22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

קיץ חם בוינה

11/09/2013

 

אינני יודע מדוע אין וינה נמנית עם יעדי התיירות הפופולאריים של הישראלים. מטוסים גדושים יוצאים מנתבג לברלין, למינכן, לפראג ולבודפשט, כולם כבר היו ביער השחור ובזאלצקאמרגוט, ודווקא על וינה מדלגים. אינני יודע מדוע סוכני הנסיעות הישראלים משווקים באגרסיביות דווקא את היעדים האלו, ואינם משווקים את וינה, שנמצאת בדיוק באמצע. ספר לישראלי שאתה נוסע לוינה, ותשמע ממנו התחכמויות על שניצל ועל אפפל שטרודל. והרי מדובר בעיר, שהייתה בירתה של אימפריה אירופית גדולה ומרתקת, שהיא כיום היא עיר תוססת, מלאה בארכיטקטורה מרשימה ובתרבות צעירה, עיר ידידותית מאד למטייל.

יש צד חיובי להתעלמות הישראלית מוינה: שומעים מעט מאד עברית ברחובות, צעקות בעברית לא שומעים בכלל, אפשר להרגיש ממש בחוצלארץ. גם אנגלית נשמעת מעט מאד ברחובות וינה, מחוץ לאתרי התיירות המרכזיים. לעומת זאת, שמעתי ברחובות הרבה איטלקית, וגם רוסית. אז זה לא שוינה אינה מפוצצת בתיירים באוגוסט, הם פשוט מגיעים ממקומות אחרים. לאחרונה, החלה חברת Niki Airlines להפעיל טיסת שכר שבועית בין תל אביב לוינה, זולה בכמה מאות שקלים מהטיסות הסדירות. רכשתי כרטיס לטיסה הזו, וטסתי לוינה. אעיר, שעברו עלי ימים מתוחים, עד שקיבלתי במייל את כרטיס הטיסה מחברת "אופיר-טורס", בסך הכל שבוע לפני הטיסה. סוכנת הנסיעות שלי טענה שככה זה עם טיסות שכר באוגוסט, תמיד מכרטסים ברגע האחרון. אבל אני כבר טסתי פעם בטיסת שכר באוגוסט, ואני לא זוכר עיכוב כזה. אולי זה משהו שהתחיל בשנים האחרונות.

וינה שוכנת משני צידי נהר הדנובה, אך המרכז התיירותי העתיק שלה נמצא כולו בגדה הדרומית מערבית של הנהר. וינה מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית לעשרים ומשהו רבעים. המרכז התיירותי העתיק שלה מסומן כרובע מספר אחת, הרבעים מסביבו מסומנים במספרים חד ספרתיים, והרבעים המרוחקים יותר מסומנים במספרים דו ספרתיים. זה מקל מאד על ההתמצאות. לרבעים יש גם שמות, ורובע מספר אחת, העיר העתיקה המתויירת, נקרא "אינרשטאט", העיר הפנימית. במרכזו נמצאת כיכר שטפאן, שטפאנפלאץ, וקתדרלת סן שטפאן ההדורה. מן הכיכר יוצאים שני מדרחובים נאים: רחוב קאנטנר, שיורד אל בניין האופרה, ורחוב גראבן, שמוביל אל התיאטרון הלאומי, הבורגתיאטר. ביניהם נמצא מתחם הופבורג: מתחם ארמונות מפוארים, שכיום משמשים כמוזיאונים. את האינרשטאט מקיף הרינג-שטראסה, רחוב הטבעת. מעברו השני של הרינג שטראסה, כבר מחוץ לאינרשטאט, נמצאות עוד אטרקציות: הכנסייה בקארלספלאץ, המוזיאום קווארטיר, בניין הפרלמנט, בניין העירייה, כנסיית וויטובה – כל אחת מהן היא שכיית חמדה ארכיטקטונית. בכמה מהם מוצעים גם סיורים מודרכים בתשלום. כל האטרקציות האלה הן במרחק הליכה, תחנה או שתיים בתחבורה הציבורית.

התחבורה הציבורית בוינה מעולה. יש ששה קווי מטרו, פה קוראים להם U-Bahn, שמכסים את מרכז העיר ומגיעים לכל האטרקציות התיירותיות. יש רשת ענפה של חשמליות, פה קוראים להן Tram, המכסות את הרחובות שהמטרו לא מגיע אליהם, ויש רשת של אוטובוסים, שמשלימים את הרחובות שהחשמליות לא מגיעות אליהם. המיספור של האוטובוסים בנוי על בסיס המיספור של החשמליות, מה שעוזר לתייר לתכנן את מסלול נסיעתו, אם היא כוללת החלפת קווים. לדוגמא, אוטובוס 2A משלים את חשמלית מספר 2. באוגוסט הלוהט, מצאתי שנוח יותר להשתמש בחשמליות ובאוטובוסים מאשר להיכנס אל מתחת לאדמה ולהמתין לרכבת התחתית, בתוך חללים שאינם ממוזגים, כמובן. הרכבות, החשמליות והאוטובוסים, מקצתם ממוזגים ומרביתם לא. אבל בחשמליות ובאוטובוסים, אפשר לפחות לפתוח חלון ולחוש קצת רוח על הפנים בזמן הנסיעה. טיפ חשוב לגבי החשמליות: יש שני קווים, מספר אחת ומספר שתיים, שמכסים את כל הרינג שטראסה. אם קונים כרטיס יומי או שבועי, אפשר להשתמש בקווים האלה כדי להגיע לכל האטרקציות שעל כביש הטבעת.

ישנן כמה תחנות מרכזיות, שבהן מתחברת התחבורה הציבורית של וינה עם רשת הרכבות של אוסטריה, ה S-Bahn, ועם רשת הרכבות של אירופה כולה. רשת הרכבות של אוסטריה הופכת את וינה לנקודת יציאה טובה לסיורי יום בעיירות הנחמדות שלאורך הדנובה. דא עקא, שלא פשוט להבין מהאינטרנט את כל סיווגי האיזורים, שלכל אחד מהם יש תעריף נסיעה שונה, ואת חלוקת הקווים בין החברות השונות. ניסיתי לתכנן נסיעות על בסיס המידע שנמצא באתר חברת הרכבות הלאומית OEBB, אבל היו שם יותר מדי מונחים שלא הבנתי. למרבה המזל, בכל תחנה מרכזית יש מודיעין, והמוקדניות שם מוכנות להסביר לתייר באריכות ובאדיבות את כל מה שהוא לא מבין. הן גם מדברות אנגלית טובה. התחנה המרכזית Wien Mitte נמצאת בבניין חדש ומשופץ, שברוח ימינו מכיל גם קניון גדול. בקניון יש מזגן, שכיית חמדה שאין להפריז בחשיבותה בוינה של אוגוסט. תחנה אחת ברכבת התחתית משטפאנפלאץ, ואפשר קצת להתקרר.

ערוץ תחבורה נוסף מוינה ואליה הוא נהר הדנובה. בוינה, הוא מתחלק לארבעה יובלים: דונאו, נויה דונאו, אלטה דונאו, ודונאו קאנאל. הדונאו קאנאל, תעלה מעשה ידי אדם, נחפרה כדי למנוע הצפות של העיר. היא עוברת קרוב מאד לאינרשטאט, וכל ספינות הנופש שמפליגות על הדנובה עוברות בה כדי לעגון בוינה. במעגן הספינות בשוודנפלאץ, חמש דקות הליכה משטפאנפלאץ, יש בית קפה נחמד שמשקיף על תעלת הדנובה, על הגשרים ועל הספינות. כמובן, בשעות בין הערביים די צפוף שם. ובאוגוסט, מי רוצה לשבת בחוץ לפני שעות בין הערביים.

לא סתם אני חוזר ומזכיר את אוגוסט: הגעתי לוינה בעיצומו של גל חום. לא רק שאין מזגנים בוינה, גם במאווררים הם ממעטים להשתמש, ואפילו למצוא פינה מוצלת זה לא דבר פשוט. אמנם יש להם פארקים נחמדים, אבל אלה שבמרכז העיר קטנים למדי, והעצים הנטועים בהם אינם מצלים על השבילים ועל הספסלים. אפשר להבין את זה, אם זוכרים שהראש האירופי מכוון לתפוס קצת שמש בחורף, ולא לתפוס קצת צל ובריזה בקיץ. אני התרשמתי, שהוינאים מתייחסים לגלי החום הקיציים כמו שאנחנו מתייחסים להצפות של האיילון בחורף: זה באמת מבאס, אבל זה קורה לעתים כל כך רחוקות, שעדיף להוריד את הראש ולתת לזה לעבור.

היות שלנתי אצל קאוצ'סרפרים, התמזל מזלי ומארחיי לקחו אותי כבר ביום הראשון לחוף רחצה מסודר באלטה דונאו, אטרקציה שלא מופיעה באף מדריך לתיירים, ולא הייתי מגיע אליה בעצמי בשיטוטיי באינטרנט. המים היו קרירים, הייתה קצת רוח, החברה הייתה נעימה, מה עוד אפשר לבקש.

מקריאה ומשמיעה הבנתי שאין מה לעשות בוינה יותר משלושה ימים, בהנחה שאין בכוונתי לחרוש ביסודיות את כל המוזיאונים שלה, אלא רק לטעום מפה ומשם. ברם, הטיסה הזולה של Niki Airlines יוצאת מנתבג רק בימי שלישי לפנות בוקר, וחוזרת לשם רק בימי שני בלילה, מה שמיקם אותי בוינה לשבוע. לפיכך, לקחתי לי שלושה ימי טיול מחוץ לוינה: אחד לברטיסלבה ושניים לעמק ווכאו. ברטיסלבה היא בירת סלובקיה, שנמצאת 60 ק"מ מוינה במורד הדנובה. עמק ווכאו הוא עמק נאה בו עובר הנהר, בין מלק בדרום וקרמס בצפון, כ 80 ק"מ ממערב לוינה. העמק משובץ כרמים ושדות, כפרים אדומי גגות וטירות עתיקות בראשי הגבעות – מראה משובב עין, על פי מדריך הלונלי פלאנט.

רכשתי לי מהארץ מקום בספינה של Twin City Liner ששטה מוינה לברטיסלבה (30 אירו), וכן שני סיורים מאורגנים שמציעה חברה זו בברטיסלבה: אחד בעיר העתיקה ואחד בטירה (10 אירו כל אחד). יש לרכוש את הכרטיסים מראש עם כרטיס אשראי באתר החברה באינטרנט. דא עקא, שהאתר שלהם לא לגמרי מדובג, והוא עובר לגרמנית צחה כשמגיע הקטע של הזנת פרטי הכרטיס. שלחתי מייל לכתובת המצויינת באתר, וכתבתי שאינני מעוניין לשלוח את פרטי הכרטיס שלי בדואר אלקטרוני גלוי, ואם הם מוכנים בבקשה להתקשר אלי לארץ ולקבל ממני בטלפון את פרטי הכרטיס. הם התקשרו.

השיט לברטיסלבה היה כיף גדול. הספינה הייתה קטאמראן מרווח וממוזג, שמחלונות תא הנוסעים שלו אפשר לראות היטב את הנוף לצידי הנהר, ואפשר גם אפשר לטפס במדרגות על גגו אם רוצים. הקפטריה הייתה מצויידת כראוי, ונהניתי לשבת על הגג עם כוס קפה ולהנות מהרוח ומהנוף. גם מזג האוויר היה נדיב יחסית באותו בוקר. ברטיסלבה, לעומת זאת, הייתה קצת פחות מענגת. מדובר בעיר שדה ימי ביניימית, שכמוה יש רבות במרכז אירופה. הרפובליקה הסלובקית הצעירה מנסה בכל מאודה למתג את ברטיסלבה כמשהו מיוחד, בהצלחה חלקית מאד.

הסיורים המאורגנים שלקחתי התקיימו במין ריקשה ממונעת ומקרטעת. בראשון שביניהם לא הייתה הדרכה, היו רק אזניות עם הדרכה מוקלטת. בשני הייתה לנו מדריכה, מורה שיצאה לפנסיה וגילמה באישיותה את כל הסטריאוטיפים שיש על אנשים שגדלו בארצות קומוניסטיות. בכל זאת, בדרך מעט קינקית, נהניתי מהיום הזה. חזרתי לוינה באוטובוס של חברת Blaguss, חברה סלובקית שמפעילה קו בין שתי הערים ונמלי התעופה שלהם. הנסיעה עלתה 7.20 אירו, והייתה נוחה מאד. אפשר למצוא באתר החברה את לוח הזמנים של האוטובוסים ואת התעריפים. כדאי לשים לב: תחנת היציאה של האוטובוס מופיעה לפעמים בתור Nowy most ולפעמים SNP most, אבל מדובר באותו המקום, ששמו שונה מספר פעמים במרוצת ההיסטוריה.

רכשתי לי גם מקום בספינה של DDSG ששטה לאורך עמק הווכאו ממלק לקרמס (23 אירו). אצלם לא צריך לקנות את הכרטיס מראש באתר, רק לשריין מקום, והחיוב הוא ברציף שלהם במלק. האתר שלהם מדובג קצת יותר, ותהליך ההזמנה עבר ללא תקלות. לעומת זאת, את הרציף שלהם מצאתי לאחר התברברות קלה, שנבעה מכך שיש להם שני מעגנים בעיירה, ואני הגעתי קודם למעגן הלא נכון, ורק אז למעגן הנכון. הפעם, השיט היה פחות כייפי: שטנו על ספינה איטית יותר ורועשת יותר, מקומות הישיבה היו רק על הגג, וסביב שולחנות. אני, שהייתי שם לבד, הייתי צריך לבקש ממשפחה איטלקית רשות להצטרף לשולחן שלהם. קצת מביך, אפעס.

החלק היותר כייפי של היום היה הסיור המודרך במנזר של מלק. הגעתי למלק ברכבת מוינה, ולגמרי במקרה הספקתי בדיוק לסיור באנגלית של 11 בבוקר. מובן, שהיה עדיף לו תכננתי זאת מראש. בכל זאת יצא לי טוב. המדריכה הייתה חמודה משעשעת וידענית, והנוף מהמנזר, שנמצא בראש גבעה נישאה, היה באמת נפלא. גם עמק וואכאו קיים את המובטח, ונהניתי מן הנוף שנשקף אלינו מסיפון הספינה. יש לשער, שבימים פחות חמים הראות יותר טובה, והנוף מרשים עוד יותר.

מלכודת תיירים אחרת שנפלתי אליה, בהמלצת מארחיי בוינה, היא רכבת תיירים מצועצעת, שיוצאת מתחנת הרכבת של קרמס ונוסעת לאיטה לאורך עמק וואכאו, מקרמס עד שפיץ, עם עצירות בכל אחד מן העיירות אדומות הגגות שבדרך. וגם בחזרה כמובן. עליתי על הרכבת הזו, ונסעתי איתה עד דירנשטיין, עיירה ציורית במרחק קילומטרים ספורים מדרום לקרמס. עיירה באמת יפה, רק חבל שהגעתי אליה בשעת צהריים, כשהטוריסט אינפורמיישן היה סגור. הסתדרתי איכשהו עם העלונים שמצאתי ליד הדלת הסגורה. חזרתי משם לקרמס באוטובוס. האוטובוס נסע בנוף הרבה יותר יפה מאשר זה שנשקף מפסי הרכבת, הוא היה יותר זול ממנה, והוא היה ממוזג. הו, כה ממוזג.

ההיסטוריה הכתובה של וינה מתחילה באימפריה הרומית, וממצאים מהתיישבות במקום יש עוד מלפני כן. בכל זאת, סיפורה של וינה כרוך בעיקר בסיפורה של שושלת הקיסרים לבית הבסבורג, ששלטו מכאן על אימפריה רב-לאומית רחבת ידיים משנת 1273 עד שנת 1918. האימפריה שלהם שינתה את שמה כמה פעמים, ואת גבולותיה מספר פעמים רב יותר. ההבסבורגים לא הרחיבו את גבולותיהם במסעות מלחמה, אלא בעיקר באמצעות חיתון בניהם ובנותיהם עם אצילים ששלטו על טריטוריות שכנות. לשם כך הולידו צאצאים מרובים, וחינכו אותם חינוך דתי קתולי קשוח כדי שיסכימו למלא את ייעודם. בסיס נפלא לטלנובלה, אני חושב, ואני מתפלא שטרם נתקלתי ברומאן היסטורי ראוי לשמו על הדרמות המשפחתיות קורעות הלב של בית הבסבורג. רק בביקורי בארמון שיינברון נחשפתי אליהן.

ארמון שיינברון והגנים סביבו נבנו מחוץ לעיר העתיקה בתחילת המאה הי"ח, תקופת השיא של בית הבסבורג, בימי הקיסרית מריה תרזה, עליה אמרו בני התקופה שהיא הגבר היחיד בכל האימפריה. מתחם שיינברון יועד להיות התשובה האוסטרית לגני וורסאי הצרפתיים, סמל העושר והפאר באותה תקופה. המשפחה המלכותית עברה אליו ממתחם הופבורג שבלב העיר העתיקה, וממנו ניהלה את האימפריה בשתי המאות הבאות, שהיו תקופת השקיעה של האימפריה. ברומאן "מארש רדצקי" של יוזף רות יש סצנה נוגעת ללב, שבה פקיד קיסרי בא לריאיון עם הקיסר הישיש בארמון שיינברון, כדי להשתדל בשביל בנו. האם העברת מרכזי העוצמה השלטונית ממרכז העיר אל הפרברים המוריקים היא סימן בדוק לכך שהקריסה ממשמשת ובאה? אני מקווה שלא, כי אחרת, הוצאת מחנות צה"ל מתל אביב ומרמת גן צריכה להדאיג אותנו מאד.

כל מדריכי התיירים מסכימים, שמתחם שיינברון הוא האטרקציה מספר אחת בוינה, ולאחר שביקרתי שם, אין לי אלא להסכים איתם. האתר כולל מספר אטרקציות, ולמבקר מוצעים מספר מסלולים, כל אחד מהם בדגש על אטרקציות אחרות. כל המסלולים כוללים סיור מודרך בארמון וסיור חפשי בגנים שמאחורי הארמון. בגנים ממוקמות אטרקציות נוספות, שהכניסה אליהן מותנית בהעברת הכרטיס דרך קורא אופטי. אפשר להיכנס לגנים גם שלא דרך הארמון, וללא תשלום. מדריך הלונלי פלאנט ממליץ לקנות מראש כרטיס דרך האינטרנט, וכך לחסוך את העמידה בתורים. כמו כן מומלץ לתייר שזה ביקורו הראשון במתחם לבחור ב"מסלול הקלאסי" המינימלי. ושוב, אני מצטרף לשתי ההמלצות. אתר האינטרנט של הארמון נח לשימוש. לאחר הזנת פרטי כרטיס האשראי, מקבלים קובץ להדפסה, ובו בארקוד ומפתח הפעלה לאפליקציה סלולארית. את הבארקוד יש להעביר על הקורא האופטי, ואם זה לא פותח את הקרוסלה, יש עובד אדיב של המקום שתמיד מוכן לעזור. הסיור בארמון אורך כשעה וחצי. התאכזבתי לגלות שהכרטיס שקניתי אינו מקנה לי הצטרפות לקבוצה עם מדריך, אלא רק זכות לקבל מכשיר אודיו מגושם שעלי לתפעל בעצמי. זה לא היה כל כך גרוע, אלמלא היה הארמון מלא וגדוש בקבוצות עם מדריכים שדיברו בקול רם למדי, אלמלא דיבר הדובר המוקלט מהר כל כך, ואלמלא השארתי אצל מארחיי את האזנייה של הטלפון הנייד, שהייתה חוסכת לי את הצורך להחזיק את המכשיר ליד האוזן כמו אידיוט.

הזכרתי את המוקדניות האדיבות בתחנות הרכבת המרכזיות, סיפרתי על העובד האדיב במוזיאון שיינברון, ואציין שגם עוברי האורח ברחובות וינה היו תמיד חביבים ומוכנים לעזור כל אימת שפניתי למי מהם בשאלה. מבחינתי זו הייתה הפתעה לטובה. בכל טיוליי במרכז אירופה שמתי לב למין חוסר נחמדות בסיסי ביחס של המקומיים אל התיירים. מין פרצוף כזה שמשלב נימוס ומיאוס, טון קול שמערב מתיקות מעושה עם קוצר רוח מרומז על גבול העוינות, גישה כללית שכאילו אומרת, אני מנומס אליך כי אני רוצה את הכסף שלך, אבל בעצם הייתי מעדיף לחלוץ את הנעל ולהוריד לך על הראש.

נתקלתי בזה בפראג, נתקלתי בזה בזאלצבורג, נתקלתי בזה באופאטיה, אפילו בקרקוב קלטתי רמז לזה. יותר מכל חשתי את זה בבודפשט, ישר לפנים. היות שכל הערים הללו היו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, שיערתי שיש משהו במורשת של האימפריה הזו שהשפיע לרעה על הנתינים, ושיערתי שבבירת האימפריה יגיע היחס הזה לשיאו. בנוסף, גם מדריך הלונלי פלאנט הזהיר את קוראיו מפני המלצרים הוינאים האנטיפתים, שמתייחסים בהתנשאות יהירה ללקוחות שמבקשים סתם קפה, ולא את הזן המסוים ודרך ההכנה המסוימת. אם הם מתייחסים אליו בכלל, זאת אומרת.

ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. וינה השילה מעליה את המורשת האימפריאלית, והיא היום עיר בינלאומית, פתוחה, נאורה, ידידותית ואדיבה. היא כבר לא מנסה לחקות את וורסאיי, נראה שהיא מנסה לתת תחרות לברלין, ומצליח לה לא רע. נותני השירותים אדיבים, האנשים ברחוב נחמדים, וכולם מדברים אנגלית.

לא כך בברטיסלבה, אגב. שם, חוסר הנחמדות המרכז אירופי עדיין חוגג.

דבר אחרון שאני רוצה לציין לזכות וינה הוא הדבר האחרון שחוויתי שם: טרמינל הטיסות היוצאות בנמל התעופה שווכאט. שלא כמו בברלין במינכן וברומא, הטיסות מוינה לישראל יוצאות מאותו טרמינל שממנו יוצאות טיסות ליעדים אחרים. בברלין במינכן וברומא דוחקים אותנו לביתן מרוחק בפאתי נמל התעופה, שסביבו מפטרלים חיילים בנשק דרוך, על ידו חונה שריונית, וחנות הדיוטי פרי נראית כמו שקמית בבסיס צבאי נידח. בוינה – לא. נראה שאם רוצים, יש עוד דרכים לאבטח את הטיסות לישראל. ובוינה, מסתבר, רוצים.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת