1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

בואי לאילת לאילת – פרק ו' ואחרון

 
תקציר הפרקים הקודמים (פרק א', פרק ב', פרק ג', פרק ד', פרק ה')
בחופש הגדול בין כיתה ט' ו-י' תכננתי לנסוע לאילת עם חברתי נורית. זאת אמורה הייתה להיות חוויה נהדרת – כי מעולם לא נסענו רחוק כל כך ולזמן רב כל כך.
אחרי דחיות מרובות הצלחתי סוף סוף לספר להורים שלי וגם לעזור לנורית לשכנע את ההורים שלה לאשר לה לנסוע ולבסוף הבלתי יאומן קרה: באמת הגענו לאילת.
שכרנו חדר (ממוזג) והלכנו לים. בדרך כמעט נדרסנו ע"י בחור צעיר שכמעין פיצוי נתן לנו טרמפ לחוף. הוא ניסה להתחיל איתנו (או עם אחת מאיתנו) אבל דחינו אותו.
 
פרק ו'
 
בשלושת הימים הבאים נכנסנו לשגרה מסוימת: קמנו מאוחר בבוקר (בסביבות תשע),  אכלנו ארוחת בוקר קלה בדירה, הכנו כריכים ומים והלכנו לים, שם בילינו כמה שעות בשיזוף ורחצה.
אחרי הצהרים חזרנו לדירה כשבדרך עצרנו במכולת לקנות לנו מצרכים לארוחת הערב ולארוחת הבוקר ולכריכים של מחר.
בערב בעיקר קראנו. הצלחתי לסיים שני ספרים בשלושה ימים.
 
הדרך מהדירה לים ומהים לדירה הפכה למוכרת ונראה כאילו היא התקצרה. אפילו העלייה בדרך חזרה כבר לא נראתה מפחידה.
 
ביום חמישי, בזמן ארוחת הערב נורית שאלה פתאום: "שנחזור ביום ראשון או שנישאר עוד?"
כבר שכחתי לגמרי שיש לנו כרטיסים חזרה הביתה ליום ראשון בצהרים.
"לא יודעת" – עניתי לה בכנות – "מה את חושבת?"
"גם אני לא יודעת" – היא אמרה ואחרי היסוס קצר הוסיפה – "מצד אחד נחמד לנו פה. מצד שני כבר מתחיל לשעמם לי"
הסכמתי עם כל מילה והוספתי – "וגם הכסף קצת מתחיל להיגמר לי..."
"גם לי" – אמרה נורית בנימה מודאגת – "אז נחזור ביום ראשון?"
"נחזור" – עניתי ויותר לא דיברנו על זה.
 
למחרת בבוקר תהינו האם אנחנו צריכות להצטייד במצרכים גם לשבת. עצרנו במכולת בדרך לים ושאלנו בעדינות את המוכר עד מתי הוא פתוח היום. הוא ענה לנו בחיוך שהמכולת שלו פתוחה כל יום עד עשר בלילה – גם בשבת.
אז זה מסודר.
 
בכל זאת היה קצת מוזר לנו שיום שישי נראה כמו כל יום אחר.
חזרנו מהחוף קצת יותר מוקדם מהרגיל וקנינו עיתון סוף שבוע וחלה. ניסינו לערוך ארוחה חגיגית יותר מהרגיל אבל מעבר לחלה לא היה לנו אוכל מיוחד. אחרי הארוחה לא מיהרנו לספרים אלא פתרנו יחד את התשבץ בעיתון.
יום שבת עבר בעצלתיים. הודענו לבעלת הדירה שמחר אנחנו עוזבות והיא ביקשה שנפנה את החדר עד עשר בבוקר.
אחרי שחזרנו מהחוף ארזנו את החפצים שלנו ותהינו מה לעשות מחר. ברור שאין טעם ללכת לים. לאחר התלבטויות הגענו למסקנה שהאפשרות ההגיונית היחידה היא לשבת בתחנה המרכזית ולחכות לאוטובוס. יש שם מזגן, שירותים וחנויות אוכל – מה צריך יותר? ספרים עוד היו לנו.
 
ככה הסתיים הטיול הגדול שלנו לאילת – בישיבה בתחנה המרכזית וקריאת ספרים. האמת שבסך הכל קצת התאכזבתי מהחוויה הזאת שנקראת "אילת". ללכת לים ולקרוא ספר יכולתי גם בבית.  ציפיתי לדברים מסעירים יותר.
 
אבל זה לא היה בדיוק הסוף. בערך באחת וחצי  - חצי שעה לפני שהאוטובוס היה אמור לצאת – הופיע קובי בתחנה עם תיק גדול וגיטרה.
הוא מאוד שמח לראותנו – הוא טען שהוא חיפש אותנו כל יום בעיר ובחוף ללא הצלחה. לדעתי הוא לא ממש השקיע בחיפושים האלה, אבל זה לא היה ממש אכפת לי. בימים הקודמים היו לי קצת חששות שהוא ימשיך להציק לנו ודי הוקל לי שלא ראינו אותו.
 
נראה היה שנורית דווקא שמחה לראות אותו. היא התחילה לדבר איתו על כל מיני דברים שקשורים לבית כמו למשל באיזה בית ספר הוא לומד.
אחרי עשר דקות הוא כבר ניגן ושר לנו את yesterday. דווקא היה לו קול נעים והוא לא זייף, אבל העדפתי את פול מקרטני.
 
נורית וקובי המשיכו לדבר גם באוטובוס. אני ישבתי ליד החלון, נורית ליד המעבר וקובי מהצד השני של המעבר.
ניסיתי להשתתף בשיחה מפעם לפעם אבל לקובי היה קשה לשמוע אותי. הוא כל הזמן שאל מה אמרתי ואני לא רציתי לצעוק כך שנורית "תרגמה" את דבריי. זה היה מביך כך שלאט לאט צמצמתי את ההערות שלי ושקעתי בספר שלי.
 
הדרך עברה יחסית מהר. כשסיימתי את הספר והרמתי את הראש גיליתי שאנחנו כבר בתל אביב.
ירדנו מהאוטובוס, נפרדנו מקובי ונסענו הביתה.
בדרך נורית סיפרה לי שהיא נתנה לקובי את מספר הטלפון שלה. קצת התפלאתי אבל לא ביקרתי אותה.
נפרדנו בהבטחה לדבר כל יום.
 
כשהגעתי הביתה אמא קיבלה אותי  בשמחה והחמיאה לי על השיזוף. היא ביקשה שאספר לה כל מה שקרה אבל בעצם לא היה הרבה  מה לספר. היינו בים וקראנו ספרים במזגן.
 
אחרי יומיים נורית התקשרה וסיפרה לי שקובי ביקש את מספר הטלפון שלי. היא לא נתנה לו – היא רצתה את אישורי קודם. לא הסכמתי. למה אני צריכה את זה?
הוא היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להגיע אליי, אבל לפחות יש לי סיפור יפה לילדים בנושא "איך פגשתי את אבא"
 
 
-------------  הסוף -----------------
 
 
והרשומה המומלצת היא – (פנטסייה - חלק ראשון) חיים ומתים  - של esti88  (וגם החלק השני כמובן)
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

68 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת