1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

בואי לאילת לאילת – פרק ד`

 
תקציר הפרקים הקודמים (פרק א`, פרק ב`, פרק ג`)
בחופש הגדול בין כיתה ט` ו-י` תכננתי לנסוע לאילת עם חברתי נורית. זאת אמורה הייתה להיות חוויה נהדרת – כי מעולם לא נסענו רחוק כל כך ולזמן רב כל כך.
אחרי דחיות מרובות הצלחתי סוף סוף לספר להורים שלי וגם לעזור לנורית לשכנע את ההורים שלה לאשר לה לנסוע ולבסוף הבלתי יאומן קרה: ירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית באילת.
 
פרק ד`
 
נורית התעשתה ראשונה ואמרה: "קודם כל צריך למצוא מקום לישון"
הסתכלתי סביב כאילו איזה מלון יצוץ פתאום באמצע התחנה המרכזית – ובאמת זה קרה. כלומר, לא בדיוק מלון אלא אשה מבוגרת צצה מאמצע שום מקום ושאלה: "אתן צריכות חדר?"
"לא" – עניתי מיד ובדיוק באותו זמן נורית ענתה: "כן. איפה?"
"לא רחוק מפה"  - ענתה האשה – "במרחק הליכה מהחוף"
"כמה  זה יעלה?" שאלתי. לא רציתי לבזבז את כל הכסף שלי על לילה אחד בחדר ואז אצטרך לחזור למחרת הביתה.
"בואו תראו את החדר ונדבר" – היא ענתה.
 
יצאנו בעקבותיה אל הרחוב. זאת אילת? רחוב מלוכלך מלא דוכני פלאפל ושווארמה.  זה היה נראה יותר כמו התחנה המרכזית בתל אביב מאשר עיר נופש שאנשים באים אליה מכל הארץ.
הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי שום דבר מרשים. נורית נגעה בכתף שלי ואמרה: "איזה ים!"
"ים?" שאלתי אותה בתמיהה.
היא רמזה לי להסתובב. במורד הרחוב נגלה מפרץ אילת – כחול ומזמין. בדיוק כמו שדמיינתי.
 
אבל אנחנו המשכנו ללכת בכיוון ההפוך. היה חם והתיק שלי היה כבד. "עוד רחוק?" שאלתי את האשה שהלכנו אחריה אחרי כחמש דקות.
"כמעט הגענו" – היא ענתה ופנתה ימינה לרחוב קטן. אחרי חמש דקות נוספות נעצרנו מול בניין ישן של שתי קומות.
"הגענו" – היא הכריזה בשמחה והכניסה אותנו לדירה קטנה אבל נקיה ובעיקר קרירה. אחרי ההליכה הארוכה בעלייה נורית ואני מאוד התרשמנו מהמזגן.
הסתכלנו על החדר המיועד לנו – שתי מיטות נוער,שולחן כתיבה, ארון ומזגן.
"מה אתן חושבות?" – אמרה האשה – "אני שרה, דרך אגב"
הסתכלתי על נורית והיא עליי. שרה שראתה שאנחנו מהססות אמרה: "אתן יכולות להשתמש במטבח ובמקלחת חופשי. יש מים חמים כל היום. ורק 150 שקל"
"לשתינו?" שאלתי
"לכל אחת" – שרה אמרה.
 
"200 לשתינו" – הציעה נורית. לרגע שלושתנו שתקנו. אחרי הרגע נורית הרימה את התיק שלה ואמרה לי: "בואי".
שרה יצאה מהקיפאון שלה ואמרה: "250. ואסור להכניס בנים"
צחקתי בקול רם. בנים?
בסוף סגרנו על 220.
נורית הציעה שנלבש בגדי ים ונרד לחוף. הסכמתי איתה שזה רעיון מצוין.  היא הסתגרה בחדר והחליפה בגדים ואני אחריה.
קצת אחרי שיצאנו לדרך שאלתי אותה אם היא תדע איך לחזור לדירה. אחרי ויכוח קצר חזרנו לבדוק את שם הרחוב – זה היה רחוב אלמוגים.
 
יצאנו שוב לחוף, עם ביטחון עצמי גבוה יותר.
הרגשנו ממש בעננים. אנחנו באילת, יש לנו דירה, אנחנו הולכות לים. שום דבר לא יכול לעצור אותנו!
חוץ אולי ממכונית...
נכון שלא היינו ממש זהירות כשחצינו את הכביש, אבל זה היה במעבר חציה והמכונית הגיעה במהירות מופרזת. היא בלמה ברגע האחרון בחריקה מפחידה – הפגוש שלה ממש נגע ברגל שלי.
פלטתי צעקה ונשענתי עם שתי הידיים על מכסה המנוע. בזווית העין קלטתי את נורית הופכת לבנה כולה.
 
מול עיניי ראיתי את הנהג – בחור צעיר מאוד. צעיר מדי לדעתי מכדי לקבל רישיון. גם הוא היה חיוור מאוד ונראה היה שהוא מבוהל לא פחות מאיתנו.
אחרי כמה שניות שנראו כנצח הצלחתי לפתוח את הפה ולצעוק: "אין לך עיניים? תסתכל מה עשית!"
הנהג יצא מהמכונית ומלמל: "סליחה... אני לא... לא ראיתי אותך... את בסדר? שאני אקח אותך לבית חולים?"
מיששתי קצת את הרגלים נשמתי עמוק ואמרתי: "אני חושבת שאני בסדר... אתה צריך להיזהר יותר."
 
מישהו צפר מאחורינו. כעת שמתי לב שכמה אנשים התקהלו על המדרכה והסתכלו עלינו וכמה מכוניות נעמדו מאחורי המכונית שכמעט פגעה בי. יצרנו פקק תנועה רציני.
נורית תפסה את ידי ואמרה: "בואי. נלך לים"
הנהג הצעיר אמר: "אני נוסע לים – בואו - אני אקח אתכן"
לרגע היססנו. הסתכלתי על נורית והיא עליי. הנהגים מאחור התחילו לצפור.
הנהג אמר: "בואו, אני לא נושך. זו דרך ארוכה ויש לי מזגן באוטו."
 
זה היה טיעון משכנע. נכנסנו למכונית והתישבנו שתינו בספסל האחורי. הוא גם נכנס ואמר: "אני קובי".
נסענו לים.
 
 
המשך כאן
 
 
והרשומה המומלצת היא – 68 שנה להפלת פצצת אטום על הירושימה - של אתי אברהמי
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

72 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת