00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

כוח משיכה

11/11/2013


במאי: אלפונסו קוארון
שחקנים: סנדרה בולוק, ג'ורג' קלוני
תסריט: אלפונסו קוארון, ג'ונאס קוארון
ז'אנר: מתח
שנה: 2013

נכון יש את הסרטים האלה שכל המבקרים והצופים אומרים עליהם שהם "עוצרי נשימה", "מטלטלים", "מדביקים לכסא" ו"גורמים לך להגיד וואו"? אז כן, למרות שגם אני בתור מבקר השתמשתי בביטויים כאלה לא פעם, דוגרי, אף פעם לא באמת התכוונתי אליהם באופן מילולי. השתמשתי בהם רק כדימוי לכמה הסרט איכותי לדעתי, אבל מעולם לא באמת השתנקתי מסרט, לא באמת "נדבקתי לכסא", לא באמת התטלטתי וזזתי, ומעולם לא אמרתי לעצמי "וואו! אווו! אהההה!" כמו אידיוט. אפילו לא בסרטים שאני מחשיב לאהובים עליי.

ובכן, "כח משיכה" (שייקרא כאן, מטעמי נוחות, "גרביטי"), למרות שהוא לא הולך ממש להשתייך לקטגוריה ההיא, הוא בכל זאת הראשון שגרם לי לעשות כל אחד מהדברים האלה.

תבינו, מבחינתי, יש לסרט רק שני פרמטרים: ה"מה" וה"איך". כל מיני דברים כמו משחק, דיאלוגים, עלילה, צילום ושות' הם רק תתי סעיף של אחד מהשניים. אחת המחלוקות הכי גדולות בקולנוע, גם אם זאת לא מחלוקת שכ"כ מדברים עליה, היא מה מהשניים יותר חשוב. יש אנשים שהתוכן עצמו יותר חשוב להם מדרך ההגשה שלו, ויש אחרים שמאמינים שרוב הפעמים, עשייה ובימוי טוב יכולים לפצות גם על תוכן לוקה בחסר. אני אחד מהאנשים האלה: קחו מצידי את הסיפור הכי חרוש וקלישאתי בעולם, אבל כל עוד הוא עשוי טוב, אני לגמרי אוהב אותו. רבים מהסרטים האהובים עליי הם בדיוק סרטים כאלה, ואם להיות יותר ספציפי, גם אחד הסרטים הכי אהובים עליי בעשור האחרון הוא בדיוק כזה - "הילדים של מחר", שבויים על ידי אלפונסו קוארון, הבמאי ש-7 שנים אח"כ ביים לנו את "כח משיכה". בסרט ההוא, ה"מה" - דהיינו, הדמויות והעלילה - היה בסדר כזה. אבל ה"איך", אלוהים אדירים, איזה איך היה לו. קוארון, בסיועו של הצלם הגאון שלו עמנואל לובצקי, יצר את ככל הנראה סרט המד"ב הכי מטריד, אפקטיבי וסוחף שיצא בזמן האחרון. בניית העולם של השניים והיכולת לשים את הצופה בתוך העולם הזה הפכה את הסרט לאגדה, ואת אותו "איך" מופתי שהוא הציג בילדים של מחר, קוארון מעביר לסרט הזה וממקסז אותו פי כמה מאות.

אני אומר את זה כך: "גרביטי" הוא מתחרה ראוי לתואר הסרט הכי מרשים טכנית שנוצר אי פעם. בתור סרט שעוסק באסטרונאוטים אמריקאים אשר במהלך משימה שגרתית נתקלים באיום מטורף בדמותם של שבריו של לוויין רוסי פג תוקף שהרוסים ניסו לפוצץ עם טיל, ובאופן לא צפוי במקום ליפול לאטמוספירה החלו להסתובב במסלול סביב כדוה"א, אזור שבו רוב לווייני העולם מרחפים, הוא מתרחש רובו ככולו בחלל, שהוא כידוע דבר מאוד מאוד גדול. לעשות סרט במסגרת כזאת זה טריק, כי מצד אחד, סרט על אנשים וחפצים שמרחפים בחלל לא יכול להיות מוגבל, הרי זה פאקינג החלל, אין לו גבולות. מצד שני, דווקא משום שאין לו גבולות, הסרט צריך להיות ממוקד מתמיד. למרות הקושי, רואים שקוארון, בתור במאי, יודע את העבודה שלו. הבימוי שלו ווירטואזי אך ממוקד, הוא יודע מתי להכניס את X לסצינה ומתי להוציא אותו ולהכניס את Y, לתזמן הכל בדיוק מושלם ועדיין לעשות את זה פרוע, מחוספס וגדול מהחיים. לובצקי, צלמו הקבוע שנחשב בעיני רבים לצלם הטוב ביותר שחי היום ואולי אף בכלל, ממשיך להוכיח את המוניטין שלו ועושה פה עבודה מטורפת עם המצלמה - בחלקה אמיתית, בחלקה דיגיטלית ועשוייה בצורה ממוחשבת - כוריאוגרפיה ואקרובטיקה שלא מהעולם הזה, שוטים אורכים בטירוף שהעריכה הגאונית מפרידה, וכמה קומפוזיציות וויזואליות שלפחות לי נראות כמעט בלתי אפשריות לעשייה. השנה, לובצקי יהיה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, וכנראה יזכה גם בפעם הראשונה, ולגמרי בצדק. לסרט יש סיכוי טוב מאוד לקחת גם את פרסי הסאונד, עוד תחום בו הסרט מצטיין, בעיקר בגלל. עוד פרס שהסרט על בטוח ייקח הוא האפקטים שהם גם בין הטובים שראיתי. בכל זאת, העובדה שכל מיני חפצים - חלקם גדולים כלוויין ואחרים קטנים בפסלון של מרווין איש המאדים - כל הזמן עפים ומרחפים בכמעט כל רגע בסרט, דורש תשומת לב עצומה לפרטים הכי קטנים שאינה מובנת מאליה.

[אני מניח שאין צורך להסביר, אם כך, שאת הסרט הזה חובה לכם לראות ב-3D, ואם אפשר, גם באיימקס. קיצר, על המסך הכי גדול והכי עמוק שאתם יכולים למצוא]

וכמובן, יש את העניין ההוא שהוא מתרחש בגובה מטורף מעל פני כדור הארץ, והסרט תמיד ידאג להזכיר לכם את זה. מלבד כמה סצינות שמתרחשות "בין הקירות", כל סצינה מתרחשת כך שיהיו נוכחים בה גם כדור הארץ, על כל גודלו ותפארתו, וגם הקוסמוס האינסופי זרוע הכוכבים. עזבו את זה שזה יפהפה בצורה בלתי נתפסת (כשקלטתי את הזוהר הצפוני ברקע באחד השוטים, לא יכלתי שלא לעשות "וואו!", ברצינות), עזבו רק את תחושת הורטיגו המטורפת שזה יוצר, עזבו שזה גורם לך להרגיש כאילו אתה זה שמרחף לו בחלל, אלא שזה גם מראה באופן מטריד ביותר את חוסר החשיבות של האדם לעומת היקום כולו. למעשה, אחד הדברים הכי טובים בסרט הוא הגרזנדיזיות המטורפת הזאת של ההרס, של קנה המידה ושל הגודל של הכל לעומת הסיפור האנושי הקטן שמתרחש בו, כזאת בומבסטיות שמכילה בתוכה כ"כ הרבה אינטימיות.

וכדי להבין את הנקודה הזאת יותר טוב, צריך גם לדבר קצת על ה"מה" של הסרט. על פניו, גם "גרביטציה" מכיל סיפור מאוד פשוט ולא גאוני: ריאן סטון (למה לעזאזל יש אישה בשם ריאן? אלוהים יודע) היא אסטרונאוטית שנמצאת על סיפונה של מעבורת חלל, במשימה הראשונה שלה מחוץ לכדור הארץ. על המשימה מפקד מאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני), אסטרונאוט וותיק שזאת דווקא המשימה האחרונה שלו. ואז, כאמור, שברי הלוויין הרוסי פוגעים באחד שלהם וגורמים להם להתנתק ולרחף בנפרד בריק החלל, עם תקשורת מנותקת מכדור הארץ, חמצן שהולך ואוזל, שום לוויין מתפקד בסביבה ואי אפשרות לשלוט בכיוון הרחיפה שלהם. מכאן הסרט הוא לא פחות ולא יותר מסיפור הישרדות, ניסיונם של השניים לחלץ את עצמם מהמצב האבוד הזה. התחושה הזאת, שבאמת אין יותר מוצא, היא אחת הנקודות החזקות של הסרט. תחשבו על זה, זה כמו הסרטים האלה שמתרחשים במקום אחד לכל אורכו, כמו "קבור" או "127 שעות", רק שפה הדמויות לא תקועות באיזה חלל קטן וסגור, אלא מרחפות ללא כיוון בחלל אינסופי. תעצרו שנייה ותחשבו על זה, אתם קולטים כמה הדבר הזה מפחיד? התחושה הזאת נותנת לסרט גוון מסויים של סרט אימה, שבו אתה לא באמת יכול לדעת מה הולך לקרות לדמויות בכל רגע, ויכול להתכונן רק לגרוע ביותר. שלא נדבר על העובדה שה"גרוע ביותר" הזה מגיע בסרט יותר מפעם אחת. הוא זורק על הדמויות שלו, פעם אחת פעם, איומים וסכנות רבות מספור, כל אחת יותר גרועה משנייה, ממש חוק מרפי בהתגלמותו בחלל, ובמקום להיות מעיק ומתיש, זה הופך את הסרט לרכבת הרים רגשית נדירה בעוצמתה, בזעזוע שהיא יוצרת ובאפקטיביות שלה.

בכך, "גרביטי" עושה לחלל מה ש"מתלעות" עשה לשחייה. עד כמה? ובכן, הוא כ"כ מלחיץ שאם יש לכם ילד שעדיין נמצא בגיל הזה שבו החלום שלו הוא להיות אסטורנאוט כשיגדל, אל תתנו לו בשום אופן לראות את הסרט הזה, זה הולך להרוס לו את כל שנות הילדות שלו, בהתחייבות. הוא כ"כ מטריד שכל המליינים האלה שכבר בימינו קונים קרקעות על הירח ומאדים יתחילו לחשוב פעמיים על ההשקעות שלהם. הוא כ"כ עוכר שלווה שכשיגיע היום בו ייאלץ המין האנושי לעזוב את כדור הארץ, ממשלות העולם ייאלצו לצאת במבצע משותף להשמדת כל עותק קיים של הסרט, פן מישהו ייצפה בו ועלול לעורר היסטריה המונית והתנגדות לעזיבת הכוכב.

הבעיה בעלילה היא שהיא פשוט, מה שנקרא, לא מלאה במקומות הלא הנכונים. עלילה מבריקה ופיתוח דמויות לא תמצאו פה, למעשה מדובר בסרט עם סיפור מאוד דליל, רזה וחסר בשר. בין כל ההרס והמתח, הסרט נותן לפעמים איזה דקת מנוחה שבה אפשר לאגור שוב מצברים רגשיים ומנטליים ולהמשיך בצפייה, ואלה הרגעים בהם הוא מנסה לפתח את העלילה והדמויות, אבל די ברור שהם נדחפו כדי להוות החיבורים שבין הקרונות ברכבת. סיפור הרקע שניתן לד"ר ריאן, שהיא בתכלס הדמות הראשית, כמעט ולא קיים, ומלבד איזה כמה משפטים על החיים שלה, אנחנו הצופים נאלץ להחליט בעצמינו למה היא מרגישה את כל הרגשות האלה שהיא מפגינה במהלך הזה. מי שייחפש פה עומק עליליתי או איזה לימוד דמות מבריק לא הולך למצוא אותו לא משנה כמה הוא יחפש. אבל תכלס, לא רק שזה מכוון, אלא שזה גם עובד לטובת הסרט. למה? מאותה סיבה שבגללה, אני מניח, מפתחי משחקי תפקידים כמו "Fallout 3" או "The Elder Scrolls" לא מדבבים את דמות השחקן אפילו בימינו שבהם אין כל מגבלה לגבי דיבוב: ה-Immersion. דווקא בגלל שהם משמיטים איפיונים והיסטוריה חשובה, זה תורם להזהדות פי כמה, כי ככה אין שום דבר שמונע ממך, בתור שחקן, או במקרה הזה, הצופה, להציב את עצמך בנעליים של אותה. ריאן מובאת לנו בתור דף כמעט חלק, ולכן אנחנו יכולים למלאות את עצמינו בה (כן, אני יודע שהמשפט הזה מוזר. ומטריד). לא סתם נתתי דוגמה מעולם משחקי הווידאו, כי זה משהו שעובד במדיה הזאת הרבה יותר מבקולנוע, אבל "גרביטי" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים לגרום לדלילות להוות ייתרון, והוא קולע בול לנקודה הזאת שבין לא לתת יותר מדי מידע ועומק לדמויות שלו כדי שלא ניסחף מספיק, ולא מעט מדי מידע כדי שהדמויות - ובעיקר ריאן - לא יהיו פלקט מוחלט.

הסיבה האחרת שבגללה זה אפשרי היא סנדרה בולוק, שמגלמת את ריאן. היא לא באמת איזה שחקנית שאני מת עליה במיוחד, אבל אין ספק שהתפקיד שלה כאן הוא לא רק תפקיד חייה, אלא גם מקנה לה מועמדות די בטוחה לאוסקר הקרוב. בניגוד למה שעשויים להגיד לכם, היא לא רק מתנשפת ומפחדת כל הסרט, אלא יותר מזה. כמובן, פחד וחוסר אונים הם הדברים העיקריים שהיא מראה בסרט, והיא מראה אותם כ"כ מצויין שאתה מתחיל לפחד איתה, אבל היא גם זאת שבאמת מחיה את הדמות הלפעמים קשוחה ולפעמים נמושתית הזאת, מבלי להפוך אותה למעצבנת או לא אנושית. היא נותנת פה כמה סצינות מרהיבות בעוצמתן, והיא מפצה בכוחות עצמה על כל הפגמים בתסריט שמעיבים על המסע הרגשי שהדמות שלה אמורה לעבור. במילים אחרות, היא לגמרי שיחקה אותה. (וכן, אני יודע שגם ג'ורג' קלוני בסרט הזה. אבל אתם יודעים, הוא פשוט ג'ורג' קלוני והוא לא עושה בסרט הזה שום דבר אחר חוץ מלהיות ג'ורג' קלוני).

ונכון, העלילה היותר רגשית של הסרט מלאה בלא מעט פריטה על מיתרי הקיטש, סאבטקסטים מובנים מאליו, רגעים צפויים וגנריים ביותר, ומקרים שעלולים להוות קושי בהשעיית חוסר האמונה של הצופה (כן, כשאין לך מושג מה לעשות זה נורא בטיחותי ללחוץ ולדפוק על מלא כפתורים בשפות זרות שאין לך מושג מה הם עושים). אלא שמכל האלה, הסרט יוצא כמו גדול: הקיטש בו עשוי טוב ואפילו מרגש (ולכן צריך כבר להתחיל להפריד בין "קיטש" ל"סנטימנטליות"), הסאבטקסטים לא באמת חופרים וכשהם כן מגיעים הם מרהיבים, גם הרגעים הצפויים והשגרתיים יכולים להיות פשוט מעולים, ולסרט יש תירוץ יחסית די טוב לכל דבר שעלול להיראות לנו מוזר: רובינו המוחלט לא היה במצבים שבהם נמצאות הדמויות בסרט ורובינו גם לא יהיו, כך שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה כל אדם פשוט היה עושה אם הוא היה נקלע לסיטואציות כאלה מייאשות ומלחיצות. אפילו מוסרי ההשכל הדי אמריקאיים שלו יוצאים כאן די מחממי קישקעס.

ובסופו של דבר, למרות שאינו מושלם, "כח משיכה" הוא ככל הנראה הסרט הכי טוב שראיתי השנה, בהפרש גדול מאוד מכל אחר. למה? כי העלילה אולי לוקה בחסר, אבל בתכלס, מי צריך לשים על זה. עומק, דמויות מבריקות, דיאלוגים גאוניים או עלילות מתוחכמות אפשר יהיה למצוא גם בספרות, בקומיקס, ברדיו ואפילו במוזיקה. אבל מה שהולך כאן, זה קולנוע בהתגלמותו - הרי כל המטרה של אומנות השביעית, מבחינתי לפחות, היא לגרום לך להרגיש שאתה נמצא בזמן ובמקום אחר. וכן, זה בדיוק מה ש"כוח משיכה" עושה - התגלמות טהורה של קולנוע. מזמן לא קרה לי שראיתי סצינה כלשהי בסרט, אמרתי "או, הנה, זה הקטע שאני הכי אזכור ממני!" ואז אותה סצינה מאבדת התואר לזאת שאחריה, ולזאת שאחריה, ולזאת שאחריה... אבל זה מה שהולך כאן ב"כוח משיכה", וזה למה אני ממליץ עליו בחום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת