00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

חלום אמריקאי

American Hustle 2013 poster.jpg
במאי: דייוויד או. ראסל
שחקנים: כריסטיאן בייל, איימי אדמס, בראדלי קופר, ג'רמי רנר, ג'ניפר לורנס, לואיס סי. קיי, רוברט דה נירו
תסריט: אריק וורן סינגר, דייוויד או. ראסל
ז'אנר: מותחן קומי
שנה: 2013

טוב, זה רשמי: גיליתי מי לדעתי הוא הבמאי הכי מוערך יתר על המידה בדור האחרון. דייוויד או. ראסל הרוויח את התואר הזה ביושר.

יחסי האהבה-ולרוב-שנאה שלי עם הבמאי החלו לפני שלוש שנים לערך, כשהכריזו על המועמדים לאוסקר 2010. זאת הייתה השנה הראשונה שבה עשיתי הימורים לטקס פרסי האוסקר, ונכון לבינתיים גם השנה בה ההימורים הלכו לי הכי טוב: בלא פחות מ-14 קטגוריות מתוך ה-20 שחזיתי, היה לי הישג של 5/5 ניחושים נכונים. אחת מהקטגוריות שטעיתי בהן, הייתה קטגוריית הבימוי. הימרתי שם על דייוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית"), כריסטופר נולאן ("התחלה"), האחים כהן ("אומץ אמיתי"), דארן ארונופסקי ("ברבור שחור") וטום הופר ("נאום המלך"). הרשימה הורכבה מ-4 במאים שאני מעריך ושאהבתי את עבודתם באותה שנה, ומאחד שפשוט היה סביבו קונצזנוס גדול מדי. ואז הוכרזו המועמדויות, והתברר שצדקתי ב-4 מתוך 5. היחיד מבין הניחושים שלי שלא הופיע ברשימה היה כריסטופר נולאן, ובמקומו היה איזה אחד דייוויד או. ראסל על הסרט "פייטר", שניחשתי שיקבל נוכחות מרשימה בקטגוריות מסויימות, אבל לא עד כדי כך! לקח לי קצת זמן לעכל את העובדה שהבחור הזה מועמד במקום אחת מעבודות הבימוי הכי טובות של אותה שנה, אבל הנחתי בסופו של דבר שאם העמידו אותו לפרס, כנראה שהוא באמת עשה משהו יוצא דופן בסרט. ואז ראיתי את "פייטר". ציפיתי לראות איזה דבר מרהיב הבחור עשה שהוא הדיח את כריס נולאן, ולא קיבלתי אותו. כמובן, אני לא אכחיש את העובדה שהוא ביים נהדר את השחקנים שלו - הוא השיג מועמדויות מוצדקות לכריסטיאן בייל, איימי אדמס ומליסה ליאו (ומתוכם שתי זכיות לבייל וליאו, מביניהם רק הראשונה מוצדקת לדעתי), ולא הייתי מרים גבה אם גם מארק וולברג היה משתחל עם מועמדות. ועדיין, חוץ מבימוי השחקנים ואיזה 2-3 סצינות שכן הייתה בהם איזה הברקת בימוי קטנה, לא הבנתי מה הוא עשה שמגיעה לו המועמדות. לא היה בו שום דבר מיוחד, מעניין או יוצא דופן, וגם הסרט עצמו היה די צפוי ובנאלי.
ואז, לפני שנה, ההיסטוריה חזרה על עצמה: שוב, דייוויד או. ראסל מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי, הפעם על "אופטימיות היא שם המשחק". שוב, אני לא מצליח לנחש את זה, והוא נכנס על חשבון כמה מועמדים חזקים וראויים יותר כמו קת'רין ביגלו, טרנטינו או אפילו בן אפלק. ושוב, צפייה בסרט לא מבהירה לי למה: הוא עדיין הוציא משחק מדהים מכל הקאסט שלו, במיוחד מבראדלי קופר שעד אז לא בדיוק היה ידוע כשחקן איכות, עדיין היו איזה 2-3 סצינות שהיו הברקה, אבל בגדול זה עדיין היה סרט גנרי וצפוי שנעשה בדרך צפויה. המשחק והכימיה בין הכוכבים עדיין היו סיבה מספקת ליהנות מהסרט, אבל שוב - מועמדות לאוסקר? למה?

ועדיין, איך אומרים, פעם שלישית גלידה. החלטתי לתת לראסל עוד צ'אנס. בסופו של דבר אפשר להודות שאולי לא הייתי צריך להתפלא, הרי סרט אחד היה דרמת ספורט וסרט אחר קומדיה רומנטית, ז'אנרים שלא מצריכים איזה בימוי מטורף ויכולים להשתפר בעזרת תסריט מוצלח. את "פייטר" ראסל רק ביים ולא כתב, ואת "אופטימיות" הוא אומנם כתב, אבל היה זה תסריט מעובד מספר, כך שכל הבעיות שהיו לו בעלילה כנראה נבעו מהמקור. אז יאללה, הוא רק צריך למצוא ז'אנר שייתן לו את ההזדמנות להוכיח את יכולות הבימוי שלו, ואולי גם לשלח ידו בכתיבת תסריט מקורי משלו. הוא הרי כתב בעברו תסריטים מאוד מעניינים כמו "אני אוהב הקאביז" ו"שלושה מלכים" (זה קרה לפני שהוא לקח הפסקה של 7 שנים, שאחריה הוא פרץ מחדש משום מקום עם "פייטר"). ובכך, לסרט השלישי שלו מאז חזרתו לאור הזרקורים, מצאתי את עצמי דווקא מצפה! מדובר במעין קומדיית-מתח על נוכלים ועוקצים, אחד הז'אנרים החביבים עליי, וזה ז'אנר שכן דורש, גם בדיפולטים שלו, בימוי מקורי ומסוגנן. התסריט, לשם שינוי, כתוב על ידי ראסל עצמו (ושותף בשם אריק סינגר), ולכן אמורה להיות לו שליטה יותר מהודקת על העשייה לעומת הסיפור.

ואומנם, לא נכון לומר שמדובר בתסריט לגמרי מקורי, שכן הוא מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש בשנות ה-70. מצד שני, הוא מבוסס על אותו אירוע מאוד מאוד בחופשיות, למעשה הסרט נפתח בכתובית "חלק ממה שתראו אשכרה קרה". ואותו סיפור חצי אמיתי, דווקא נשמע מעניין בהתחלה - אירווינג רוזנברג (כריסטיאן בייל) הוא נוכל יהודי בארה"ב של סוף שנות ה-70, שאת כספו עושה מהונאות, רמאויות וכו'. יום אחד הוא פוגש את סידני (איימי אדמס), חשפנית לשעבר שדי דומה לו באופי, והניצוץ שביניהם מיד מוביל להתאהבות, ואח"כ להפיכתם לצמד נוכלים שעובדים על אנשים באמצעות הונאות בנקים שהן סוג של גרסה מוקדמת לתרגיל העוקץ הניגרי. ה"עסק" והאהבה ביניהם פורחים, עד שיום אחד הם נתפסים בזמן ביצוע אחת התרמיות שלהם על ידי סוכן ה-FBI ריצ'י דימאסו (בראדלי קופר) שבמקום לעצור אותם, מציע להם עסקה - הם לא יושלחו לכלא, בתנאי שבמקום להמשיך עם ההונאות שלהם לרווחה עצמית, הם יצטרכו להשתתף במזימה שדימאסו רוקח לחשיפת אנשי ציבור מושחתים. בלי הרבה ברירה, הם מסכימים, וכך יוצאים ל"מסע" להפללת קרמיין פוליטו (ג'רמי רנר), ראש עיריית קמדן בניו ג'רזי שבכוונתו לבנות מחדש את אימפריית ההימורים של אטלנטיק סיטי, ולא אכפת לו אם הוא ייאלץ לכופף חוקים כאלה ואחרים כדי לעשות את זה. וכך השלישייה המוזרה הזאת יוצאת להטמין מלכודת לעכבר, כשהם צריכים להתמודד עם פוליטיקאים מושחתים, עם עניינים משפטיים מעצבנים, עם המאפיה וגם עם עצמם - העובדה שבין ריצ'י, סידני ואירווינג מתפתח משולש אהבה, ולאירווינג יש בעיות עם אשתו הלא יציבה רוזלין (ג'ניפר לורנס) ובנו החורג דני, בטח לא עוזרת.

אז יאללה, מותחן דמויות מעניינות וכיפיות, סקס, דיסקו ורוקנרול, תככים ומזימות על כל צעד ושאל. ואפילו את זה ראסל מצליח לעשות לא מעניין.

כן, ברצינות, סליחה על האנטי שלי, אבל בפעם השלישית ברציפות, אני ממש מתקשה להבין את החיבה המטורפת לעבודת הבימוי שלו מעבר לבימוי השחקנים. קיבלתי בסרט הזה בדיוק את אותו בימוי חסר השראה ומקוריות שהיה ב"פייטר". לראסל אין שום סגנון, הבימוי שלו כאן בנאלי ויבש. ראסל לא יודע איך לעשות שימוש מעניין בכלים הטכניים שעומדים לרשותו (מלבד נטייה מעצבנת במיוחד לזומים של מצלמה, שאותי חרפנו עוד ב"פייטר"), לא יודע איך לנצל את המדיום הקולנועי על מגוון אפשרויותיו כדי ליצור סחיפה, ולא באמת עושה משהו כדי לגביר את המעורבות הרגשית של הצופה בסרט. במאי זה לא כמו עורך, או סאונדמן, או בסיסט, שאם לא שמים לב אליהם זה כנראה אומר שהם עושים עבודה טובה. לבמאי צריכה להיות נוכחות, ולראסל אין. ומצד שני, לצד חוסר הנוכחות המורגש של ראסל, בסרט הזה הוא מוסיף משהו קטן שלא היה בסרטיו הקודמים, ואלה רגעים של בימוי שכן מורגש - אבל לאו דווקא טוב. מדי פעם, יש בסרט איזה סצינה שבה הבימוי הופך להיות מוגזם שלא לצורך, ונראה שמהווים ניסיונות של ראסל כן להפגין נוכחות וכריזמה עם הבימוי שלו. אבל במקום להשיג את המטרה הזאת, הם רק מסיחים את הדעת ומרגישים לא במקום - אם אתה כבר עושה בימוי בנאלי ויבש, אז תיצמד לזה! אל תכניס פתאום הגזמות שוברות טון שכאלה. זה כמו לקבל ארוחת גורמה צרפתית במק'דונלדס.
ישנם רגעים מעטים בהם כן יש הברקות בימוי, רק שאלה, למרבה הצער, לא הברקות מקורית וראינו אותם כבר באלף סרטים אחרים. לפעמים זה מרגיש לא פחות ולא יותר מאקט של עצלנות - לדוגמה, אם יש משהו שאני ממש אוהב בסרטים זה סצינות שבהן הדבר היחיד שיש בפסקול הוא שיר כלשהו, כשכל הדיבורים והרעשים האחרים בסביבה של הסצינה מושתקים. זה קורה ב"חלום" יותר מפעם אחת, ומתחיל בשלב מסויים להרגיש כאילו ראסל ניסה למלא את החלל הרגשי שהבימוי שלו יצר באמצעות שיר שיכול להתאים לסיטואציה. וזה חבל, כי זה קצת פוגם בדבר היחיד שראסל יודע לעשות טוב חוץ מבימוי שחקנים, וזה יצירת אווירה. בדיוק כמו שהוא שחזר במדוייק את הסביבה והאטמוספירה של פרבר מלוכלך במסטצ'וסטס של הניינטיז, כך הוא משקיע בו בצורה מטורפת בשחזור של האווירה של סוף שנות ה-70. הוא תופס את התקופה, על כל מאפייניה - התרבות, סגנון הדיבור, התסרוקות (המזעזעות), התלבושות, המוזיקה והריקודים, ה"גלאם" והבומבסטיות - באופן מושלם. רק חבל שהוא מתעסק בזה טיפ טיפונת יותר מדי. סחיפה זה דבר טוב והכל, אבל גם לזה יש גבול.

ומילא אם הבימוי הבעייתי היה הדבר הלא טוב היחיד בסרט, לפחות זאת לא הפתעה אצל ראסל. אבל אם זאת אמורה להיות הדרך של דייוויד או. ראסל החדש להוכיח את עצמו גם ככותב - ובכן, הוא תסריטאי יותר גרוע משהוא במאי. כל דבר שאפשר לצפות מתסריט, ברמות הכי בסיסיות, לא נמצא כאן. הזדהות כלשהי עם הדמויות? עם כמה שהסרט מפרט על הרקעים והמאפיינים שלהם (ודווקא את זה עושה מצויין), אין באמת תחושה של התחברות אל הדמויות בהקשר של נסיבות הסיפור. זה נראה כאילו הן הוצבו בסיטואציות מסויימות סתם כי ככה, ואין הרגשה שמישהו באמת עושה משהו או לוקח יוזמה כלשהי. אנחנו מכירים את הדמויות האלה כ"כ הרבה בסרט, ומעטים הרגעים שבהם אנחנו באמת יודעים מאיפה הן באות, לאן הן הולכות ומה הן רוצות. תחושת מטרה והתקדמות אליה? לא, תשכחו מזה. הסרט מרגיש, לפחות בשתי המערכות הראשונות, כמו סדרת אירועים ונסיבות שהדמויות נקלעות אליהן, ללא הרבה קישור ביניהם. מה גם שבשל האופי הדוחה של רוב הדמויות, נדמה לפעמים שמי שאמור להיות ה"נבל" של הסרט בכלל לא נבל, אלא אדם נורא נורא נחמד לידן. סדר? העלילה כ"כ מסודרת ומבולגנת, יש בה אינסוף קווי עלילה, תפניות ועניינים צדדיים עד שאפשר לאבד את הצפון. לעזאזל, לסרט יש 3 קולות מספרים - הוא אפילו לא החליט מאיזו נקודת מבט הוא מסופר! מיקוד? הסרט לא מצליח לרגע להחליט מה העיקר ומה התפל, האם היחסים בין הדמויות הם עלילות משנה לעניין ההונאות והפוליטיקה, או שההונאות והפוליטיקה הם עלילת המשנה והיחסים בין הדמויות מהווים את המסגרת. בגלל זה, אגב, הסרט הופך לארוך הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות. בקלות אפשר היה לקצץ איזה 20 דקות ממנו.
כמו בתחום הבימוי, גם בתסריט יש דבר אחד חיובי מאוד שעומד בניגוד גמור לשאר הדברים בו. התסריט, למרות כל הבעיות בו, לפחות נפטר מהנטייה המרגיזה שהייתה לראסל בשני הסרטים האחרונים שלו, וזה ליצור סרט שבעלילה שלו "לא רואים סנטימטר קדימה, אבל רואים קילומטר קדימה". פעם הוא ידע רק לכתוב או ליצור סיטואציות שהיו מרתקות ברמת הסצינה, אבל בסופו של דבר הסרט בכלליותו היה צפוי ממרחק רב. ופה, למזלינו, זה כבר לא קיים. לכל אורך הסרט יש סיטואציות מרתקות ומעניינות, אבל הפעם הן לא מתפקדות רק כטובות בפני עצמם, ולסרט עצמו גם יש תהליך נרטיבי שאי אפשר לצפות מראש. למרות כל הברברת והבלגן שבתחילתו, הסרט משתפר פלאים במערכה האחרונה שלו ונותן סוף לא רע ומעניין מאוד לכל הסיפור. ועדיין, גם את הדברים האלה הסרט לא מעביר בדיוק כמו צריך, וזה לא מפצה לגמרי על הבעיות שבו. ולחשוב שהתסריט הזה עלול לזכות באוסקר על חשבון "היא".

כן, אני נשמע ממש כועס. אז למה בכל זאת שווה לראות את הסרט הזה? לא פלא, אבל המשחק והדמויות. בחיי, מי פה לא מספק את הסחורה?

כריסטיאן בייל נותן את אחת ההופעות הכי טובות בקריירה שלו לטעמי, רק מוכיח למה הוא נחשב לאחד השחקנים המגוונים והמוכשרים של הדור שלנו. זה לא רק העובדה שהוא גידל כרס ענקית רק כדי להיכנס לדמות (ההפך ממה שהוא עושה בדרך כלל), אלא גם איך שוב הוא מצליח להיבלע בדמות של נוכל חלקלק שיודע לצאת ממצבי לחץ מחד, פתטי ומוזנח מאיד, ועל הדרך גם רומנטיקן חסר תקנה. איימי "Boobs" אדמס גם נותנת הופעה נפלאה, שמתמקדת בעיקר בזגזוגים תכופים במהלך הסרט - גם ממבטא אמריקאי לבריטי, וגם מאישה שברירית לחזקה ודומיננטית. לא משנה מה המצב שלה, היא עושה את זה מצויין. בראדלי קופר ממשיך את מגמת המהפך שלו משחקן קומדיות גסות לשחקן איכותי, ונותן גם הוא הופעה נהדרת בתור הסוכן המנוסה אך ילדותי, שאומנם מנסה להיות תמיד בשליטה, אבל לא תמיד מצליח לו. קופר הופך את השאפתנות של הדמות הזאת לנוגעת ללב, ובסצינה אחת שבה העניינים מתרסקים לו - הוא כן גרם לי להבין למה העמידו אותו לאוסקר (עד שצפיתי בסרט הייתי סקפטי לגבי זה). ג'ניפר לורנס אומנם מופיעה בתפקיד די משני ומצומצם, ליהוק די אמיץ למי שהיא כנראה כוכבת הקולנוע הכי פופולארית בעולם, אבל עדיין גונבת את ההצגה בכל פעם שהיא על המסך. דמות האישה חסרת האחריות, הלא יציבה ובעל הפיוז הקצר יושבת עליה בול, והיא לגמרי מתפרעת עם התפקיד הזה - יעידו שתי סצינות בלתי נשכחות בכיכובה, אחת כוללת שירותים וליפסטיק, והשנייה ספונג'ה ופול מקרטני. כשהיא מופיעה בסצינה, ברור שהולכות להיות צרות, פשוט כי היא נמצאת כ"כ עמוק בתוך המג'נונה הזאת. ג'רמי רנר, למרות היותו הדבר הכי קרוב בסרט לנבל, מצליח ליצור סימפטיה אליו - אדם שאומנם לא בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, אבל כן מצליח לגרום לצופה להבין שאולי הוא צודק, ודווקא כן עושה את זה לטובת הקהילה. השחקנים לא טובים רק בפני עצמם, אלא גם אחד עם השני - לא משנה איזה קומבינציית דמויות יש על המסך, יש ביניהן כימיה מטורפות. גם כשהם מקבלים סצינה משעממת ומרוחה - השחקנים הופכים אותה לברת צפייה בקלות.

אז מצטער, אבל אני עם ראסל גמרתי. טוב, אולי לא בדיוק. הוא הרי הולך להיות מועמד לאוסקר עוד פעמים רבות, סביר מאוד להניח, וכמישהו שתמיד מנסה לראות את כל המועמדים לאוסקר, אני מניח שאני אמשיך לראות את הסרטים שלו. ובתכלס, זה לא כאילו הוא במאי רע, רק נורא בינוני ובנאלי. לא כל מתופף צריך להיות דני קארי/מייק פורטנוי/ניל פירט/דייב לומברדו, ולא כל במאי צריך להיות קוארון/טרנטינו/בויל/סקורסזה. והרי לראסל יש תכונות טובות - כמו שאמרתי, למרות הכל הוא עדיין אשף בבימוי שחקנים וכמעט אשף ביצירת אווירה. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתאכזב ממנו שוב. קשה לי להבין למה דווקא הוא זוכה לכזאת הצלחה מטורפת, אהבה חסרת גבולות מהתעשייה, מהמבקרים ומהקהל. "חלום אמריקאי" השיג את כל אלה, אבל לא את ההערכה שלי. הדברים הטובים בו, כמו המשחק והאווירה, בהחלט הופכים אותו לשווה צפייה, אבל אני לא באמת חושב שזה מחייב קולנוע, אלא אם כן דחוף לכם לראות אותו לפני האוסקר. מבחינתי, מדובר בסטרייק שלישי עבור ראסל - והוא בחוץ. מי יודע למה אני לא מתחבר אליו, אולי זה איזה אנטי בתת מודע שלי, שלא סולח לו על זה שבגללו לכריסטופר נולאן אין מועמדות לאוסקר. אבל אני כן יודע שעם שלוש מועמדויות תוך 3 שנים על 3 סרטים שמועמדים לפרס הסרט (אתם יודעים, הישג שלאנשים כמו ספילברג לקח כמעט 20 שנה להגיע אליהם), הוא כנראה הולך לקבל עוד הרבה מועמדויות, ולפי ההיגיון, זכייה אחת לפחות שבטח איננה רחוקה - ואלא אם כן הוא יחזור לסרטי האינדי הניסיוניים והמוזרים שלו, אני לא אוכל יותר לעולם להיות מופתע ממנו לרעה, אלא רק לטובה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת