00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

"סוף." / "סוף העולם" (US vs. UK)

07/10/2013

בואו ננסה משהו חדש: מעולם לא ביקרתי שני סרטים באותו פוסט, אבל הפעם לא יכלתי להתנגד.מכירים את תופעת הסרט התאום? לא מעט פעמים במהלך ההיסטוריה היו מקרים בהם בטווח זמן מאוד קצר יצאו שני סרטים בנושא דומה, כאילו זאת תחרות או משהו כזה בין האולפנים השונים. כבר היו לנו שני סרטים על התנגשות מטאורים ב-98 ("פגיעה קטלנית" ו"ארמגדון") באותה שנה גם היו שני סרטים על נמלים ("באג לייף" ו"עבודת נמלים"), שני סרטי דגים ("תפוס ת'כריש" ו"מוצאים את נמו"), שני סרטי שלגייה ב-2012, ואפילו היו פעם שני סרטים באותו זמן ששניהם עסקו בטרומן קפוטה (כי אם יש משהו שכ"כ מרתק את הקהל הרחב שצריך לעשות עליו שני סרטים בשנה, זה סופר הומוסקסואל בשנות ה-60).
גם ב-2013 יש לנו שני סרטים תאומים, והם "סוף." ו"סוף העולם": שתי קומדיות מד"ב/פנטזיה שעוסקות בצורה הומוריסטית באפוקליפסה וחורבן כדור הארץ, מה שמתאים מאוד לאובססיה שרדפה את העולם עד דצמבר האחרון. אבל אלה לא סתם שתי קומדיות על נושא דומה מאוד, אלא שתי קומדיות שמגיעות כל אחת מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ומייצגות בנפרד את שני המעוזים הגדולים ביותר של הקומדיות בימינו. מצד אחד, סרט של סת' רוגן וחבר לפמלייה שהתחנכו כולם אצל מלך הקומדיה האמריקאית של העשור האחרון, ג'אד אפאטו. מהצד השני, הבמאי-תסריטאי אדגר רייט וצמד הקומיקאים סיימון פג וניק פרוסט, שליישיה שיצרה ביחד את "שוטרים לוהטים" ו"מת על המתים", שני סרטי פולחן שנחשבים לפסגת ההומור הבריטי בקולנוע בעשור האחרון. כששני סרטים כמעט מקבילים מגיעים משתי אסכולות שונות לגמרי של קומדיה באותו זמן, אני פשוט חייב לבקר את שניהם באותו פוסט, ותוך כדי להשוות ביניהם
.

אז, בצד הימני של הזירה...

סוף.

בימוי: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, ג'ונה היל, דני מקברייד, ג'יי בראשיל, קרייג רובינסון
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
ז'אנר: קומדיה
שנה: 2013

אז, מה צריך לדעת על האנשים מאחורי "סוף."? (איזו מעצבנת הנקודה הזאת בסוף השם). הכל התחיל מג'אד אפאטו, הבחור שייסד זרם חדש של קומדיות באמריקה, קומדיות חצופות, בוטות ומוגזמות, אך גם חכמות, כתובות מעולה ומשוחקות נפלא. בזמן שהוא יצר סרטים רבים שהצליחו בקרב הקהל והמבקרים כאחד, הוא גם פיתח סביבו מעין ברנז'ה: הוא גילה, או לפחות תרם לפרסום של שחקנים רבים וגם כמה כותבים ששיתפו איתו פעולה, אבל תחת הפקתו והדרכתו הפכו בעצמם ליוצרי קומדיה פורים, לא רק לפני המצלמה, אלא גם מאחוריה. ככה התפתחה מעין רשת ענקית כזאת של חניכי אפאטו, כשהוא משחק בסרט שהזה מביים וזה כותב את הסרט שההוא מפיק, הרבה מהן אכן הופקו ונכתבו על ידי אפאטו עצמו, אבל בשלב מסויים הוא הפסיק להיות מעורב בכל הפרוייקטים של חניכיו, ונתן להם "עצמאות".
המצליח ביותר מבני החמולה של אפאטו הוא ללא ספק סת' רוגן, שהיה אחד השחקנים הראשיים בהרבה סרטים שהוא ביים, ואף כתב לא מעט סרטים שה"מנטור" שלו הפיק. "סוף." הוא הסרט הראשון שרוגן מביים, ופה הוא כבר הרשה לעצמו להתפרע, ולמרות שאפאטו לא קשור בכלל להפקה של הסרט, אי אפשר שלא לראות שהרוח שלו שוררת כאן, גם בגלל הסגנון, וגם כי רוגן בעצם ריכז פה חצי מהרשת של אפאטו לסרט אחד.

כל אותם שחקנים, וגם כמה חדשים שמעולם לא היו קשורים לחבורה קודם, משחקים פה בתפקיד "עצמם". ג'יימס פרנקו עושה מסיבה פרועה בביתו, ומזמין אליה את כל החבר'ה שלו, ביניהם רוגן, ג'ונה היל, ג'יי בראשיל, מייקל סרה, כריסטופר-מינץ פלאץ, ואחרים. טוב, כמובן שאף אחד לא באמת משחק את "עצמו" כפי שהוא, אלה רק גרסאת בדיוניות של כל הקאסט שפשוט נושאות את השמות האמיתיים, וכולן מבוססות בתכלס על מה שעבד בעבר. גם רוגן, גם בראשל, ג'ם ג'ונה היל, גם ג'יימס פרנקו, גם דני מקברייד ובערך כל שחקן אחר בסרט עושה את התפקיד הקבוע שלו, אלה שהם עושים בערך בכל סרט קומדיה שהם משחקים בו ומשתמשים תמיד באותם שטיקים. זה אולי נשמע רע, אבל א. יעבור עוד הרבה זמן עד שיימאס לי מהדמויות הקבועות האלה ו-ב. לפעמים הסרט מנצל את זה לטובתו וזורק מלא בדיחות ושנינויות על הטייפקאסטים הקלישאתיים האלה.
בכל מקרה, באמצע המסיבה, משהו מוזר מתחיל לקרות שדי מפריעה למהלכה: אממ... האפוקליפסה. שערי הגיהנום נפתחים, השטן ושדיו עולים אל פני האדמה, רעידות אדמה ושריפות מחריבות את העולם וכל החוטאים הולכים לשאול. מכיוון שמדובר במסיבה פרועה בהוליווד, יש בה מן הסתם הרבה מאוד חוטאים, ואכן רוב באי המסיבה נהרגים (כולל מייקל סרה). השורדים היחידים הם סת' רוגן, ג'יי בראשיל (שמגיע ל-LA בפעם הראשונה אחרי זמן רב שבו הוא היה מחוץ לעיר), ג'יימס פרנקו עצמו, ג'ונה היל, קרייג רובינסון וגם דני מקברייד - ועכשיו, תקועים בבית של פרנקו, הם מנסים לשרוד את סוף העולם ולגלות איך הם יוצאים מכל הסיפור הזה. כמובן שתוך כדי הם ילמדו את המשמעות של חברות ונאמנות וכל זה, אבל הם בעיקר עושים שטויות ומתנהגים כמו הלא יוצלחים שהם.

העלילה, בואו נוריד את זה מהפרק, היא לא הדבר הכי טוב אי פעם. היא לא כתובה באופן מבריק. למה האפוקליפסה מגיעה דווקא עכשיו? מה מסתתר מאחוריה? כל אלה לא מקבלות תשובות בסרט. עלילה בקושי שיש בו, וזאת שיש היא רק תירוץ להעברת הבדיחות. אין בה הרבה קוהרנטיות, והיא סה"כ עלילה אפיזודית כזאת שמורכבת מרעיונות לסצינות שפשוט באות אחת אחרי השנייה בלי יותר מדי קשר הדוק. הבימוי של סת' רוגן ואוון גולדברג, על אף האפקטים המרשימים שהם הצליחו לגייס, די חסר מעוף ולא באמת מעניין. גם בתסריט, חייבים להודות, הם לא שמים שום הברקה גדולה שבאמת הופכת אותו למשהו שונה מקומדיות אחרות בנוף. יש רק חלק אחד בתסריט שמצליח להיות טוב בגלל כתיבה טובה נטו, והוא עלילת החברות של ג'יי בראשל וסת' רוגן. מלבד הסיפור האפוקליפיטי, החלק הזה של הסרט מהווה את רוב המשקל שלו, והוא חלק מצויין. ג'יי וסת' הם שחקנים מעולים שמצליחים לבטא את ה-Bromance הזה בצורה אמינה, אך גם כזאת שמתאימה למניירות המשחק שלהם ולדמות הקבועה שלהם (אמרה שכפי שאמרתי, מתאימה גם לשאר השחקנים).

אז אם התסריט לא הכי טוב בעולם והבימוי בכלל לא משהו, מה כן יש לסרט הזה להציע?
טוב, הוא פשוט נורא נורא מצחיק. כאילו, ממש. יש בו גם כמובן את ההומור שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, כמו הומור פלוצים ובדיחות שפיך, אבל לצידו יש גם טונות של דברים אחרים מצחיקים. קודם כל כל האווירה הסחבקית בין אותם שחקנים שהם חברים-אויבים, כולם כוכבים הוליוודיים מצליחים שהאגו עלה להם לראש, מוציאה עשרות רגעים מצויינים. כולם שם יורדים אחד על השני בצורות אכזריות לאורך הסרט, מרפרנסים עבודות קודמות אחד של השני, ופשוט עושים אחד לשני את המוות. לראות את דני מקברייד אומר לג'ונה היל שהוא לא שחקן מספיק טוב יחסית למישהו עם מועמדות לאוסקר, מה לעשות, זה מצחיק. גם לראות את המקומות הפתטיים שהשחקנים האלה מגיעים אליהם לאחר שהפרסום ותהילה עלו להם לראש זה זה דבר די משעשע, והרבה מההומור של הסרט נובע מעד כמה הם נהיו מפונקים ומלאים בעצמם עד שהם בקושי יכולים לשרוד את התופת הזאת.
אבל הדבר העיקרי שיכול לגרום לצחוקים בסרט הזה הוא לא בדיוק הומור, אלא העובדה שזה סרט פשוט פסיכי. התסריט אולי לוקה בחסר, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא צפוי. נראה שכל כמה דקות, הכותבים החליטו לדחוף אירוע עלילתי כלשהו שיהיה מטורף יותר, ביזארי יותר וחסר היגיון יותר. הטירוף הזה הוא גם לפחות טירוף קוהרנטי, כך שכולו מגיע במסגרת הגיונית וברורה. ואומנם המבנה העלילתי אינו וממודק, אבל הבדיחות והפאנצ'ים יודעים לפגוע בול איפה שהם צריכים - יש פה צחוקים על דת, על מקצוע המשחק, על אגו, על חרמנות ועל קלישאות הוליוודיות, וכולם עשויים באופן הכי מושלם, עוקצני ובוטה שאפשר לחשוב עליו. בסופו של דבר, הגדולה של הסרט נובעת מיכולתו לשלב בין ההומור המסטולי, המטורף, חסר הגבולות הזה לבין הומור חכם, שנון ובעל המון מודעות עצמית ועוקצנות. לא כל סרט היה מצליח להחזיק תחת קורת גג אחת סצינות הזיה לצלילי גנגנם סטייל או סצינות שבהן מתגלה גודל איבר מינו של השטן מצד אחד; וסצינות שנונות ומבריקות שבהם הכוכבים הכי אגואיסטים בהוליווד מתווכחים על תנאי חלוקת אספקה או על האם כדאי לאנוס את אמה ווטסון. יש פה מספיק הומור מתחת לחגורה אבל גם מספיק הומור מעליה, מספיק טירוף ודביליות לצד שנינות וסאטירה.

אפשר בהחלט לומר שבסופו של יום, הסרט הזה הוא בסך הכל כמה חברים שבאו להריץ דאחקות אחד עם השני ולצלם את זה לסרט מלא בדיחות פנימיות והומור לא ממש הגיוני. אבל היי, בד"כ סרטים ביתיים עם הומור פנימי של החבר'ה יוצאים הסרטים הכי מצחיקים בעולם עבור מי שנכלל בחבר'ה האלה, ומכיוון ש"סוף" נוצר על ידי חבר'ה שכולם מכירים, אפשר לומר שזה פשוט סרט חבר'ה שנוצר עבור כל העולם. אין לו הרבה מאוד ערך מוסף, זה נכון, והוא לא ממש קומדיה מהפכנית כמו אחת שהייתה שנה שעברה, אבל זה לא אומר שהוא לא מצויין בתור זה. חכם ושנון במידה הנכונה, מטומטמם ושטותי במידה הנכונה, ורוב הזמן פשוט מטורף - ככה עושים סרט מצחיק. לא ראיתי אותו בקולנוע וידוע שצפייה על מסך גדול תמיד עוזרת לשפר את החוויה, אז בהתבסס על התגובות שלי לסרט על מסך יותר קטן, אני רק יכול להמליץ בתוקף לתפוס אותו בקולנוע.

ומנגדו, בצד השמאלי...

סוף העולם

במאי: אדגר רייט
שחקנים: סיימון פג, ניק פרוסט, מרטין פרימן, פאדי קונסטנטין, אדי מרסן, רוזמונד פייק
תסריט: אדגר רייט, סיימון פג
ז'אנר: קומדית מד"ב
שנה: 2013

בעוד ש"סוף." מציג את הכוכבים הגדולים של הקומדיה האמריקאית בימינו, "סוף העולם" עושה אותו דבר עם כוכבי הקומדיה הבריטית. אדגר רייט ביים עד היום רק 5 סרטים שאחד מהם לא היה בדיוק סרט אלא יותר פארודיה דלת תקציב על מערבונים שאיכשהו נחשבת לסרט, אבל בשנות ה-2000 באו אחריו כבר הפכו אותו ליותר ידוע: אחד הוא פארודיית הזומבים "מת על המתים" והשנייה היא פארודיית האקשן המשטרתי "שוטרים לוהטים". שני סרטים אלה, בכיכובם של צמד הקומיקאים סיימון פג וניק פרוסט זכו להצלחה ביקורתית חסרת תקדים לסרט קומי בימינו, והוא נחשב במובנים מסויימים ליוצר שמייצג את השלב הנוכחי בהיסטוריה של ההומור הבריטי, מעין התפתחות טבעית של "שלושה בסירה אחת ---> מונטי פייתון ----> דאגלס אדמס ---->". לאחר מעבר מוצלח של סרט אחד ליבשת האמריקאית (הקאלט "סקוט פילגרים נגד העולם"), חוזר רייט לאדמת מולדתו ביחד עם פג ופרוסט, עם הסרט שסוגר את טרילוגיית "הדם והגלידה", ששתי הפארודיות שלו משנות ה-2000 הם החלקים הראשון והשני בה. אין ממש קשר עלילתי בין הסרטים מלבד העובדה שבכל אחד מהם יש סצינה בה אוכלים גלידת קורנטו. הביקורת שלי על "סוף העולם", שימו לב, תהיה על הסרט עצמו ולא תתייחס להשתלבותו במכלול הטרילוגיה, זאת משום שאת "שוטרים לוהטים" ראיתי מזמן וגם אז לא עד הסוף, ואת "מת על המתים" לא ראיתי בכלל.

סיימון פג מגלם פה את גארי, אלכוהוליסט בטלן בן 40 שמרגיש שההחמצה הכי גדולה שלו בחיים היא העובדה שלפני 20 שנה הוא לא הצליח לסיים סיבוב פאבים גדול בעיר הולדתו ניוטון הייבן. לכן, מצליח גארי לאתר את ארבעת חברי הנעורים שלו - אנדי (ניק פרוסט), אוליבר (מרטין פרימן), סטיבן (פאדי קונסטנטין) ופיטר (אדי מארסן) ומשכנע אותם לחזור עמו לניוטון הייבן ללילה אחד בו הם ישלימו את סבב הפאבים האגדי שהם התחילו לפני 20 שנה, סבב שמורכב ממרתון שתייה ב-12 פאבים וברים, - בראשם פאב גדול בשם "סוף העולם", הפאב האחרון בסיבוב אליו הם לא הספיקו בעבר. הבעיות מתחילות לא הרבה אחרי שהם מגיעים לניוטון הייבן, כשמסתבר שמשום מה השתלט על העיירה גזע חייזרים מרושע שרוצה לשעבד את האנושות לצרכיה.

נו טוב, אני אחתוך פה לעיקר: הסרט הזה הוא בדיוק ההפך ממקבילו (טוב, לא כזה מקביל. מלבד השם, הסרט לא עד כדי כך עוסק ב"סוף העולם" במובן האפוקליפטי של המילה, אבל יותר מזה לא אספיילר) האמריקאי, כי בתחום התסריט הוא מעולה. הוא מציג קונפליקט ומטרות ברורות, ומשם עובר לעלילה עמוסה בטוויסטים והפתעות, שלעולם לא משעממת, ומעולם לא מרגישה מאולצת ולא אמינה. היא סוחפת, זורמת ומלווה במספיק הברקות תסריטאיות ובימויית כדי להרגיש הרבה יותר קצרה ממה שהיא (וזה ממילא סרט יחסית קצר), כך שתמיד יש בו את התחושה של נסיעה מהירה אך מהנה. וכמובן, בניגוד מוחלט לעלילת סוף העולם של "סוף.", פה הסיפור המד"ב-פנטסיה מקורי ברמות, לא נשאר רק ברקע ומעלה הרבה רעיונות מקוריים שמפורטים היטב. הייתי רוצה לראות את הקונספט שנעשה כאן בתוך סרט קומדיה מנוצל גם בסרט מד"ב רציני ודרמטי.
גם בכתיבת הדמויות הסרט הזה עושה פלאים: לכל אחת מהדמויות יש אישיות מוגדרת וסיפור רקע אפקטיבי שמצליח לגרום לצופה לאכפתיות והעמקה בתוך נבכי הדמות. הסרט הזה עוסק, בצורה מאוד חמוצה-מתוקה ברציונליות בוגרת מול הנהנתנות הילדותית, על ההתקדמות בחיים לעומת היתקעות בעבר, והנושאים האלה מועברים בצורה מעוררת מחשבה ונוגעת ללב דרך אותן דמויות ושל השחקנים המצויינים שמשחקים אותן. סיימון פג וניק פרוסט הם האחראיים העיקריים על הפן הרגשי יותר של הסרט, וזה פשוט מעורר השתאות לראות איך השניים האלה יכולים לעשות דרמה מצויינת בתוך סרט שבו הם גם נותנים הופעות קומיות מצויינות.

דווקא האקשן פה, לדעתי, יכל להיות יותר טוב. אדגר רייט ביים אקשן מצויין ב"סקוט פילגרים", אבל אני מבין עכשיו ששם כנראה הלך לו יותר טוב כי הרוב המוחלט של הקרבות שם היו קרבות אחד על אחד. פה סצינות הפעולה הרבה יותר גדולות בקנה המידה שלהן, ועל כן הן הרבה יותר כאוטיות ומטורפות, ויש לי תחושה שהפעם אדגר רייט נשך הרבה יותר ממה שהוא יכול ללעוס, והתוצאה הייתה בלאגן לא קטן שקצת מנע ממני מליהנות מהאקשן, אבל לא ברמה שתהרוס לי אותו לגמרי.

בקיצור, סרט חכם, מפתיע, ומרגש - אבל בקשר להיותו מצחיק? אני מוכרח לומר שהוא לא כזה טוב. כאילו, לא שהוא נוראי בתחום הזה, פשוט טיפונת מאכזב, ואין לי מושג למה. אולי זה כי לא הייתי במצברוח המתאים, אולי כי היה לי קשה להבין הרבה מהסלנג והדיבור הבריטיים בלי כתוביות, אבל הסרט פשוט לא הצחיק אותי עד כדי כך. לפחות לא בקטעים שבהם הוא ניסה במפורש להצחיק. אומנם בתור חובב גדול של תרבות הסחים הבריטית של שתייה והומור, קשה היה לי שלא להיות משועשע מהאווירה באופן כללי, אבל לא מצאתי את עצמי מתחבר לקטעי ההומור הספציפיים שבתוך. את הבדיחות המטורפות לא הצלחתי לקנות, הפאנצ'ים היו קצת מוגזמים שלו והרגישו לי מאולצים, הדיאלוגים הקומיים המובהקים גרמו לי רק להעלות חיוך, הסלפסטיק וההומור הפיזי בכלל לא היה משהו, ובהרבה מקרים היו אלמנטיים קומיים שנורא חזרו על עצמם, ובצורה לא חיננית במיוחד. יותר מוצלח, אם כבר, הוא ההומור הפחות בולט, היותר Subtle שלו, שלגמרי מסביר מדוע רייט הושווה לא אחת למונטי פייתון ולהומור הבריטי הקלאסי. סצינות כמו מפגש עם מורה בית ספר יסודי שממשיך לדבר אל הגיבורים שלנו כמו אלה ילדים אפילו כשהם בני 40, או דיאלוג אחד ציני ברמות אכזריות אך גם נכון ברמות אכזריות על מהות המין האנושי מוכיחים שהסרט הזה הרבה יותר מצחיק כשהוא מנסה להיות יבש ומתחכמם מאשר כשהוא מנסה להיות גדול ובומבסטי. אם הוא רק היה מנסה להיות כזה יותר, כנראה שהייתי צוחק הרבה יותר.

אבל אל תטעו: זאת לגמרי לא סיבה לוותר על הסרט. אי ההתחברות שלי להומור היא ככל הנראה דבר אישי בלבד, ו-93% אחוזי הביקורות הטובות שיש לו באתרים כמו Rotten Tomatoes מוכיחים סטטיסטית שהסרט הזה מצחיק. אני אשם פה, לא הסרט. שלא נדבר שבתור קומדיה, הסרט הזה אמור להיות מופשע מאופן חוויית הצפייה הרבה יותר מסרטים בז'אנרים אחרים. והאמת, אפילו אם זה היה קונצנזוס שהסרט לא טוב במיחד כקומדיה, יש בו מספיק מספיק דברים טובים גם בלי קשר כדי להפוך אותו לשווה צפייה. כתיבה, משחק, דמויות, עלילה ומסרים פשוט נהדרים שבאים במסגרת מאוד מהנה ומאוד חווייתית, כך שגם אם לא תצחקו הרבה, זה בהחלט יהיה סרט שתזכרו עד דצמבר. מילה שלי.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת