מגיל 3.  כך או כך הבחור הבריא לחלוטין בגיל 5 מהאסטמה, הפך להיות בריא וחסון, בגיל 17 הפך להיות מדריך ג'ודו מוינגייט ומקום שלישי ארצי לנוער. תמיד אהב והיה מרוצה מאורח חייו ומעצמו בצניעות ובטבעיות. בילדותו איחל לעצמו כל שנה, שבשנה הבאה ימשיך ויהיה מי שהינו. אין ספק שתמיד היה לו אור פנימי בתוכו והדבר נעם לו. חומרית היה ונשאר מאוד צנוע ומסתפק במועט. אלת המזל הטוב הגנה עליו לא אחת משובבויות יתר וסיכונים שלוקח על עצמו אדם שאינו יודע מהו פחד, כך שהוא מפריז באומץ לבו. בפרט הוא מקפיד עד היום הזה על שני עקרונות: האחד, דיסקרטיות ושמירת סודות הזולת מוחלטים, הרי הוא אמין ככספת בטון, ויושרה – נדמה לי שמעולם לא שיקר (בשביל מה?). הוא חסר פחד בסיסי ומוכן לקבל כל אחריות על מעשיו. מה כבר יכול לקרות לו? איזה עונש כבר יקבל ועל מה? הרי העולם הוא מקום טוב ומיטיב מיסודו. גם בצבא התערבה אלת המזל הטוב לזכותו וטישטשה את הממונים עליו מלנזוף בו בעת שהדבר היה נחוץ.

 

בחורה מעולם אחר

קייט סמית' נולדה 24 שעות לאחר שנולד בן. היא המתינה עד שייוולד ומשוידאה שאכן אירע הנס של לידתו, נאותה רק אז להגיח אל אויר העולם. שמה מעיד על היותה ממוצא בריטי כלשהו, נוצריה ככל הנראה. אך קייט נולדה דווקא באוקלנד- ניו זילנד. ניו זילנד? איפה זה בכלל?! הרי זה הכי סוף העולם שיש! כמעט זולג לתוך אנטרקטיקה. מה, יש יותר סוף העולם מזה?

ניו זילנד אמרת – שלווה אמרת. שני איים בגודלה של בריטניה הגדולה המאוכלסים אך ורק ב-4 מיליון תושבים (מדוע אינם מתרבים שם?). המון גשם והמון ירוק ואטרקציות טבע לרוב ובעיקר פסטורליה. איש אינו מפריע למתגוררים בסוף העולם.

כל שאני יודעת על קייט סמית' הוא שכיום היא יפהפיה מרהיבה והסיבה שהיא חוברת לסיפור היא הדברים שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, כפי שהופיעו אצל בן ואשר גורמים לי לדמוע. למעשה אתרגם אותם בהמשך בתרגום חופשי, ללא ידיעתה כמובן. אני מודה, זו גניבה ספרותית מוחלטת אך כל הזכויות שמורות לקייט אשר ממילא אינה יודעת מילה וחצי מילה בעברית.

 

חשוב להרוג ביעילות


אז נחזור לבן שלנו, משהגיע תורו להתגייס סרב נמרצות לעתודה (אם אני לא מקבל בדיוק מה שאני רוצה אז שיז***נו ואני הולך לקרבי). כל נסיונותיי להעלות את נבכי מחלת ילדותו הועילו בקטנה להוריד מהפרופיל אך סך הכל עם נתוניו הגופניים והנפשיים הצבא שמח לגייסו לקרבי.
אז הבה נחזור לצה"ל: כבר התייחסתי באחת הכתבות שלדעתי הצבא הוא בית ספר מעולה להרבה מאוד כישורים טובים וראויים, כולל הידע כיצד להתייחס לכשלים, טעויות, טיוחים וכד'. אין ספק שזהו בית הספר הטוב ביותר להפיכת נער של בית לגבר מובהק.

אלא שאל לנו לשכוח שהצבא אינו אמא תרזה. הצבא אינו מחנך (ובצדק) לרוך, חמלה ואהבת אדם. הצבא הוא בית ספר ללוחמה כך שהעיקרון הקיומי הטמון ביסודו הוא "הרוג טוב ככל שאתה יכול". הרוג את האנשים המזוהים כאויביך מהר ככל שניתן, הרבה ככל שאפשר וביעילות מירבית תוך שמירה על מיעוט נפגעים בצד שלך. אין לי טענות כלפי הצבא. ממש לא. זה תפקידו ועקרון קיומו. דאג לחבריך ולאנשיך בלבד והרוג באויב בדייקנות ובתחכום. אחרי שלוש שנים בבית ספר בו מתרגלים יומם ולילה ולילות לבנים איך להצטיין בהריגה ובדייקנות איתור היעדים, אתה הופך ללוחם טוב (זה מה שמצופה ממך), כלומר מיטיב לדעת להרוג. כאמור שוב, אין לי חלילה טענות לצה"ל – אוי ואבוי אם לא יצליח במשימתו לחנך למצוינות של הלוחמים. יש לי טענות קשות לריבון העולמים שנטע באדם את יצר השנאה, הקנאה, ההשתלטות, הנקמנות, ההרג והלחימה.

אלמלא ריבונו של עולם ברא אותנו כה טעוני יצרי אלימות היה העולם נראה אחרת לחלוטין, אבל זהו המשחק האלוהי, ואנחנו רק הפיונים בו.

 

המסע האמיתי הוא אל הלב

במקומותינו נהוג שלאחר השחרור מהצבא יוצאים לטיול הגדול. מסעות אקזוטיים למקומות נידחים בדרום אמריקה או למזרח הרחוק.

חשבתי, שלאחר שאדם משתחרר מהצבא בו העטה על ליבו מעטה של לוחם קשוח, ואכן ליבו הקשיח במהלך השירות, הרי שהמסע האקזוטי והמרגש ביותר אמור להיות אל תוך לבו פנימה. להסיר את הקליפה שעלתה עליו בתוקף היותו לוחם, ולחפש מאחוריה את הלב החם, את האור הטוב, האהבה, החמלה והאכפתיות לזולת.

קודם כל, כך סברתי, יש לחזור ולערוך את המסע חזרה אל הלב האוהב, ולאחר שהוא מתמלא מחדש חום ואור ניתן אז להמשיך ולנסוע למקומות גיאוגרפיים שונים.

 

התזמון של נשמת העולם

תשאלו, מה הקשר בין בן הלוחם המשוחרר מרמת אביב ולקייט סמית מאוקלנד ניו זילנד (סוף העולם)? על פני אוקיינוסים ויבשות נשאה הרוח הגדולה, נשמת עולם, את שניהם זה אל זו וזו אל זה והנחיתה אותם באותו צמד בקתות ברמפו Ramapo  שבמדינת ניו יורק בארה"ב. בן וקייט, שני בני אדם משני קצוות עולם אשר נולדו באותו יום, באותו תאריך ובאותה שנה בהפרש של כ-24 שעות ביניהם. ברמפו מתקיימת מדי שנה קייטנה נוצרית בת כ-9 שבועות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. מה לחבר'ה צעירים מכל העולם לחפש צרות דווקא במקום זה? למה לצעירים ללכת להדריך בקייטנה של מוכי גורל? ילדים טעוני פחד עמוק, מציף כאב ושנאה, ילדים שהוריהם התעללו בהם פיזית ונפשית או שהגורל התעלל בהם בתסמונות מוחיות שונות, והם מפחדים מבני אדם ומהעולם כולו. ילדים שחלקם עושים את צרכיהם על עצמם, חלקם אינם מדברים – רק שורטים ונושכים. חלקם ילדים בעלי לקות מנטלית ורגשית כגון אוטיסטים, תסמונת אספרגר (ניתוק רגשי והיעדר אמפתיה לזולת), ילדים מפוחדים ואלימים ששירותי הרווחה או ההורים משלמים הון עתק כדי שיתקבלו למחזור בן שבועיים בקייטנה. הילדים בגילאי 6-8 ו 8-10 הם כה קשים ביצירת קשר וכה אומללים ומפוחדים ומסוכנים שחובה על כל מדריך לתת כל הזמן יד לילד אותו הוא חונך. בהתאם כל מדריכה נותנת יד לילדה שאיתה.

לכל חניך יש מדריך צמוד המלווה אותו 24 שעות ביממה במשך שבועיים של הקייטנה. יוצא כמובן שמספר המדריכים עולה בהרבה על מספר החניכים שהרי בנוסף למדריכים האישיים יש גם מדריכים לפעילויות ספציפיות. המדריכים וחניכיהם אינם נפרדים לרגע – הם אוכלים וישנים יחדיו. בן ישן בבקתת הבנים וקייט בבקתת הבנות הצמודה השייכת לאותה הקבוצה. בתום מחזור החניכים הראשון נשברו הן המדריכים והן החניכים. הרבה כאב, צער ובכי של פרידה. ההיקשרות הייתה עזה – החניכים הקטנים שלא היו רגילים ליחס כה חם ואוהב ביקשו שהמדריכים יהיו שם גם בשנה הבאה בשבילם. בן נסוג טיפה הצידה ושתק. מה יכול היה לומר? שבדיוק אז יעשה מועד א' של מבחנים במסתרי התא והכרומוזומים? בדיוק למשבר זה התכוננה הסוכנות היהודית מראש – זה היה משבר צפוי החוזר על עצמו מדי שנה. כאמור שלחה הסוכנות היהודית 30 חבר'ה ישראלים יוצאי צבא למחנה נוצרי (לישראלים יש משום מה ערך מוסף לדעת מנהלי המחנה). לקראת הפרידה מהמחזור הראשון והמשבר שליווה אותה המתינה נציגת הסוכנות עם מכתבים מהבית אשר נכתבו מראש כבר חודשיים קודם לכן על מנת לעודדם בשעה קשה זו. וכך מחזור בא ומחזור הלך והמדריכים התבקשו לעטוף בחום, באהבה, קבלה ללא תנאי, הבנה והתחשבות ילדים מוכי גורל. לתת את ליבם לזולת עד הסוף ולהיות נר קטן של אור עבור אותם אומללים שהגורל לא בירך אותם ולא האיר להם פנים. לקראת סוף אוגוסט הסתיימה קייטנת רמפו ובן שעבר מסע של תיקון הלב, או כפי שהתבטא עבר את החוויה החזקה ביותר בחייו, חזר לנהוג כאופיו הבסיסי, לנהוג כאילו העולם הוא מקום טוב ומלא אור, אין סבל, אין מלחמות, אין אומללות, אין כאב – רק שמחה ואהבה, לטייל ו"לעשות" אמריקה של ארה"ב עד שובו לארץ בסוף סוכות לקראת הלימודים הקרובים באוקטובר.

אין ספק שקייטנת רמפו הייתה תיקון לב עמוק, אולי יותר מהנוסח של אמא תרזה. זה היה תהליך אנטי-תזה ללוחמה. יחד עם זאת, היה כאן יישום של פירות הצבא, כגון תושיה והסתגלות מהירה לתנאי המצב והשטח.

 

דבריה של קייט בפייסבוק

וכך כתבה קייט, אלוהים יברכה, בדף הפייסבוק שלה:

"לאחר מה שמרגיש כשנים ארוכות ובאותה נשימה כמס' ימים בלבד אני עוזבת לבסוף את ביתי במחנה כדי לטייל בארה"ב. התבגרתי כה הרבה בתשעה שבועות אלו ועשיתי בהם חברים מדהימים. אני עכשיו יודעת בדיוק מה אני רוצה מהחיים. תודה לך מחנה רמפו ששמרת על שפיותי חרף כל מה שהיה מסביב. למרות היעדר השינה, האוכל שאינו משהו והעובדה שנשרטתי וננשכתי על ידי ילדים ויחד שחינו בגשם הסוחף, היה זה הקיץ הייחודי ביותר שידעתי מעודי. הכל אודות למפגשיי עם האנשים והילדים המדהימים שהיה לי העונג לעבוד איתם. כל משפחת המדריכים היוותה עבורי משפחה אמיתית של ממש – כה תומכת בצורה מופלאה שאיני מעלה בדמיוני שיכולתי להימצא במקום טוב יותר.

בן, תודה לך על שהיית לצידי לגדל איתך 17 ילדים במהלך שלושה מחזורים ועל יכולתך לפרק כל מתח בעזרת הומור. אני יודעת היום את המילה "שבויה" (כמו במשחק "שבויים"). החוויות שחוויתי במחנה ילוו אותי כל ימי חיי ויהפכו אותי לבן אדם, אם, ואשת מקצוע (פסיכולוגית) טובים יותר.

זכיתי להיות מבורכת בקבלי הזדמנות זו. אני אוהבת אותך רמפו מכל ליבי.

כולי תקווה שגם בן חווה דברים דומים ובעיקר בעיקר הילדים הקטנים שבילו שבועיים מחייהם בקייטנת האהבה והאור".

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת