00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

כאן ועכשיו

23/08/2013
כאן ועכשיו

"עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש לו יהי"   (נעומי שמר)

בכל פעם שאני שומעת את חווה אלברשטיין שרה את השיר המדהים הזה אני חוזרת במנהרת הזמן הפרטית שלי לשנת 1973, הייתי בת 7 ומלחמת יום הכיפורים הייתה בעיצומה. הצבא לקח את האוטו החדש והגדול שאבא שלי קנה  כדי להפוך אותו לאמבולנס.   אני זוכרת שהמושבים עוד היו מכוסים בניילונים כי הוא היה ברשותנו יומיים בלבד. השיר הזה שהושמע שוב ושוב בין הדיווחים ברדיו, לצד ההאפלה שנכפתה עלינו, תושבי אילת, צרובה בזכרוני כתקופה ארורה מלאת פחדים ואי וודאות קיומית, והשיר הזה של נעומי שמר הפך, לפחות עבורי, להמנון המבטא את הכאב, הפחדים ובעיקר את התקווה למשהו שליו , רגוע וברור יותר.  לא בכדי בתקופה האחרונה זה היה השיר שהתנגן לו שוב ושוב בפליי ליסט שלי. המילים כאילו נכתבו עבורי בדיוק ועשו את שלהם.  קצת שכחתי שכל שאבקש יהי,  ויותר נכון שכחתי מי אני ומה אני. 

מזה שנה שלילותיי אינם לילות. אין תנוחה שמצליחה לאורך זמן לאפשר לגופי לנוח , וזה חוץ מהקולות...  הקולות שמלווים אותי לילה-לילה מאז התאונה.  "ככה זה במקרים שכאלו" אומרים הנוירולוג והפסיכיאטר שמטפלים בפגיעת הראש ובפוסט טראומה שלי. 

 לפני שנה בדיוק - חציתי כביש במעבר חצייה ואוטובוס כפול של אגד דרס אותי.
אני לא זוכרת כלום מהאירוע, אני רק זוכרת שיצאתי מהעבודה והייתי צריכה למהר להגיע הביתה כי הייתה לבעלי ולי פגישה חשובה עם אחד המטפלים של בננו. לפגישה ההיא לא הגעתי ובמקום - התעוררתי בחדר הטראומה של הדסה עין כרם. הפגיעות הגופניות היו רבות (בכל זאת נכנס לי בפרצוף אוטובוס ופירק אותי כהוגן) אבל ההשפלה וחוסר האונים שחשתי היו אלו שצרובים בנשמתי עד היום. רגע גזירת הבגדים, העיניים הזרות, הידיים שבודקות וממששות ולא בדיוק מתחשבות בשברים ובפצעים, והקולות... הקולות האלו לא עוזבים אותי עד היום.

יש ימים שאני מתרגלת לתופעות שהפכו לחלק מחיי , ולרוב אני לא. בהתחלה חיפשתי את עצמי בתוך כל הכאוס הזה עד שהפנמתי שזהו, מה שהיה – לא יהיה עוד,  ואם אני באמת רוצה להמשיך הלאה אני צריכה להתאים את עצמי למציאות החדשה כי המציאות לא תתאים את עצמה אליי.  אז נכון, זה נשמע טוב כסיסמא, אבל קשה עד בלתי אפשרי, לפעמים, לחיות את זה הלכה למעשה. ואני לא אחת שמוותרת או שמסכימה ישר בלי לנסות אחרת ,   הראש שלי לא מתוכנת בבילט אין שלו  ל"למה לא" אלא ל"איך כן", אולם הפעם בכלל לא ניסיתי, ישבתי בצד, עם הכאבים והפחדים  והזיכרונות,  ובאימפוטנציה של ממש חיכיתי שהימים יעברו. שגרת יומי כללה בדיקות, טיפולים, תסכולים, עצבים ובעיקר התמקדות במה אין לי, במה היה לי ולא עוד , ושגרת לילותיי - כבר אמרתי קודם...

ישבתי וביכיתי את אבדן חושי הטעם והריח.  הייתי מלאת פחדים מעצם זה שהראייה והשמיעה נדפקו  וראשי היה מלא ברעשים שלא אפשרו לי להתרכז , או לחשוב...   כל מה שהעסיק אותי היה איך לדבר, לא הצלחתי להתחיל משפט ולסיימו ברצף הגיוני, כי באמצע שכחתי מה  בכלל רציתי לומר. לא הצלחתי ללכת, או  לעמוד, ולא ידעתי איך להפסיק את הרעד בידיים ובאצבעות ואיך להתגבר על שגיאות הכתיב והניסוח שפתאום, לראשונה בחיי, הופיעו, הרי כתיבה הייתה אחת המתנות שקיבלתי ו... גם זה נעלם, ושוב- חושי הטעם והריח – הרי זה מה שהפך אותי למשהו מיוחד בהשוואה לטבחים מוכשרים מאוד אחרים, היה לי משהו שאין לרבים ו... פוף ! בחריקת בלמים אחת כל זה נעלם.

הייתי עסוקה בלזכור איזה בטחון ואהבה עצמיים היו לי ובעצם להיווכח שהם לא קיימים יותר. ואני הרי אדם פרקטי (לפחות פעם הייתי) וכל מה שהעסיק אותי היה מלחמה פנימית בין "מה נכון לעשות" או "מה פעם הייתי עושה" לבין מה אני עושה בפועל, וכשהבנתי שאני עסוקה רק בדבר אחד- בלא לעשות, התסכול שלי עם עצמי היה רב.
שנאתי את עצמי על איך שאני נראית עם הסטרואידים שניפחו אותי בלי פרופורציה, שנאתי את אי היכולת שלי להזיז הרים, כפי שתמיד הוכחתי לעצמי שאני יכולה, שנאתי את עצמי על מה ששוב עשיתי   למשפחה שלי.   מה, אין מצב של קצת שקט?  לא מגיע להם חיים נורמליים בלי לפחד שאימא הולכת פאייפן? שוב? מה, אני כזו טראבל מייקרית? כזו לוזרית? איך זה שעברתי טראומות ומשברים מטורפים  ו"תקתקתי אותם" ועכשיו אני ...כלום !  אבל בתרתי משמע - כלום!

חייתי באין-לנד , כשתמיד ידעתי שכל ההוויה שלי היא לחלוטין יש-לנד.  לא חשוב כמה לא היה לי – תמיד היה לי והרבה. תמיד מצאתי מה בכל זאת יש , גם אם עובדתית לא היה, והפעם- הפעם לא ראיתי כלום מלבד מה שאין לי.

ראיתי את כולם ממשיכים הלאה, צומחים, מצליחים, מתפרנסים,  מגשימים חלומות, אפילו חלומות שהיו פעם שלי, ואני – הפסקתי לחלום באותו יום ארור ו... הייתי אפאטית, אפילו לא קינאתי, פשוט הסתכלתי מהצד  ו...כלום.  אפיסות שכלית ורגשית, זה מה שהיה בי. כאילו שמישהו כיבה את אש-התמיד שהייתה סימן ההיכר שלי ושעד אותו רגע מעולם לא דעכה.

לא בכדי היו שכינוני בעבר "דוקטור אופטימיות" כי באמת הייתי שם, בצד הטוב, היפה והמואר של החיים, גם כשהמוות חיבק אותי והקשיים סימנוני כמטרה. לא הייתה לי דרך אחרת אלא לראות הכול חיובי, גם אם לעיתים קרובות המצאתי לעצמי מציאויות בדויות שלא עלו בקנה אחד עם מה שהיה באמת, כי תמיד, אבל תמיד בסופו של דבר הפכתי את הבדיות לאמת. יש כאלו שקוראים לזה "כוחו של התת מודע" וכתבו על זה לא מעט ספרים ומרצים עשו מיליונים מה"תורה" הזו, מבחינתי זו לא תורה וגם לא "סוד", זו דרך חיים שחייתי לפיה הרבה לפני שקראתי את הספרות בנושא.  מה שהיה עצוב זה שאחרי התאונה לא הצלחתי ליישם כלום ממה שהיה טבוע בי קודם, כאילו שהגוף היה שלי אבל הנשמה הלכה לה למקום אחר. כל מה שהיה "אני" היה כלא היה.  אנשים התקשרו אליי וכתבו לי ואמרו שאני ה"גורו של הכוח והאופטימיות ואין ספק שאעבור גם את זה כמו שעברתי הכול קודם", אבל זהו, שלא עוד הייתי אני. הפכתי לאיזו נמושה שכל היום כואב לה, מבולבל לה ועוד פעם כואב לה ואני שנאתי את זה! שנאתי!!! לא הפסקתי לחפש את עצמי בכל הכאוס הזה שאין לי מושג איך נקלעתי אליו ולא הבנתי לאן נעלמתי לעצמי. במקום להתקדם הלאה התקדמתי אחורה.

תקופה ארוכה הייתי עסוקה ב"למה זה קרה לי?"... איזה שטויות, הרי אני מלמדת את כולם שבמקרים שכאלו קודם כל ממשיכים הלאה, בכל הכוח, גם אם אין כוח, כי מי שעוצר – הולך אחורה, וזה בדיוק מה שעשיתי, לאחרונה, עצרתי וחיפשתי תשובות היכן שידעתי למפרע שאין. שמתי פול גז בניוטרל, והכי מעצבן שידעתי שזה לא מקדם ובכל זאת התעקשתי להמשיך בשטות הזו.   התעקשתי לחפש אשמים ודי מהר הגעתי לאשמה עצמית, איך לא...  במצבים שכאלו הרי הטמטום הכי גדול זה לשאול שאלות של הגיון כי מה שתופס זה הרגש וזה לא מועיל, אך זה מה שעשיתי ללא הרף, בלי יכולת להפסיק. ניסיתי לחפש הגיון בכוח וכמובן שלא מצאתי,  ואי ההצלחה רק העצימה את הבלגן בבפנוכו שלי.

בפעם הראשונה בחיי לא הייתה לי מטרה ברורה , ואני הרי תמיד מציבה, בעצם הצבתי בעבר, מטרות מוגדרות  לכל יום ויום, והפעם לא היה לי "מחר"... היה לי רק "עכשיו" מזויין שאני לא מסוגלת לעשות כלום בנוגע אליו, אבל זהו, שלא עוד.  אני כבר לא במקום הזה.  זה קצת חדש, אבל רשמית וסופית- אני לא שם.  כך החלטתי.

היום בבוקר קמתי ואחרי הקפה של הבוקר (זה אחד הדברים היחידים שלא השתנו, עדיין שותה אותו שחור  וללא סוכר) פתחתי את המחשב כדי לראות אם טלי ושרית  שלחו לי איזו תמונה יפה, או כמה מילות אהבה  כמו שהן עושות בשנה האחרונה במטרה לשמח אותי. במייל חיכתה לי הודעה שמבשרת על תגובה חדשה בבלוג: 

שלום אריאלה פיקסלר אלון, התקבלה תגובה לרשומה שירה פליקס לא חסרת טאקט !!!, בבלוג שלך

כותרת התגובה: אריאלה - את חסרה...
שם המגיב: ללא שם
שעת התגובה: 16/08/2013 20:59:30
תוכן התגובהאריאלה היקרה, כבר התרגלתי לקרוא באדיקות כל פוסט ופוסט שיצא בבלוג וכבר כמה חודשים טובים שהוא לא פעיל. מקווה שאולי תחזרי לכתוב. מקווה גם שאת בטוב! אם תוכלי לזרוק מילה שנדע שאת בסדר.... אנחנו לא מכירים אבל עדיין מצליחים לדאוג (זה מרגיש כאילו קיימת היכרות מסויימת, כדרכם של בלוגים מן הסוג הזה). תודה, מימי

התרגשתי והתעצבתי. הבלוג שהיה חלק אינטגראלי מחיי שבק חיים בשנה האחרונה בדיוק כמו שאני שבקתי.  
תיבות המסרים שלי בבלוג , בפייסבוק ובמייל התמלאו במכתבי קוראים ששאלו מה קורה ומתי אני חוזרת, אבל לא הצלחתי לאסוף את עצמי לענות. הייתי תקועה ברעשים, בכאבים, בבלבול ובכל מה שהיה לי פעם ואיננו עוד, והדבר היחידי שרציתי היה שאף אחד לא יידע על כך. התביישתי בעצמי ובחולשה הכללית שמילאה כל מילימטר בגופי ונפשי. חשבתי שכולם מחפשים את ה`אריאלה ההיא של פעם`  והיום אני משהו אחר, רך יותר, שביר יותר ובעיקר אנושי הרבה יותר. לא אחת חשתי שאני שמה את האנושיות שלי בצד כדי להילחם בכל מה שהיה צריך להילחם בו. לא נחתי לרגע ובעיקר לא הורדתי את המגן והכידונים מידיי . הייתי תמיד בהיכון לדבר הבא שיגיע, והפעם דאגו מלמעלה שאנוח. שנה שלמה סידרו לי, בכוח, והמנוחה הזו הוציאה ממני טבעים שגם אם ידעתי שקיימים בתוכי  הם היו  מודחקים עמוק עמוק בפנים, והיום אני מקבלת אותם באהבה. הם חלק מה- new me.  הייתי צריכה לעשות סטופ מהכול כדי להתארגן מחדש למשהו שלם ושליו יותר, כזה שיתאים למציאות החדשה. 

ועכשיו אני בנקודה של להתחיל שוב מחדש. לא להמשיך את מה שהיה אלא להתחיל ממש מחדש.  אחרת.   אני כבר לא מתעקשת לנתח מה היה ולמה,  הזכרתי לעצמי שתמיד חייתי בוודאות שאם זה קרה זה אך ורק לטובה ואם אחפש ממש טוב אמצא גם מדוע. אז עצרתי לרגע וחיפשתי בכל הכוח, ובסופו של דבר הבנתי שהכל קרה כדי לעשות ריסט וריסטרט, כלומר התחלה חדשה באמת.  אני הרי עם השגחה אלוהית- יקומית נדירה, אין רב שלא אמר לי את זה ותכלס מאז שאני זוכרת את עצמי זה היה משהו שידעתי. נכון שלא הכל  מתנהל אצלי על מי מנוחות, אבל ראבאק- אצל מי כן? כל אחד והחבילה שלו,  ועם כל הקושי אני נשארת עם שלי ולא מחליפה עם אף אחד. אם חטפתי- אסתדר ואמשיך הלאה עם התובנות המתבקשות. וככה זה גם עכשיו. אני יודעת שהייתי במקום לא נכון עבורי- מכל הבחינות,  ולולא הבומבה הזו שחטפתי בפרצוף הייתי נשארת שם, עם כל הטעויות.  ועכשיו הגיע הזמן להמציא את עצמי מחדש, עם דרך חדשה שתביא את האני החדש שלי לידי ביטוי, כולל כל מה שקשור אליי, החל מהאנשים שסובבים אותי  וכלה ביצירה ופרנסה.  
בעבר התפשרתי כמעט על הכל, בעיקר בכל מה שקשור לפרנסה,  והיום אני יודעת שמה שלא ייסב לי עונג אמיתי ויביא ביטוי לכישורים שלי  - לא יהיה.  אני יודעת שהברכה נמצאת היכן שהנשמה של האדם נמצאת  וזה לא משנה אם אדם "מרוויח" הרבה כסף, אם הנשמה שלו לא נמצאת בפנים - בכסף הזה לא תהיה ברכה, והיום אני רוצה רק "פרנסה מאוזנת" , כזו שתהיה בראש ובראשונה מבורכת, ואני מתכוונת לעשות רק מה שאני שלמה איתו,  וזה ממלא את לבי אושר רב, כי אני יודעת שזה בדיוק מה שהולך להיות. חזרתי להחליט איך המחר שלי ייראה ובעצם יהיה.

אני אפילו לא מצטערת שקרה מה שקרה. תמיד הייתי חזקה, אולי  מדי, אבל לא הרשיתי לעצמי ליפול, ואם כבר הודיתי בפני עצמי שוואלה- דה פאקטו  נפלתי - תמיד בצעד ווירטואוזי סטייל נדיה קומנצ'י נחתתי שוב על הרגליים, סידרתי את שיערי, תיקנתי את האיפור (מסכה) על פניי  וחייכתי כאילו כלום לא קרה. הפעם, הרגליים הם אלו שנפגעו הכי הרבה ולא היה לי איך לנחות, ובעיקר על מה.
פתאום נכנס מימד חדש לחיי - ההישענות, להישען על קביים או על אנשים קרובים כדי להשאיר את הראש למעלה. את זה לא הכרתי קודם, ידעתי לייצב אחרים אבל לא באמת הסכמתי להיעזר וודאי שלא להישען בעצמי , ולא חשוב על מי.    אז נכון שאומרים שמי שנותן מבלי לקבל - זה רע, אבל אלו היו חיי, או נכון יותר ההתנהלות של חיי.

ועכשיו אני לא מצטערת שכל הדרעקיאדה הזו קרתה כי  אני יודעת בוודאות שרק מי שהיה למטה יוכל להבין את אלו ששם ויוכל לעזור להם ממקום של `אני יודעת בדיוק מה אתה חש, לא סתם מבינה- יודעת!`. אז נכון שאני לא מאמנת אישית, ואני גם לא מתכוונת להיות, אבל תמיד היו אלו שנקרו בדרכי שהיו צריכים את היד או האוזן או הכתף שלי והיום, לראשונה אחרי שנה אני יכולה שוב לתת אותם, וממקום שווה וחלילה לא מתנשא  (ולא שאי פעם הייתי) . 

אני שוב נזכרת באוטו הירוק והחדש של אבא שחזר אחרי המלחמה כולו מנופץ ומלא כתמי דם,  ואבא התעקש לא להחליפו כי הוא בכל זאת נסע ומבחינתו הוא היה "אוטו של גיבורים",   ואני- אני מרגישה בדיוק כמו אותו אוטו, אמנם חבוטה - אבל עדיין מתפקדת , גם אם בקרטוע.

 

"עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש לו יהי"   (נעומי שמר)

 

מימי יקרה, לו היית משאירה כתובת מייל- הייתי עונה לך, אבל כלום לא קורה סתם ובזכותך חזרתי לבלוג ובעיקר לעצמי.  אז אני בסדר, יותר מאתמול ופחות ממחר וזה מה שיהיה כל הזמן, את תראי ...  יש לי מחברת מלאה תכניות ומטרות וחלומות ולא אעצור עד שאסמן V  גדול ליד כל אחד מהם. אין לי צל של ספק שמתחילה, בעצם כבר התחילה לי שנה טובה ואני מאחלת לך ולכל משפחתך וחבריך שנה כזו.  אני מודה לך מקרב לב ונשמה על התגובה, היא עשתה לי הרבה יותר ממה שאת אפילו חושבת. תבורכי !!

אריאלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

134 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת