22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחה בדרכים

גמר חתימה טובה - רשימה אישית לגמרי

הבוקר, לפני 16 שנה בדיוק, בוקר יום כיפור, התעוררתי עם צירים. לקח לי זמן להבין שההתכווצויות המוזרות בבטן, הן בעצם הודעה מהייצור שבפנים שהגיע זמנו לצאת החוצה. לבסוף, כשהבנתי, הערתי את אישי , חייל אינתיפאדה במיל, והודעתי לו שצריך לנסוע לבית החולים. הוא נתן לי תדריך ואמר, שאם בכפר חב"ד, בדרך לאסף הרופא זורקים עלינו אבנים כי אנחנו נוסעים ביום כיפור, אני צריכה להתכופף. חשבתי איך עושים את זה עם בטן כזאת גדולה וכואבת...

בסוף לא זרקו עלינו אבנים, ותוך שעות ספורות חבקנו תינוק תכול עיניים ויפה תואר. הבוקר הזה, בדיוק לפני 16 שנים הפכתי לאמא, וחיי השתנו לנצח. 

אמנם את יום ההולדת "האמיתי" אנחנו חוגגים בתאריך הלועזי, אבל יום כיפור, תמיד יהיה יום ההולדת הפרטי שלי. רוב האנשים הרי לא ממש זוכרים את תאריך הלידה העברי, אין לי , למשל ממש מושג מה היה תאריך הלידה העברי שלי, אבל את התאריך שלו אני לעולם לא אשכח. 

אמרו לי שמי שנולד ביום כיפור הוא אדם מיוחד, צדיק. והילד הפרטי שלי שנולד ביום כיפור, יש בו משהו מן היום שהוא נולד בו. שקט, שלווה, איזון וחוכמה. זה ילד שאף פעם לא יפגע או יכאיב למישהו. ואני מאחלת לו שאת אותם שקט ואיזון וטוב הוא יקבל מהעולם בחזרה...

בוקר יום כיפור. שקט מופלא בחוץ. השקט שהיה כל כך חסר לי בשנתיים כשהיינו בארה"ב. 

בימים האחרונים, ראיתי כל מיני סטטוסים של אנשים בפייסבוק "אם פגעתי במישהו, אז אני מבקש סליחה". מן כתיבה סתמית, חסרת כוונות אמיתיות, מתחנחנת, מתייפייפת. מן סליחה כללית, חסרת רגש או כוונת אמת, שפוטרת את הכותב, לדעתו, מכל המעשים הרעים שעשה. מהרגעים האלה שבהם באמת הכאיב למישהו אחר, התעלם, העליב, זלזל, התנשא. 

כל אחד מאיתנו פגע באחרים, יותר מפעם אחת במהלך השנה האחרונה. רוב הפגיעות הן בשוגג. בלי כוונה, ולכן , פעמים רבות, הפוגע כלל לא יודע שפגע. אבל יש כמה פעמים שבהן אנו יודעים שפגענו. גם אם זה לא היה בכוונה, ובטח אם זה כם היה בכוונה (והרי יש גם מקרים כאלה). למקרים האלה מיועדת הסליחה. לרגע הזה, הכואב באמת, כשאתה יודע שפגעת ואתה מרגיש חרטה. חרטה אמיתית. בקשת סליחה היא דבר קשה מנשוא, כי הרי צריך להכיר בטעות, וכולנו שונאים להודות שטעינו. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלשכנע שאנו צודקים. יצא לי השנה לשמוע כמה וכמה אנשים מנסים לשכנע את עצמם ואת זולתם בצדקת דרכם בהסברים כל כך מפותלים, רק כדי לא לצאת טועים. 

להכיר בכך שטעיתי, שגרמתי עוול, שנהגתי בגסות רוח באדם אחר, זה קשה מנשוא (למי שאכפת לו מאחרים, כמובן, כי יש גם הרבה שהאחר ממש לא מזיז להם, הוא ורגשותיו וכבודו וכן הלאה). לכן בקשת סליחה אמיתית היא זו, שבה אתה אוזר אומץ, וניגש לאדם שאתה יודע שפגעת בו, ובאופן אישי מבקש סליחה על העוול הפרטי והמסוים שגרמת לאותו אדם. אתה מודה בקול רם בטעות ונותן לגיטימציה לכעס שלו ולפגיעה שלו. זו בקשת סליחה אמיתית. כשאתה הולך אל אותו אדם ולוקח בחשבון שאתה חייב לבקש סליחה, אבל הוא לא חייב לסלוח לך, כי אתה זה שגרם את העוול והחובה הזו היא שלך, לא שלו. 

לכן בקשת הסליחה הכוללת הזו, הסתמית, המתחנחנת, הצדקנית, אפילו מכוערת בעיני יותר מלא לבקש סליחה. כי היא מוזילה את הסליחה. מוציאה ממנה את כל התוכן העמוק שיש בה, והופכת אותה לעוד גיבוב של מילים בפייסבוק. מלים שאין כלום מאחוריהן. 

הרבה אנשים שואלים אותי, כמעט כל יום, למה חזרנו. למה עזבנו את ארה"ב הטובה והמיטיבה וחזרנו לכאן, למציאות הכלכלית, הביטחונית והחברתית הקשה. 

זו שאלה שקשה לענות עליה. קשה לענות עליה בעיקר בבקרים שבהם אני מנסה לצאת מהחנייה אל הכביש ואף נהג לא נותן לי להשתלב, מדי יום כשאני נדרשת לשלם מחיר מופקע על מוצר צריכה יום יומי, בימים שבהם אנשים מקללים אותי רק בגלל שנסעתי לאט מדי לטעמם, או בימים שבהם המורות בבית ההספר של אחד מילדי מסרבות להכיר בכך שילד שחזר משנתיים במדינה אחרת זקוק לקצת עזרה והבנה כדי שיוכל להשתלב היטב שוב במערכת החינוך כאן. 

אבל אתמול ידעתי למה חזרתי. כשהכנתי פלפלים ממולאים לארוחה המפסקת, בדיוק כמו שהכנתי בערב יום כיפור ההוא, לפני שנסענו לבית חולים. פלפלים שנשכחו אז על הכיריים והחמיצו. ומאז כמעט מדי שנה אני מכפרת עליהם בסיר פלפלים טרי וחדש. 

אתמול כשקניתי שתי חלות טריות לכל ארוחה, זו שלפני וזו שאחרי הצום. בערב, אחרי הארוחה המפסקת, כששכבתי בחדר השינה שלי, במדינה שלי והילדה שלי ירדה למטה להיפגש עם חברות, ועלתה וירדה וחיוך של אושר ומרץ היה נסוך על פניה. 

אחרי ארוחה מפסקת עמוסת מעדנים שהכנתי בעצמי במטבח שלי, במיטה, מוקפת בעיתוני החג ובספרים טובים בעברית, אתמול ברגע ההוא, ידעתי למה חזרתי. דווקא כשקראתי את סיפורי מלחמת יום כיפור, או את סיפורי הסליחה. אני לא יכולה להסביר את זה, זה משהו שלא ניתן להגדיר במילים. 

אתמול כששכבתי במיטה, היה רגע אחד שלם ומלא ונכון. 

אז עכשיו ברגע הזה, עם זכרונות היום ההוא מלפני 16 שנים, עם יום של צום לפני ושקט בפנים ובחוץ, אני מאחלת שתהיה זו שנה טובה. שנה שקטה. היא לא צריכה להיות שנה של פריצת דרך או שנה של השגים גדולים (זה יהיה נחמד אם היא תהיה, אבל היא לא חייבת). רק שתהיה שנה טובה. עם הרבה רגעים של אושר, ואם אפשר, בלי רגעים של כאב. עם הרבה ביחד ומעט רגעים של לבד. עם הרבה אנשים טובים מסביב וכמה שפחות רעים. שנה של בריאות, כזו טבעית, שגרתית, שמקבלים אותה כמובן מאליו. שנה של שלום. כזו של ימים שגרתיים, שחוזרים על עצמם, עבודה - בית - קניות וחוזר חלילה. שנה של חיים. רגילים. שמחים. טובים.

אז גמר חתימה טובה, לשנה טובה!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת