00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

שנאוצר הזהב 2013

                   
* תודה רבה לעמית קרן על ציור הפסלונים הנפלאים האלה.

יום לפני האוסקר, הנה הפרסים החשובים באמת. קבלו את "שנאוצר הזהב", פרסי הקולנוע של הבלוג "סרטים, מוזיקה וכאלה" על שם ג`וני ווקר בלק לייבל קוגן לשנת 2013.

השנה, הסרטים המשתתפים השתייכו לשנה רק לפני תאריך היציאה שלהם במדינת מוצאם. כלומר, גם סרטים שיצאו ב-2013 בחו"ל והגיעו לישראל רק ב-2014 יכולים להיחשב פה. על אותו משקל, סרטי 2012 שיצאו בארץ ב-2013 לא יכולים להיחשב פה. הם סונכרנו אל תוך סיכום השנה הקודם.

אגב, על מספר סרטים שיוזכרו בטקס הזה יש לי ביקורות כמעט מוכנות שיפורסמו בימים הקרובים - רובן ממש מחר. פשוט לא רציתי לדחות את סיכום השנה שלי לאחרי האוסקר אז העדפתי להתרכז בו קודם ולפרסם אותו יום לפני.

לפני שנתחיל, אני רק רוצה לציין למען הכבוד כמה סרטים שרציתי לראות השנה ובסוף יצא שלא הצלחתי ופספתי. הם כנראה היו נורא שווים את הצפייה שלי. "הכל אבוד" המהולל, לדוגמה. כמוהו גם "שש פעמים" ששמעתי עליו. דברים מצויינים. שלא נדבר על "לפני חצות" שהייתי רואה אלמלא זה אילץ אותי לראות שני סרטים קודמים לפני כן. אומנם לא היה לי הרבה סיכוי לראות אותו, אבל חבל לי שפספסתי הזדמנות לתפוס את "תחנת פרוטווייל". גם חבל לי נורא שמתוך "טרילוגיית סרטי המתח האיכותיים מתחילת 2013" ראיתי רק אחד - "המקום בתוך היער", ושני האחרים, "הסיפור של מאד" ו"תופעות לוואי", נכנסים לרשימה הזאת בצער רב. אומנם אני בטוח ש"רק אלוהים סולח" ו"ספרינג ברייקרס" הם גרועים, אבל אפילו אנשים שאומרים לי שאני משער נכון, אומרים לי שכדאי לראות אותם כי אני מפספס אולי כמה מהופעות השנה שלי, קריסטין סקוט תומאס וג`יימס פרנקו. אולי הם צודקים. אני לא מאמין איך זה קרה, אבל גם את "ההוביט: מפלתו של סמאוג" הצלחתי לא לראות angry (אבל אל דאגה - עליו תהיה גם תהיה ביקורת, לקראת יציאתו של החלק האחרון בטרילוגיה בסוף השנה. כנ"ל אגב לגבי "משחקי הרעב: התלקחות" שאומנם ראיתי, אך באיחור מטורף). ולבסוף, אומנם גיליתי עליו די מאוחר וכנראה שלא הייתי מתעניין בסרט בלגי אלמלא הוא היה נחשב למועמד מוביל לאוסקר, אבל עדיין, גם על "המעגל השבור" לא נעים לי שדילגתי.

ועכשיו - לפרסים האמיתיים. כפי שאולי הבחנתם, הפורמט השנה הולך להיות קצת שונה, ואת הרעיון שאני מתכוון לדבוק אליו בשנים הבאות, השגתי מהבלוג "The Film Expirience". כן, זה אומנם אומר שזה לא פורמט מקורי, אבל ממתי "חמישה מועמדים ומהם זוכה אחד" זה כן מקורי? עדיף לקחת משהו שקיים רק בעוד מקום אחד מלבדי, מאשר משהו שכולם כולם עושים. הפורמט פשוט: כמו באולימפיאדות - יש לנו שנאוצר ארד, שנאוצר כסף ושנאוצר זהב, ומאחוריהם רשימה לא מוגבלת מספרית של "מועמדים נוספים".

האפקטים הטוב ביותר
מועמדים נוספים: איירון מן 3 | משחקי הרעב: התלקחות | סוף העולם | סוף. (זהו בערך. על סרטי האפקטים הגדולים של השנה, כמו "סטארק טרק 2", "ת`ור 2", "הפרש הבודד" פסחתי, ואת "ההוביט 2" כאמור פספסתי)

איש הפלדה
נכון, לא נעים שהסרט הגרוע מקבל פרס כלשהו, אבל זה לא נורא, האפקטים בו בהחלט היו מדהימים. אם סרטים אחרים מנסים להשתמש באפקטים כדי ליצור תחושת ריאליזם וסחיפה, פה האפקטים יוצאים לדרך במטרה להגשים מטרה אחת: להדגיש את האפיות וקנה המידה של האקשן וההרס שבו. האפקטים לגמרי שמים את ה"סופר" ב"סופרמן", ומהווים הצדקה מסויימת לקיומו של הסרט הנוראי הזה.


פסיפיק רים
האמת שהוא עשה בערך את אותו דבר ש"איש הפלדה" עשה, אבל הוא פשוט מקבל נקודות בונוס עך כשבניגוד ל"איש הפלדה", האפקטים ב"פסיפיק רים" משרתים סרט שהוא אשכרה טוב, ושהאיכות שלהם מרגישה הרבה יותר כמו השקעה מתוך אהבה ולא מתוך ניצול ציני של מותג.

כח משיכה
זה הרגע שבו אתם אמורים לעשות את עצמיכם מופתעים. נו באמת, כאילו שיכלה להיות אפשרות אחרת. האפקטים הכי טובים - כן, אי פעם.

 

העיצוב הטוב ביותר
קטגוריית העיצוב מתייחסת ככלל גם לתפאורה, גם לתלבושות, גם לאיפור ועיצוב שיער, גם לאביזרים וכיוצא מזה.

מועמדים נוספים: חלום אמריקאי | יסמין הכחולה | קפואה | כנס העתידנים | כח משיכה | מי מפחד מהזאב הרע | בתוך לואין דייוויס | משחקי הרעב: התלקחות

12 שנים של עבדות
זאת אולי לא כזאת חוכמה לתת פרס עיצוב לסרט תקופתי, אבל במקרה הזה אני חושב שיגיע לסרט הזה מאוד. הדבר שבאמת מתתי עליו ב"12 שנים של עבדות" הוא העובדה שבמקום להיות סרט היסטורי בומבסטי ומלודרמטי הוא דווקא הציג את הצד המלוכלך והמחוספס והלא מתפשר של אותה תקופה, והדבר התאפיין גם בוויזואליה והבימוי של הסרט, בעיקר בכל הקשור לבימוי ולצילום שהיו מאוד בגובה העיניים. גם העיצוב של הסרט, חייבים להודות, תורם לזה. בניגוד לסרטים שכאילו נוצרו על מנת לקבל פרסי עיצוב באוסקר, כאן עוצמתו של העיצוב נובעת דווקא מזה שהוא לא מושך לעצמו הרבה תשומת לב, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה אמיתי. יש פה תשומת לב מדהימה לפרטים הקטנים, אבל התוצאה המרשימה מאוד לא מסיחה את הדעת אפילו לרגע אחד, ועושה בדיוק את מה שהיא צריכה: לבנות מסגרת אווירתית מלוכלכת, מחוספסת ומסריחה - בדיוק כמו שדרום ארה"ב וארצות העבדות היו.


פסיפיק רים
פסיפיק רים הוא סרט שעושה משהו שתשמעו אותי מציין הרבה בטקס הזה, וזה "לבנות עולם". הוא בונה מכמעט אפס טכנולוגיות, אלמנטים תרבותיים ותמה ארכיטקטורית שמתאימה רק לעולם שבו הסרט מתרחש. ובכל זאת, אלה לא רק הסרטים והתלבושות שמביאים לסרט הזה את הזה את הסטייל שהוא מתפלש בו, אלא גורם אחד מיוחד: בהיותו של הסרט יצירה קולנועית מרהיבה על רובוטים ענקיים שמחטיפים מכות למפלצות ענקיות, הוא משקיע כמו גדול באותם רובוטים ומפלצות. הטכנולוגיה מאחורי הרובוטים מפורטת וברורה וויזואלית, ולכל רובוט יש עיצוב אחר לגמרי ממשניהו, בהתאם ליכולותיו, אופיו והמדינה שממנו הוא מגיע. גם המפלצות הענקיות שבסרט שונות באופן מוחלט אחת מהשנייה. העיצוב שלהן ביזארי, מפחיד ולגמרי לא משהו שרואים כל יום. הם תורמים לגיוון ומונעים מסצינות הקרב להרגיש רפטטיביות ומשמימות, מה שהיה יכול לקרות בקלות ללא אותו עיצוב מבריק ומושקע.

היא
כפי שראיתם, יש בד"כ שתי דרכים לזכות בקטגורייה הזאת: או להיות סרט תקופתי ולשחזר עיצוב מההיסטוריה, או ללכת חזק על עיצוב שמגרה את הדימיון בסרט מד"ב או פנטזיה. ולכן, מפתיע שדווקא הסרט הכי קרוב לעולמינו שלנו הוא זוכה כזה מוצדק בקטגוריה הזאת. נכון, "היא" דווקא כן מסווג כסרט מד"ב, אבל בתכלס, הוא לא כזה רחוק מאיתנו. הוא מתרחש בעתיד הממש ממש קרוב, ובסביבה ביתית ומשרדית ברובו שלכאורה אין בהם משהו מיוחד. ועדיין, גם אם אלה דברים יום-יומיים, הסרט עושה מטעמים מהמסגרת הזאת. השימוש של בצבעים פשוט מבריק והופך את הסרט לממתק לעיניים, השילוב בין עולם מודרני לבין עתידני לבין רטרו יותר גיוון מבורך, ובעיקרון הסרט מוכיח שיופי אפשר למצוא גם בפשטות, ולא רק בבומבסטיות או בריאליזם מלוכלך. וזה לא רק העניין של עיצוב הפנים והתלבושות, אלא גם של הדברים שמסביב: משחקי הווידאו שמשחקים בעולם הזה או התצוגה הוויזואלית של תוכנות המחשב, שרק תורמים לרמת ההעמקה שלך בתוך העולם שהסרט הזה יוצר.

הצילום הטוב ביותר
מועמדים נוספים: המקום בתוך היער | אסירים | כנס העתידנים | 12 שנים של עבדות

בתוך לואין דייוויס (ברונו דלבונל)
צילום בלועזית זה סינמטוגרפיה, שמוגדרת כתת פעולה של פוטוגרפיה. פוטוגרפיה ביוונית עתיקה זה "כתיבה באמצעות אור". ובכן, מה שברונו דלבונל עושה בסרט הזה זאת לא כתיבה באמצעות אור, זאת פואטיקה באמצעות אור. אני חושב שזה יותר מהכל מקרה שבו אתם צריכים לראות בעצמיכם כדי להבין למה אני מתכוון, אבל אני אישית לא יכלתי להסיר את העיניים מהסרט הזה בגלל הצילום. אלוהים אדירים, האורות, הצבעים, הפרספקטיבות, הטונים... כל אלה הופכים את "בתוך לואין דייוויס" לסרט מרהיב לעין בדיוק כמו לאוזן. זה מאוד מפתיע שסרט כזה מלנכולי בכל זאת מצליח להיות כזה יפהפה, אבל זה עוד יותר מפתיע שדווקא הסרט הראשון מזה שנים שהאחים כהן עושים בלי הצלם הכמעט קבוע והאגדי שלהם רוג`ר דיקנס הוא גם הכי יפה שלהם אי פעם.


מי מפחד מהזאב הרע (גיורא ביח)

בערך אותו דבר שכתבתי על "לואין דייוויס", אחד לאחד, רק עם כמה תוספות:
א. וירטואוזי מאוד
ב. מלחיץ מאוד
ג. יתרון ה"פאק, מי היה מאין שאפשר לצלם ככה בארץ?". ללא ספק עבודת הצילום הכי טובה שיצאה מארץ הקודש בצוותא עם "שבעה" ו"Made in Israel".


כח משיכה (עמנואל לובצקי)

יאללה, תגידו שזה לא מוצדק כי כל הסרט הזה זה עבודת מחשב. יאללה, תגידו. לי לא אכפת. זה לא משנה את העובדה שאתה צריך להיות בעל ידע עצום באומנות הצילום הקולנועי כדי לבצע את מה שלובצקי (והמחשב שלו, אם אתם ממש מתעקשים) עשה פה. סיפורים מסופרים באמצעות מילים, אבל "כח משיכה" מסופר באמצעות הצילום שלו - דרך הזוויות, התנועות הוירטואוזיות, השוטים הארוכים במידה בלתי אפשרית והיופי המדהים של כל פריים ופריים. באמת שאין לי מה לומר מעבר לזה - לובצקי מוכיח בפעם השלישית שהוא הצלם (או, חחח, הצלם והמחשב שלו, חחח) הכי טוב שחי אי פעם. סליחה על הסופרלטיב, אבל זאת האמת.


הפסקול הטוב ביותר
מועמדים נוספים: נברסקה | קפואה (סליחה, ברקוביץ`, צדקת) | טינופת | היא | כח משיכה

 
פסיפיק רים (רעמין ג`אוואדי)
נדיר שפסקול תופס באופן כ"כ מדוייק את המהות של הסרט בו הוא מופיע, אבל זה בדיוק המקרה עם "פסיפיק רים" שנכתב על ידי המלחין הגרמני-איראני המצויין רעמין ג`אוודי (ידוע בעיקר כמלחין של הסדרה "משחקי הכס"). מצד אחד מדובר בסרט עם קנה מידה עצום, אקשן בגודל חסר תקדים ועלילה על התאחדות כל האנשים בעולם כנגד האפוקליפסה, מה שאומר שהוא צריך פסקול אפי, קלאסי ודרמטי (לפעמים באופן מגוחך בכוונה), ומצד שני זה עדיין סרט על רובוטים ענקיים נגד מפלצות, אז הוא צריך גם פסקול ממש ממש מגניב. וכך, ג`אוועדי שילב את שני הטונים האלה של הסרט באופן מושלם באמצעות הפסקול: יש שם אורצ`סטרה בומבסטית ומלודרמטית באופן נפלא שמספקות את האלמנט האפי והקלאסי, ומצד שני ישנם קטעי מוזיקה אלרטקונית וניסורים על גיטרה חשמלית (מאת טום מורלו מלהקת רייג` אגנסט דה מאשין, אחד הגיטריסטים האהובים עליי) שמספקים את המימד המאאאגניב והמאוד ילדותי-נערי של הסרט. כך, ג`וואדי, בעזרת התזמורת שלו ומורלו, לוכדים את כל הרעיון וה"משמעות" של הסרט בצורה כ"כ טובה, שהפסקול מרגיש בלתי נפרד ממנו. יש לו נעימת נושא בליגה של מלחמת הכוכבים או אינדיאנה ג`ונס, וזאת למעשה הסיבה העיקרית שבגללה בא לי לראות סרט המשך.
 
המקום בתוך היער (מייק פאטון)
לא כל יום המוזיקאי האהוב עלייך עושה פסקול לסרט. אולי האדם שאני הכי מת עליו בתעשיית המוזיקה הוא מייק פאטון, הידוע בעיקר כסולנה של להקת פיית` נו מור (אחת הלהקות האהובות עליי) לשעבר, אדם שיודע לשיר בערך בכל סגנון ווקאלי שקיים על כדור הארץ וגם כמה שלא, אדם שהנהיג והשתתף בעשרות פרוייקטים על טווח מדהים של סגנונות (מיסטר באנגל, טומהאוק, פאנטומאס ולובייג`), החליט שהשנה הוא הולך גם לתחום הפסקולים, ולעזאזל, הוא הצליח. שוב, לא פלא שמוזיקאי מגוון ומטשטש גבולות שכמוהו יודע לעשות כאלה דברים, אבל באמת לא ציפיתי לפסקול שכזה - רך אך מחוספפס, עצוב אך מעורר תקווה, חולמני אך מאיים, מהפנט אך מצמרר, מוזר אך אסתטי - ופשוט יפהפה. עכשיו רק צריך שסטיבן ווילסון ומיינארד ג`יימס קינאן גם יעשו פסקול ויהיה לנו 3 סרטים עם פסקולים מדהימים מהשילוש הקדוש של האלטרנטיב.


מי מפחד מהזאב הרע (פרנק אילפמן)
אם בתחום ההישגים הפרובינציאליים, הצילום "הזאב הרע" חלק את התואר עם שני אחרים, בתחום הפסקול הוא רשמית מביא לנו את הדבר הכי טוב שנעשה בארץ הזאת ללא ספק (כשהוא עוקף את הפסקולים המדהימים של "הערת שוליים" ושל, שוב, "Made in Israel"). אתם יודעים מה, אפילו בלי הקטע הארצי - זה פשוט אחד הפסקולים הכי מצמררים, מקפיאי דם ומורטי עצבים ששמעתי. כמובן, הוא לא הדבר הכי מקורי בעולם, הוא בבירור מחווה לפסקולים של סרטי מתח אפלים ישנים. ועדיין, הוא לא מרגיש לרגע כמו חיקוי זול או פארודיה, ומדובר במחווה מאוד מכובדת שמתאימה כמו כפפה לסרט, ועושה באופן הכי סולידי שאפשר בדיוק את מה שפסקול בסגנון הזה אמור לעשות. רק צריך לראות את סצינת הפתיחה של הסרט, כאשר המוזיקה הזאת מנוגנת על רקע משחק מחבואים שמקווה טוויסט שטני במיוחד. ברררר, יש לי צמרמורת בעור התוף רק מלחשוב על זה.

שחקנית המשנה הטובה ביותר
מועמדות נוספות: מרגו רובי - הזאב מוול סטריט | ג`ניפר לורנס - חלום אמריקאי | סאלי הוקינס - יסמין הכחולה

קייטלין דוור - Short Term 12
לגלם דמות של טינייג`ר/ית מדוכא/ת ששונא/ת את העולם זה לגמרי סיכון. הגבול בין הצלחה לבין להיות הדבר הכי מעצבן בעולם הוא מאוד דק. קייטלין דוור, אחת התגליות הגדולות של 2013 מבחינתי, היא דוגמה טובה מאוד להצלחה בתחום. היא מגלמת את דמותה של נערה חדשה בבית מחסה לנוער בסיכון, עם עבר לא קל וגישה עוד יותר לא קלה כלפי כל מה שסובב אותה. בסרט כ"כ אנושי ורגיש, לא פלא שההופעה שלה מרגישה כנה והופכת את הדמות לאמינה ביותר. היא יכלה בקלות לעשות את עצמה "יו קלטו אני אימו ואני שונאת את כולכם אל תתקרבו אליי" בצורה מוגזמת וחסרת עידון. ובמקום זאת מקבלים ממנה הופעה שקטה ומאופקת, אך מלאת ניואנסים קטנים והפעלה של רבדים שונים בעומק הדמות באופן סמוי, אך נראה לעין. ככה בדיוק מורגש שדוור היא לא מישהי שסוגרת את עצמה מהעולם כבחירה, אלא כמישהי שנסיבות שהיא לא יכולה לשלוט בהן הן אלו שסגרו עליה, והיא לא מכירה שום דבר אחר חוץ מזה. זה מבוטא טוב במיוחד בסצינה אחת מצמררת שבה היא מקריאה סיפור ילדים קטן - אך חולני - פרי עטה. אבל היא לא רק עצובה וממורמרת כל הסרט, היא מקסימה גם במעט הסצינות שבהם היא צריכה להראות שמחה ותקווה, ובסצינה היחידה שבה היא כן נדרשת לצעוק ולכעוס - היא עושה את זה בדיוק כמו שאנשים כמוה עושים את זה בחיים האמיתיים. כמישהו שפגש ילדים כמוה (לא, זה לא שם קוד ל"אני עצמי הייתי פעם כזה"), אני בהחלט יכול להעיד שככה זה. 


ג`ון סקוויב - נברסקה
מזמן לא היה מקרה שבו הסתכלתי על הופעה ואמרתי לעצמי "בוא`נה, איזה מלכה היא!". ג`ון סקוויב היא האחרונה שציפיתי שתשבור את הבצורת הזאת מהופעות של מלכות. בכל זאת, שחקנית בת 84 שהיא אומנם וותיקה, אך בו זמנית לא ידועה. האישה פרחה די מאוחר, אבל פרחה נהדר. כמובן, הרבה מזה קשור באיכות הדמות - אני לא יודע, אולי בסרטים אחרים סקוויב היא שחקנית גרועה, אבל לעזאזל, את הדמות הזאת היא גילמה Spot On. קייט נראית כמו זקנה חביבה ואוהבת במיוחד, והיא אכן כזאת בחלק ניכר מהזמן, אבל בשאר - היא שטלתנית וקולנית, בעלת פה מלוכלך וחסרת טאקט לחלוטין. היא מאלה שיגידו לך בדיוק מה היא חושבת עליך ישר בפרצוף, ואפילו אם אתה מת, אתה לא יכול להימלט מהדעתנות שלה, היא פשוט תשמיץ את זכרך ותשפיל כל מה שנותר ממך בזמן שהיא עומדת מעל המצבה שלך. זה כאילו כל הפאנצ`ים וה-One Liners הכי גדולים של השנה רוכזו כולם בתוך דמות אחת - שלרגע אחד נראית כמו סבתא מהגיהנום ולרגע אחר כמו הסבתא הכי מגניבה שקיימת בעולם. "נברסקה" הוא אומנם לא סרט שעפתי עליו, רק חשבתי שהוא חמודצ`יק כזה. ועדיין, בכל הברה שיוצאת לסקוויב, הסרט הופך, גם אם לזמן קצר, לאדיר, בזכות שילוב בין כתיבה מצויינת לכריזמה מטורפת מצידה. אין ספק שמדובר בהופעה שגורמת לי להסתקרן מאוד מעתידה של סקוויב ואני לגמרי מצפה ל-30 הסרטים הבאים שלה.


סקרלט ג`והנסון - היא
התלבטתי מאוד איזה הופעה של ג`והנסון לשים כאן, מתוך השנה הנפלאה שהייתה לה. כמובן, היא לא קיבלה הכרה מאף אחד, אבל נראה שהיא החזירה את עצמה למסלול שכולם צפו לה לאחר פריצתה ב"הלוחש לסוסים" לפני 15 שנה, ואולי כן תצליח לקבל מוניטין של שחקנית איכות בשנים הבאות. בינתיים, היא עשתה תפקיד מצויין ב"דון ג`ון" של ג`וזף-גורדון לוויט. אומנם איני ממעריצי הסרט, אבל לדעתי היא הייתה הדבר הכי טוב בו. אם לפני כמה שנים הייתי חושב שאם ג`והנסון היא הדבר הכי טוב במשהו, כנראה שהמשהו הזה די מחורבן, היה מפתיע לראות אותה בשני תפקידים כ"כ טובים. ההתלבטות הייתה בין שני תפקידים מקוטבים לחלוטין - ב"דון ג`ון" היא גילמה מישהי שהיא שלמות ויזואלית אבל עם אופי שלא ברא השטן, בעוד שב"היא" היא מגלמת מישהי שאין לה ויזואליה כלל אבל היא עדיין הבחורה מושלמת. ובסופו של דבר זאת הייתה הבחירה שלי, למרות, או אולי בגלל שלא באמת רואים אותה. נוכחות גדולה על המסך זאת לא חוכמה, נוכחות על המסך כשאת בכלל לא על המסך זה הישג הרבה יותר ראוי לציון. היא הרי מוצג כאישיות מלאכותית שאמורה לדמות את האישה המושלמת עבור הגיבור, ואת זה עושה מושלם: היא עושה עבודה נהדרת בתור ה"בחורה" שכל אחד רוצה שתהיה לו - מצחיקה, רגישה וחכמה, אך בהתאם לתהליך שעובר על הדמות שלה, גם ההופעה של סקרלט עוברת מעין התפתחות אמינה למחוזות רגשיים ומנטליים אחרים - וגם את אלה היא מבצעת מצויין. וכן, למרות הוויכוח על "האם ווייס אובר ודיבוב זה הופעה", מבחינתי אין ספק פה, פשוט כי אני יכול לתת לסקרלט את המחמאה הכי גדולה בתחום הזה - מעולם לא הרגשתי בסרט שאני יכול לדמיין לעצמי את סקרלט ג`והנסון יושבת בתא ומקליטה את השורות האלה. רק ראיתי, או יותר נכון, שמעתי, אינטליגנציה מלאכותית ותוכנת מחשב. אז לא רק שלכמה רגעים שכחתי שג`והנסון היא שחקנית, אלא שהיו רגעים שבהם שכחתי שהיא בכלל בת אדם. אני חושב שבכך היא מצטרפת למועדון מאוד מצומצם שכלל עד היום רק חבר אחד. אנדי פאקינג סרקיס.
 

שחקן המשנה הטוב ביותר
מועמדים נוספים: סאם רוקוול - העולם על פי דנקן (היה ככה קרוב להיכנס)מייקל פסבנדר - 12 שנים של עבדות (גם הוא היה ממש קרוב) | דוויין ג`ונסון - רווח וכאב | בראדלי קופר - המקום בתוך היער | וויל פורטה - נברסקה | פטריק סטיוארט - לצוד פילים | ג`יימס גנדולפיני - דיברנו מספיק



היית`ם עומרי - בית לחם
 הסרט "בית לחם", כמו שתיארתי בעבר, היה בעצם שני סרטים שחוברו יחדיו - אחד מהם היה סרט גרוע ולא אמין על ידידות "אמיצה" ו"ריאליסטית" (בתחת שלי) בין משת"פ מהשטחים לשב"כניק, והשני היה דרמת מתח מבריקה וסוחפת שהיא בעצם סרט גנגסטרים עם ערבים במקום איטלקים. אז כן, אולי זה היה רק חצי סרט, אבל חצי סרט מצויין, וזה היה בעיקר בגלל שהגיבור שלו (מבחינתי) היה בדאווי אשר גולם בעילאיות על ידי השחקן היית`ם עומרי. בתוך סרט מלא בדמויות קלישאתיות שראינו מיליון פעם, בדאווי של עומרי היה הברקה שאין כמוה - נבל, באד גאי לכל דבר, אבל גם אדם מעורר רחמים בקטע רע. בדאווי הוא אדם שמגיע לעמדה של כח שהרבה יותר מדי גדולה עליו, דג מחוץ למים, ועוד לא נחשב לאדם אהוב במיוחד בסביבתו. ודווקא זה מה שהופך אותו לכ"כ מסוכן, כי מי יודע לאיזה מצבים קיצוניים הוא יתדרדר כדי להוכיח את עצמו. עומרי הצליח, כמו גדול, להביא חיים לדמות הזאת שהיותה פתטית ומעוררת רחמים היה בדיוק מה שהפך אותה לכ"כ מפחידה, אדם שאצלו הגבול בין חולשה לגדולה. איך צחי הלוי היבש הזה היה השחקן מ"בית לחם" שקיבל את פרס אופיר לשחקן משנה, בעוד שעומרי עצמו לא היה מועמד - זאת תעלומה שגם מיטב חוקרי השב"כ לא יפתרו.

ברחאד עבדי - קפטן פיליפס
גם את "קפטן פיליפס" לא אהבתי ברובו, ועדיין, היה בו דבר אחד שאני, כמו כל אדם שפוי אחר בעולם, יכול להודות בגדולתו. ברחאד עבדי היה בקלות הדבר הכי טוב בסרט, ולא רק ביחס לרמה הנמוכה של מה שמסביבו, אלא באופן כללי. גם אם טום הנקס באמת היה נותן הופעה שבאמת הייתה מגיעה לרמה של השבחים (הלא מוצדקים) שהוא מקבל וגם אם הבימוי והתסריט היו פחות יבשים וחסרי טעם - עבדי עדיין היה אוכל את כולם. יש שיגידו שזאת לא חוכמה ששחקן סומלי אסלי אורגינל יגלם סומלי אסלי אורגינל, אבל עבדי לא סתם משחק "את עצמו" כאן. הדמות שלו היא אומנם של שודד ים חסר השכלה מככל הנראה המדינה הכי לא מפותחת בעולם, אבל עבדי הופך אותה ליותר מזה - לפעמים, מרוב קור רוח וסתגלנות, נדמה שמדובר בפילדמארשל גרמני מבריק מהוורמאכט או מפקד על צוללת גרעינית שפשוט נתקע בגוף של שודד ים סומלי. לבחור יש יכולת מפחידה של אלתור ושל אנליזת סיטואציות, כך שהוא תמיד מנסה להיות צעד אחד לפני היריב שלו, ששקול לו לא פחות, ולהערים עליו. זה הופך את "קפטן פיליפס" לסרט שהוא קרב מוחות ענק ואת עבדי לנבל המוצלח ביותר של השנה. לא ברור מאיפה או איך פיראטון קטן שהגיע מהמיץ של הזבל של אפריקה הפך לטקטיקן כזה מבריק, אבל בזכות הופעה גדולה של עבדי, אפשר לראות שמדובר באדם שעבר הרבה ב-19 שנות חייו ושיכול להפחיד - לא בגלל הקלצ`ניקוב ולא בגלל איזה אלמנט של פסיכוזה או טירוף, אלא רק בגלל המוח הזה שלו.


ג`ייק ג`ילנהול - אסירים
מפתיע שבסרט אפל על נקמה, חטיפת ילדות, אלימות מתפרצת ואיבוד אמונה, דווקא העוגן המוסרי והדמות היחידה בסרט שאפשר להחשיב לטובה מהווה את הדמות הטרגית האמיתית. הדמות של הבלש לוקי אומנם לא מראה טווח רחב מדי של רגשות ואינה טומנת רוב סודות בתוכה, אבל ג`ייק ג`ילנהול עושה פה משהו מהפנט עמה, ואני כמעט בטוח שזה לגמרי טאץ` אישי מיוזמתו ולא משהו שהיה בתסריט מלכתכילה. בהתחלה הדמות נראית אנמית, "ונילה" כזאת, וכך גם המשחק של ג`ק, אבל במשך כל הסרט מתעוררת התחושה שלדמות הזאת יש עבר שאומנם לא ידוע מהו, אבל משפיע על כל ההחלטות והפעולות שלו, ורואים שהעבר הזה כואב. מאוד. לא יודעים למה, מה, איך ואיפה - אבל הדמות הזאת עברה הרבה. ג`ילנהול מצליח להראות את זה באמצעות ניואנסים וגישה אומנם בולטים, אך אמינים ביותר, שלא מרגישים מזוייפים ומוגזמים לרגע אחד. הוא מכניס עומק ומשמעות רבה לדמות, אפילו כשמדובר בעומק מאוד ריק ובמשמעות שלא קיימת. ג`ילנהול הוא שחקן מאוד Hit Or Miss, שאיכות המשחק שלו תלויה מאוד באיכות התסריט שלו. ולכן, מדהים שדווקא בסרט עם תסריט כ"כ בעייתי כמו "אסירים", ג`ילנהול לא רק שמצליח לעשות עבודה נהדרת - אלא גם פשוט נותן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו נכון לעכשיו.
הדמות הזאת חידתית ומסתורית בדיוק כמו הדמות של מת`יו מקונוהיי מהסדרה "בלש אמיתי", אבל אם שם ההופעה המעולה בנויה על בסיס פיתוח מפורט של הדמות, פה ג`ילנהול עושה מטעמים מכמעט כלום - וזה הרבה יותר מרשים בעיניי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר
מועמדות נוספות: ג`וליה לואי דרייפוס - דיברנו מספיק | סנדרה בולוק - כח משיכה  | גרטה גרוויג - פרנסס הא | שיילין וודלי - העכשיו המופלא

רובין רייט - כנס העתידנים
עכשיו אני מבין את ההבדל בין המונחים Acting ל-Performance!  נכון, חצי סרט היא לא באמת מופיע על המסך, אבל הנוכחות שלה עדיין חזקה באנימציה. בחלק המצולם, היא מפגינה משחק מדהים, קשת מדהימה של הבעת רגשות והיא פשוט מהפנטת ביכולות שלה, במיוחד בסצינה אחת שהיא ללא ספק אחת הכי טובות של השנה. החלק הזה היה מספיק כדי להכריז עליה בראש חוצות כאחת מתצוגות המשחק המהממות ביותר של השנה אלא שנוסף על כך ישנו החלק המצוייר של הסרט, שאליו רובין הצליחה להעביר את כל מה שהיא עשתה טוב בחלק הראשון, אבל מן הסתם עם קצת עזרה. הדיבוב שלה מקצועי ומרשים ביותר, ברמה שבהחלט להרגיש את מה שהיא מרגישה רק בזכות הקול שלה (כמו הגיטרה של דיימבאג), אבל ניכר שהייתה השקעה בלתי נדלית גם מצד האנימטורים, שבחנו את התנועות, הניואנסים וההבעות של רובין האמיתית ותרגמו אותה לקווים וצבעים נעים. זה, בתכלס, מאוד מאוד מתאים, כי הסרט הוא הרי על שחקנית שנסרקת ווירטואלית אל תוך תוכנת מחשב.

ברי לארסון - Short Term 12
בשנה שבה כולם מדברים ועושים עניין מהופעות גדולות מהחיים, כיף לראות הופעה אחת שקטנה מהן בקנה המידה, אך ענקית באופן שווה ואף יותר מזה מבחינת איכות. ב-"Short Term 12" היא נותנת הופעה שאפשר בהחלט להצמיד לה את המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת להופעה - שכחתי שלארסון היא שחקנית, ושכחתי שהיא מגלמת דמות. ראיתי מלפניי רק אדם שחי חיים שלמים הרבה לפני שהסרט התחיל, וימשיך לחיות אותם הרבה אחרי שהוא ייגמר. ראיתי עליה ניואנסים (אני אומר את המילה הזאת יותר מדי, נכון?), הומור וגישה של מישהי אנושית לגמרי שיכולה להתאים להמון אנשים שאני מכיר, אבל מבלי להיות קלישאה לרגע אחד. קשה לפרט מעבר לזה, כי כאמור, זאת לא הופעה גרנדיוזית וגדולה מהחיים כמו הופעות אחרות שהיו השנה - אלא שאולי פה טמונה העוצמה שלה. הגבול בין "הופעה מאופקת" ל"הופעה מינימליסטית בצורה מעיקה במיוחד" הוא גבול דק במיוחד, אבל לארסון בהחלט נמצאת בצד הטוב שלו. דווקא בגלל שאין לה מניירות ממיני סוגים ושום התפרצויות מעבר לנדרש, היא מצליחה לשרטט דמות אמינה וקלה להזדהות עם מעט מאוד מאמץ. היא לא עושה משהו עד כדי כך בולט, ובדיוק בגלל זה - היא בולטת מאוד לטובה. אני יודע שזה לא נשמע הגיוני בשיט.


קייט בלאנשט - יסמין הכחולה
נו? מה לא נאמר על ההופעה הזאת כבר? שוב, בשנה שבה היו לנו דברים כמו צחי גראד ב"מי מפחד מהזאב הרע", מי היה מאמין שדווקא מסרט של וודי אלן נקבל את הדמות הכי מפחידה של 2013. ג`סמין של בלאנשט היא פשוט מופת של משחק. בלאנשט מספקת שילוב מושלם של הומור שחור, זעם מתפרץ ופתטיות חסרת גבולות שכולם משתלבים כדי לשרטט דיוקן של דמות מכוערת חיה בהכחשה מכך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים, מעין פצצת זמן מתקתקת של חוסר תפקוד וקשר אנושי בסיסי. היא מפחידה בגלל שהיא כ"כ לא מודעת לעצמה, ומעוררת רחמים בדיוק מאותה סיבה. כן, יחסית למי שזכתה בפרס הראשון בקטגוריה הזאת אני כותב עליה די מעט, אבל באמת, כולם כבר דיברו עליה ואתם בטח תצאו עשרות מקומות שבהם יש הסבר הרבה יותר טוב על למה היא מלכת העולם בסרט הזה מכל מה שאני יכול לכתוב. מחר היא הולכת לזכות באוסקר, וזאת תהיה זכייה מוצדקת באופן חסר תקדים.

השחקן הראשי הטוב ביותר
מועמדים נוספים: חואקין פיניקס - היא | כריסטיאן בייל - חלום אמריקאי | מדס מיקלסן - ניצוד | יו ג`קמן - אסירים | ברוס דרן - נברסקה | צחי גראד - מי מפחד מהזאב הרע



אוסקר אייזיק - בתוך לואין דייוויס
כשהאחים כהן בחרו ליצור משהו שהוא פחות סרט אלא יותר ניתוח ולימוד של דמות מסויימת ושל תקופה מוגדרת בחייה, הם היו צריכים שחקן שיוכל להתמודד עם רמת הפירוט, החדירה והצלילה שהתסריט מבצע אל תוך אותה דמות. ההחלטה לייבא שחקן אלמוני יליד גווטמאלה בשם אוסקר אייזיק לתפקיד התבררה כמבריקה מאין כמוה, והבחור ללא ספק הולך לקבל המון הצעות ותסריטים בקרוב. שוב, מדובר במצב מאוד מלכוד 22: לא ברור האם זאת איכות התסריט שהופכת את ההופעה של אייזיק למעולה בזכות החומר המעולה שהוא קיבל, או שכל החומר הזה לא היה שווה אם הוא היה ניתן לשחקן אחר. ועדיין, לא משנה מה גרם לכך, זאת הופעה נהדרת, בהחלט בין הטובות ביותר שיצאו מסרטיהם של האחים כהן נכון לכרגע. הפירוט המטורף שאייזיק נותן לדמות שלו בשל אילוצים ישירים מהתסריט הוא פשוט תענוג לצפייה. הניואנסים הקטנים, צורת הדיבור והמבטים האלה שלו כולם תורמים להתחברות והזדהות טוטאלית עם הדמות הזאת. הוא אומנם עקשן, מתנשא ועושה תמיד בחירות לא נכונות, אבל הכתיבה המעמיקה והדרך שבה אייזיק מביא אותה לחיים גורמים לכך שתוך זמן קצר מתחילת הסרט אתה כבר לא מרגיש כמי שצופה על חייו מהצד, אלא כמישהו שמעורב באותם חיים ויכול להבין אותם. אייזיק הוא הסיבה העיקרית שבגללה הסרט מצדיק את שמו וגורם לך להרגיש, מילולית, בתוך לואין דייוויס. אה, והוא גם שר מצויין.


ליאונרדו דיקפריו - הזאב מוול סטריט
 תשמעו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע. היו לו הופעות נהדרות ב"תפוס אותי אם תוכל", "הטייס" ו"לגעת ביהלום". אבל בחיי, אחרי מה שהוא עשה בסרט הזה וב"ג`אנגו ללא מעצורים" בשנה שעברה, מישהו צריך לוודא שלפחות ב-5 השנים הקרובות הוא יימנע לחלוטין מדרמות. "הזאב מוול סטריט", וסליחה על ההגזמה, הוא פשוט הופעת חייו של דיקפריו, נכון לכרגע. מסתבר שתפקיד הנבל האגו מניאק חסר הרסן יושב עליו במדוייק. הוא יודע להעביר בו זמנית, כמו גדול, את המניאקיות של הדמות הראשית מחד ואת הפתטיות מעוררת הרחמים שלה מאיד. אבל בחיי, לבחור יש תזמון והגשה קומיים מהסוג שאי אפשר ללמוד, אלא רק להיוולד איתם, והסרט נותן לו הרבה הזדמנויות להתפרע ולצאת מדעתו באופן הכי מוצלח שיש. אפילו במעט הסצינות שבהם יש לו הזדמנות גם לתת איזה הופעה דרמטית, הוא מצויין.

ג`יימס מקאבוי - טינופת

אם דיפקריו נתן הופעה שונה לחלוטין מכל מה שהוא אי פעם עשה, אבל כבר לפני ידעתי שהוא שחקן מעולה, אצל ג`יימס מקאבוי זה עוד יותר מדהים, כי הוא גילה לי שבעצם מדובר בשחקן מדהים בלי שהיה לי מושג שהוא בכלל מסוגל. כאילו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע, אבל מה הוא כבר עשה בעבר ששווה ציון? מלח הארץ הבריטית ב"כפרה"? שמאלני עם כוחות טלפתיים ב"אקס מן"? חצי איש חצי תיש בסרט לילדים בני 9 ומטה ב"נרניה"? בהתחשב בעובדה שזה מה שהוא עשה בעבר, קל להבין למה כשראיתי מה הוא עושה ב"טינופת" אני חטפתי קצת שוק. לא היה לי שום מושג שבעולם שיש לשחקן הזה כ"כ הרבה כריזמה, אינטנסיביות וגיוון במשחק שלו, אבל כאן הוא מראה אותן כמו לא יודע מה. אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים - הדמות שמקאבוי משחק כאן היא אחת הדמויות הכי מחליאות ומרושעות שהופיעו אי פעם על מסך הקולנוע, והוא בכל זאת מצליח לגרום לצופה להתחבר אליו. כן, כשהוא נהנה מהרשע של עצמו, אפשר להנות ביחד איתו, וכשהעניינים מתחילים ליפול, הבחור פשוט יכול לשבור את הלב. מקאבוי נותן כאן הופעה מטורפת וחסרת גבולות, מצחיקה בטירוף וגם טרגית ועצובה במידה בלתי ניתנת לתפיסה - תפקיד שצריך המון אומץ כדי להסכים לעשות אותו, והמון כישרון כדי לבצע אותו כמו שצריך. אומנם יש לסרט הזה תסריט ובימוי בכלל לא רעים, אבל מקאבוי הוא ברצינות מי שמחזיק אותו על כתפיו. אם היה מלוהק לתפקיד הזה מישהו פחות טוב, הסרט היה יכול לצאת אסון - אבל בזכותו של מקאבוי, הסרט הופך לעילוי. זאת, נכון לכרגע, הופעת חייו של מקאבוי, והיא לא רק אחת ההופעות הטובות של 2013, אלא אם תשאלו אותי אחת ההופעות הטובות ביותר שיצאו מבריטניה בעשורים האחרונים.

קאסט
מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות | משחקי הרעב: התלקחות | הזאב מוול סטריט | כנס העתידנים | יסמין הכחולה | רווח וכאב | סוף. | סוף העולם | Short Term 12

האשליה
יפ, אני אמיתי. נכון, זה היה סרט מחורר ולא הגיוני וניסה להראות שהוא חכם למרות שהוא לא ממש היה, אבל הוא עדיין היה אחד הדברים שהכי נהניתי מהם ב-2013. זה היה, כמובן, בעיקר בגלל השחקנים. נכון, אף אחד לא נותן פה הופעת אוסקר, אבל בחיי, כמה כיף היה לראות כל אחד מהם על המסך. שוב, אף אחת מהדמויות פה לא הייתה משהו מיוחד, חלקן למעשה היו כתובות בצורה עלובה למדי. ועדיין, כל אחד מהשחקנים (אולי חוץ מדייב פרנקו) הצליח ליצור אישיות גם מדמויות הפלקט/פלקט+ שהם קיבלו. כל אחד מהשחקנים פה הוא פשוט פיצוץ לצפייה - גם לחוד, וגם כשהם ביחד, בזכות כימייה נהדרת בין כולם. אני מודע לכך שכנראה יבוא היום ובו אני מאוד אתחרט על הבחירה הזאת, כלומר, אחשוב לעצמי למה לעזאזל הבאתי כבוד למותחן הוליוודי מבדר אך מאוד לוקה בחסר שנשכח טוטאלית, כשיכלתי להעניק את הכבוד הזה ל"12 שנות עבדות" לדוגמה (והוא אכן במקום הרביעי כרגע). אבל עד אותו יום, תנו לי פשוט לתת את הכבוד לחבורה של אייזנברג, הרלסון, פישר, פרימן, קיין, רפאלו, לורן ונו, אולי גם פרנקו - שהצילו במו 16 ידיהם סרט שיכל להיות אחד השנואים עליי השנה, והפכו אותו לאחד הזכרונות הטובים ביותר שיש לי ממנה.

חלום אמריקאי
אולי סיכמתי שלדעתי דייוויד או. ראסל הוא חתיכת במאי מחורבן בכל תחום, אבל בתחום היחיד שבו הוא לא גרוע - הוא דווקא מצויין. הבחור במאי שחקנים בחסד והסרט לא זכה סתם בפרס גילדת שחקני המסך לצוות השחקנים הטוב ביותר. מספיק כבר נאמר על הקאסט הזה, ואני לא הולך להוסיף יותר מדי. כריסטיאן בייל ענק, איימי אדמס נפלאה, בראדלי קופר מעולה, ג`רמי רנר גדול, ג`ניפר לורנס חורכת מסך, לואיס סי קיי מצויין, ורוברט דה נירו נותן פה את ההופעה הכי טובה שלו מאז... וואו, מזמן, והוא בסרט רק 10 דקות, על השנייה.


העולם על פי דנקן
סרט כמו "העולם על פי דנקן" חייב להישען על הדמויות שלו. התסריטאים ג`ים ראש ונאט פקסון קלעו בול בקטע הראשון כשהם כתבו קאסט גדול של דמויות שקל להתחבר אליהן, אבל לרגע לא נופלות לקלישאות צפויות, ולכל אחת מהן אישיות מיוחדת משלה שהיא משדרת החוצה. אבל הם קלעו בול גם בתחום הליהוק, ונתנו לכל אחת מאותן דמויות את השחקן המושלם עבורן. והאמת היא שהחלק הבאמת מדהים הוא שחוץ מסאם רוקוול, הרוב כאן הרגישו מתאימים בול דווקא לתפקידים שממש לא היו מזוהים איתם לפני זה. כלומר, מי חשב שסטיב קארל הוא מניאק בן זונה כזה טוב? מי ידע שאנה-סופיה רוב היא סתם טינייג`רית שאמורה להיות מקסימה וחייכנית בקטע מעצבן, אלא יכולה לשחק גם נערה ממורמרת וצינית אבל בעלת המון קסם אמיתי? ואליסון ג`ייני? לא תיארתי לעצמי שהיא יכולה להיות פרחה שיכורה קורעת מצחוק. בתכלס, לא כל השחקנים פה מופיעים להרבה זמן ובגלל שרובם דמויות משנה, אבל גם בזמן המסך המועט שלהם הם יכולים להפוך אפילו דמויות שבקלות יכלו לצאת קריקטורות חסרות ערך למשהו אנושי וכיפי לצפייה. יוצא דופן הוא, כאמור, סאם רוקוול: הדמות שלו היא היחידה בסרט שאינה אנושית וריאליסטית, אלא דווקא נראית כאילו נכתבה במיוחד בשביל הפרסונה הקולנועית הקבועה של רוקוול. והחלק המדהים הוא שהשחקן הענק הזה מצליח להעניק אפילו לדמות חסרת האחזיה במציאות הזאת רמת אנושיות ששווה ואולי אפילו גדולה מכל השאר בקאסט הזה. לעזאזל, איזה סרט נהדר.

התסריט הטוב ביותר
מועמדים נוספים: ניצוד | טינופת | בתוך לואין דייוויס | קפואה | נברסקה | רווח וכאב | העולם ע"פ דנקן | טווח קצר 12

היא
כבר אמרתי שהסרט הזה הוא בניית עולם ומלואו, אבל זה מתבטא לא רק בעיצוב אלא גם בתסריט. הרי כל הדברים שמתעוררים וויזואלית בסרט, מקורם בתסריט. ספייק ג`ונז עיצב את העולם הזה במילים ובמחשבות הרבה לפני שהמעצבים והצלמים שלו תרגמו אותו לתמונות וקולות. העתיד שהוא משרטט בפנינו מרתק, רב רבדים ועמוס בתשומת לב לפרטים, ומהווה את הסיבה העיקרית לסחיפה אל תוך הסרט. אבל "היא" הוא לא רק מיצג תכליתי של העתיד הקרוב, אלא גם ניסיון לספר סיפור אהבה, ופה ג`ונז באמת מפציץ. מערכת היחסים בין הדמות הראשית למחשב שלה יותר אמינה מרוב מערכות היחסים בקומדיות רומנטיות למיניהן - יש כאן בנייה מדוקדקת ומוקפדת של התפתחות היחסים בין הדמויות האלה. כל החלקים שאפשר לצפות להם בקשר שכזה - הניצוץ, ההתחברות, התלות המתגברת וגם המהמורות שבדרך - מפורטים ומתוארים בצורה אמינה ומרגשת להפליא, באמצעות דיאלוגים נפלאים, ניואנסים נהדרים של אישיות בדמויות ודגש חזק על האינטימיות ביניהן. מילא זה, אבל שוב, העובדה שאחת מהדמויות האלה היא בכלל לא בת אדם רק הופכת את ההישג להרבה יותר מרשים.

הזאב מוול סטריט
על סרטים ארוכים, במיוחד כאלה שאורכים שלוש שעות ויש בהם מספר תלת ספרתי אם לא יותר של סצינות ומספר דומה של דמויות וקווי עלילה, בדרך כלל צריך לקום ולומר שהתסריטאי היה צריך לערוך את העבודה שלו יותר. זה לא המצב בתסריט המבריק שטרנס ווינטר כתב ל"הזאב מוול סטריט" על פי האוטוביוגרפיה של ג`ורדן בלפורט באותו השם. אצל ווינטר לא כל הסצינות ולא כל האירועים באמת תורמים משהו לעלילה, אבל וואו, כמה שהן כתובות טוב, כמה שהן כתובות טוב... מקדמות את העלילה או לא, הן מבדרות כמו לא יודע מה. לא משנה אם זאת סצינה קומית חסרת חשיבות שבה בלפורט מנסה ללמד את אנשיו איך למכור עט, או סצינה שבה הוא נפגש עם סוכן ה-FBI שצד אותו לשיחה מותחת ומורטת עצבים בטירוף - ווינטר, הוא תסריטאי נהדר שכותב תהליכים, דיאלוגים וסיטואציות בצורה מרשימה ביותר. ונכון, מספר הסצינות שלא מקדמות את העלילה גדול משמעותית מאלה שכן מקדמות אותה, אבל זה לאו דוקוא רע כאן: אבל מה שהם כן עושות, זה לבנות את העולם, את הדמויות ואת הרקעים של הכל. האווירה והטונים של הסרט נבנים בסצינות האלה, ודווקא בגלל כמות הזמן הלא פרופורציונלית שווינטר מקדיש לבנייה הזאת ולרקע הזה, העלילה האמיתית הרגישה, לפחות לי, הרבה יותר סוחפת, כי כל מה שמסביב רק גרם לי להיות יותר מעורב בעולם הזה ובחיי הדמויות שלו, וגרם לי להתעניין במעלליהם הרבה יותר. ולמרות כל אותם פילרים, בהחלט יש עלילה, שברגע שמצליחים לאתר אותה (וזה לא באמת קשה) מתגלה שהיא מרתקת ואפילו אפית בגודל שלה וברמת הסיכונים שלה. היא ממש עם מבנה נורמלי של תסריט עם התחלה אמצע סוף, היא מפותלת, הוא מסועפת והיא מלאה בדמויות וקווי עלילה שונים, שלכל אחד  מהם טון שונה, אבל מחורבים באופן שמרגיש טבעי וזורם ואף אחד לא גונב פוקוס מהאחר.



המקום בתוך היער
הדבר המגניב בתסריט של "המקום בתוך היער" היא שאני אפילו לא יכול להגיד למה הוא כ"כ טוב. אני אודה, מהתסריט הזה מגיעות גם הבעיות הכי גדולות של הסרט. חוסר המיקוד שיש בו לא מעט, הרגעים המתים שבו הוא משעמם או סתם נמרח, חוסר הפואנטה הכללי והחולמניות הלעיתים מעיקה שלו. ובכל זאת, למרות הכל, מדובר בחתיכת הישג, אבל אם אסביר לכם למה - אני אצטרך לספיילר לכם את החלקים הכי טובים בסרט. אני רק אומר שמדובר באחד התסריטים הכי מפתיעים, מקוריים ואמיצים שראיתי השנה, תסריט ששובר מוסכמות ומשרטט לסרט מבנה כ"כ ייחודי, שהוא נהפך לפחות סרט אלא לממש אנתולוגיה ולסאגה אפית שמחולקת לחלקים שכל אחד מהם היה יכול להיות סרט בפני עצמו. נכון סרטים שאומרים עליהם שהם נראים כמו דבר אחד, ואז הופכים לדבר אחר לגמרי? אז "המקום בתוך היער" עושה את זה כמה פעמים. שוב, אם אסביר למה ואיך - אני אהרוס לכם את החלקים הכי מפתיעים ומעניינים בעלילה, אז פשוט אמליץ לכם לראות אותו. התסריט הזה אומנם לא מושלם - וגם הסרט בכלל לא מושלם, עובדה שהוא לא מועמד בכמעט אף קטגוריה אחרת - והוא היה יכול להיות הרבה יותר משוייף ומלוטש, אבל רק עצם ההישג והייחודיות מספיק לו בשביל פרס, תאמינו לי.

הבמאי הטוב ביותר
מועמדים נוספים: ג`ון ס. ביירד - טינופת | דניס ווילנו - אסירים | גיירמו דל טורו - פסיפיק רים | סטיב מקווין - 12 שנות עבדות | ספייק ג`ונז - היא | מייקל ביי - רווח וכאב | האחים כהן - בתוך לואין דייוויס

מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט
צפייה בסרט הזה, שהוא קומדיה שחורה ורקובה ובלתי שפויה ועמוסה בסקס וסמים, ולאחר מכן צפייה ב"הוגו", סרטו הקודם של מרטין סקורסזה, רק מקבעת את מעמדו כאחד הבמאים הכי גדולים שחיו אי פעם. זה קצת לא ייאמן איך הוא עשה את הסרט הזה, כשבסך הכל לפני שנתיים הוא עשה סרט פנטזיה חמוד לילדים. בגיל 71, הוא לא מראה אפילו סימן אחד קטנטן של התדרדרות כלשהי, בניגוד לנניח קלינט איסטווד. הוא ממציא את עצמו מחדש בסרט הזה כמו גדול, תוך כדי שהוא מביא את כל הניסיון הקולנועי שהצטבר אצלו מאז 67`. השליטה שלו במדיום הקולנועי על כל רבדיו פשוט מעוררת השתאות, ואין סצינה שבה אין לו לפחות הברקה קולנועית אחת. הוא עושה שימוש נפלא בכל הכלים הטכניים האפשריים שלרשותו, מקפיד ומדייק אפילו על סצינות שיחה כמו שהוא מקפיד על סצינות אקשן, ורואים הבחור יודע בדיוק איך צריך לביים קומדיה, איך לביים סרט מתח ואיך לביים דרמה קשה - והעובדה שהפעם הוא עושה את זה באותו סרט היא פשוט מדהימה לטעמי. סצינה אחת בסרט, ואני חושב שאנשים שכבר צפו בו יידעו על מה אני מדבר, היא אחת מפסגות היצירה הכי גדולות שסקורסזה הוציא תחת ידו, ושוב, מדובר באותו אדם שביים את "החבר`ה הטובים" ו"נהג מונית". אני לא יכול לחשוב על במאים אחרים בקאליבר שלו, שעובדים כבר 40 שנה, ועד היום יכולים להפיק כאלה דברים שנכנסים היישר לפנתיאון שלהם.

 


אהרון קשלס ונבות פפושדו - מי מפחד מהזאב הרע

אפילו שמאז הצפייה בו קצת ירד לי מהסרט הזה בכל הקשור לתסריט שלו - לעולם לא יירד לי מהבימוי שלו. קשלס ופפושדו הוכיחו שהם במאים של השנה, ולא רק ביחס לשאר התעשייה בישראל, אלא בכללי, בקאליבר בינלאומי. החבר`ה למדו ממקורות רבים את כל מה שהם יודעים על קולנוע, ואז קיזזו את כל הידע הזה לכדי שליטה טוטאלית במדיום הקולנועי ולכל האפשרויות שיש לנצל אותו. הם הוכיחו שהם אשפים באומנות הנסתרת של יצירת מתח כמו שצריך, הם ניהלו תוך כדי הסרט, באמצעות הברקות הבימוי הרבות מספור שלהם דיאלוג עם הקהל, הם ידעו מה הציפיות שלנו ושיחקו עמן כאוות נפשם, הם עמדו כמו גדולים באתגר של יצירת סרט שמתרחש כולו במקום אחד עם מספר מצומצם מאוד של דמויות, הם הפגינו רמה פינצ`ריאנית של שימוש בכלים הטכניים העומדים לרשותם, ומעל הכל - יצרו אווירה פנטסטית וייחודית, הלכו על הקו הדק בין זעזוע מחליא וריאליסטי לטירוף בומבסטי וגדול מהחיים. אני מוריד בפני השניים את הכובע, ואוכל אותו. 


אלפונסו קוארון - כח משיכה

שוב, כאילו שלא ראיתם את זה בא. זה אולי צפוי, זה אולי מה שייקח את האוסקר מחר, זה אולי כ"כ לא מקורי לבחור בו - אבל זה מגיע לו, מה לעשות. מבין כל עבודות הבימוי השנה, לא הייתה אף אחת כזאת וירטואוזית, כזאת מרשימה וכזאת פורצת דרך. קוארון יודע מה זה קולנוע ומה הוא צריך להיות. הוא לקח על עצמו פרוייקט בכלל לא פשוט, ויצא ממנו מלך העולם בלי שום בעיה. לעשות סרט במסגרת כמו של "כח משיכה" זה טריקי במיוחד, כי מצד אחד, סרט על אנשים וחפצים שמרחפים בחלל לא יכול להיות מוגבל, הרי זה פאקינג החלל, אין לו גבולות. מצד שני, דווקא משום שאין לו גבולות, הסרט צריך להיות ממוקד מתמיד ולא להיסחף אל מעבר לסיפור האנושי של הדמויות בו. למרות הקושי הניכר, רואים שקוארון, בתור במאי, יודע את העבודה שלו. הבימוי שלו ווירטואזי בטירוף אך מרגיש זורם וטבעי, הוא גרנדיוזי בטירוף אבל בו זמנית אינטימי, הוא יודע ליצור סיטואציות ולנצל אותן עד תום, הוא יודע מתי להכניס את X לסצינה ומתי להוציא אותו ולהכניס את Y, לתזמן הכל בדיוק מושלם ועדיין לעשות את זה פרוע, מחוספס וגדול מהחיים, ויותר מכל - הוא פשוט יודע איך לסחוף. הוא יודע איך לגרום לצופה להרגיש בדיוק מה שקולנוע צריך לגרום לך להרגיש, וזה שאתה במקום או זמן אחר. אצלו, אתה מרגיש בפאקינג חלל. קוארון הוא ממש כמו מנצח של תזמורת - זוכרים מה שאמרתי על שירה קולנועית? אז זה בדיוק זה. כל זה היה נכון לגביו גם לפני 7 שנים, ב"הילדים של מחר" (עליו יש לו שנאוצר זהב רטרואקטיבי), אבל השנה הוא עושה את זה בקנה מידה הרבה יותר גדול ועם חזון הרבה יותר מרשים - ומצליח להדהים.
 

ובכן, כמעט סיימנו. אנחנו בקטגורייה הגדולה, "הסרט הטוב ביותר". אבל לפני כן, יש כמה ציונים וסיכומים אחרונים.

קודם כל, סרטים שאומנם לא מהווים את כל הסרטים שראיתי השנה, אבל עדיין שווים ציון לדעתי.
12 שנים של עבדות, נברסקה, יסמין הכחולה, כנס העתידנים (אבל רק החצי המצולם), בית לחם (אבל רק על החצי שעסק בגנגסטרים ערבים), סוף העולם, קפואה, בית ספר למפלצות


ועכשיו, העשירייה שלפני שלושת הזוכים הגדולים:
13. טווח קצר 12
12. אסירים
11. ניצוד
10. המקום בתוך היער
9. העולם על פי דנקן
8. פסיפיק רים
7. רווח וכאב
6. בתוך לואין דייוויס
5. מי מפחד מהזאב הרע
4. היא

(הנושא של שלושה מהסרטים פה הוא פגיעה פיזית בילדות קטנות. אפשר לסכם שזה היה טרנד השנה? טוב, גם אני מקווה שזה יהיה רק בקולנוע מאשר גם במציאות)
                                    
ועכשיו, קבלו אותם במחיאות כפיים - הזוכים בשלושת הפסלונים של קטגוריית הסרט הטוב ביותר לשנת 2013

 


טינופת
אז נראה שהמשך ל"טריינספוטינג" כן יהיה ב-2016. עם כמה שזה משמח, זה יותר משמח שלפני שהוא יוצא לפחות קיבלנו עיבוד מוצלח לספר של אירווין וולש שלא מדבר על הדמות של רנטון וחבריו. "טינופת" אומנם לא הופץ בארץ וגם לא יופץ, אומנם ראיתי אותו לראשונה במחשב (אבל באיכות מעולה), ואומנם זה היה סיוט לנסות להבין את המבטא הסקוטי הזה ללא כתוביות, אבל פאק, זה סרט כזה טוב. נכון, הוא כ"כ בוטה שלפעמים הוא כבר הופך להיות לא נעים לצפייה ויש לו בעיה די משמעותית במבנה התסריט, אבל בחיי שאף סרט אחר מהשנה הזאת לא נכנס לי כ"כ לראש וסירב לצאת ממנו. לא ראיתי את רקוויאם לחלום, אבל מהסרט הזה – בייחוד מעשרים הדקות האחרונות שלו – יצאתי עם תחושות שדי נראות לי כמו מה שאנשים תמיד תיארו לי שהם הרגישו בסוף הצפייה ב"רקוויאם". עם בימוי קינטי שעמוס בסטייל, עלילה מבריקה וסוחפת (כולל הטוויסט הכי טוב מאז ממנטו), ביזאריות וטירוף שלפעמים יכולים להיות נפלאים וכיפיים ולפעמים מטרידים ואפלים, פסקול אדיר (כולל נאמבר מוזיקלי קצר וסצינה שגונבת לטריילר של "הרשת החברתית" את תואר השימוש הטוב ביותר בקריפ של רדיוהד), הברקות קולנועיות על ימין ועל שמאל ומעל הכל, הופעה פשוט מעוררת השתאות של ג`יימס מקאבוי. בהתחשב בעובדה שהתמות שלו הן דברים שאני בקושי מבין בהם, קשה לי להסביר למה הסרט הזה כ"כ השפיע עליי ודיבר אליי. אבל הוא השפיע כמו שאף סרט אחר השנה לא.

כח משיכה
באופן מעניין, יש איזה קטגוריה מוזרה של סרטים שאת אהבתי אליהם אני מודד לפי מידת הרצון שלי לצפות בו בפעם השנייה. ולא, התשובה היא לא מה שאתם חושבים אלא ההפך - ישנם הסרטים האלה שדווקא חוסר הרצון שלי לראות אותם בפעם השנייה, הוא ההוכחה לכמה אני אוהב אותם. למשל, את "כח משיכה" אני יודע שאני לא רוצה לראות שוב בשנים הקרובות, ואם כן, אז רק בדיוק באותה דרך שבה ראיתי אותו אז - על מסך ענק ובתלת מימד. כן, תגידו לי שאני פחדן וצבוע בשל העובדה שאני מפחד לגלות משהו רע על סרטים שאני אוהב, אבל זאת ברצינות הסיבה שבגללה אני לא רוצה לראות אותו. עם כל התלונות שאני שומע על כתיבה גרועה ומניפולציות זולות שהסרט מפעיל על הצופה, אני לא באמת רוצה שאני והמוח הציני שלי נצפה בסרט שוב ונגלה לצערינו שזה נכון. אז ברשותכם, תנו לי להישאר עם הזיכרון של החוויה החד פעמית הזאת שהיא "כח משיכה". לא שציפיתי אחרת מאלפונסו קוארון, אבל זה פשוט אחד הסרטים הכי סוחפים, מרתקים ומעוררי התפעמות שראיתי אי פעם. אז כן, גם בצפייה הראשונה ברור שהעלילה לא מבריקה במיוחד ושהדמות הראשית די קרטונית, אבל שוב - דמויות עמוקות ועלילות מבריקות יש לכם בגם בספרות ובתיאטרון. מה ש"כח משיכה" עושה זה 100% קולנוע. זה ניצול מושלם של המדיום הזה ושל כל כליו ויתרונותיו על מנת לגרום לצופה להרגיש שהוא נמצא במקום אחר. העובדה שמדובר גם בסרט הכי מרשים טכנית שנוצר אי פעם, ושיש בו הופעה נהדרת של סנדרה בולוק - בטח עוזרים. אני רק מקווה שאת הסרט הבא של קוארון נראה הרבה יותר מוקדם מאשר בעוד 7 שנים.

הזאב מוול סטריט
ברצינות, זה מדהים. יש סרטים מהנים, ויש סרטי "איכות". אלה ז`אנרים נפרדים שלעיתים נדירות בלבד נפגשים. אבל "הזאב מוול סטריט" הוכיח לי שאכן אפשר גם וגם. זה הסרט הכי כיפי שראיתי השנה, הכי מצחיק, הכי פרוע, הכי חסר גבולות, הכי חצוף והכי חסר בושה. מצד שני, זה בהחלט לא סרט שאפשר לפתור כ"רק בידור מוצלח מאוד". כלומר, כן, יש אנשים שקוראים לו ככה. רק שלצערם, דעתי שלי היא היחידה שקובעת את האמת המוחלטת. יש בסרט הזה, כמו שכבר ציינתי, עלילה מרתקת, דמויות נהדרות ופשוט טור דה פראנס אחד גדול של יצירה קולנועית. אבל כמובן, גם בסרטים אחרים היה את זה. למה דווקא הזאב מוול סטריט מקבל את הכבוד הבלתי נדלה הזה? ובכן, התשובה פשוטה: אין לי פאקינג מושג. אני לא יודע למה אהבתי דווקא אותו מכל הסרטים שראיתי השנה. כן, סליחה על התשובה המאוד מאכזבת שאתם מקבלים כאן, אבל באמת אין לי תשובה יותר מפורטת מעבר ל"כי ככה, כי אהבתי אותו הכי הרבה". אבל אני כן מוכרח לומר שבמהלך הצפייה הייתה לי תחושה שאני רואה כאן קלאסיקה אמיתית בהתהוות. מרטין סקורסזה כבר תפס בעבר את המהות של דורות ותקופות שונות בעדשת המצלמה שלו, ונראה ש"הזאב" הוא פשוט השלב הבא בתיעוד התרבותי שלו את אמריקה. יום אחד, שימו לב למילותיי, יזכרו אותו כיצירת מופת גדולה מהחיים על תאווה, אגואיזם ואשליית הגאולה. ככל הנראה הוא לא יוכל לצעוד בעוד 40 שנה עם החותמת "זוכה האוסקר לשנת 2013", אבל עם החותמת של שנאוצר הזהב לשנת 2013 - הוא יוכל.

ולקינוח - 25 הסצינות האהובות עליי השנה

25. ההתקפה על האחוזה, "איירון מן 3"
24. סצינת הפתיחה, "האשליה"
23. העימות האחרון בפאב האחרון, "סוף העולם". איפשהו למעלה דגלאס אדמס מחייך בגלל הסצינה הזאת.
22. ספירת מלאי, "סוף."
21. כוננות עם שחר הגרסה הישראלית, "בית לחם"
20. מייקל פסבנדר שיכור ומסוכן, "12 שנים של עבדות"
19. בייביסטר, "יסמין הכחולה"
18. התמוטטות עצבים, "קפטן פיליפס"
17. ה... טוויסט, אם אפשר לקרוא לזה כך, "לשבור את הקרח"
16. בקתת הפחד, "בית ספר למפלצות"
15. נסיעה מהגיהנום, "בתוך לואין דייוויס"
14. I Need a Hero, "העולם על פי דנקן"
13. מאד מיקלסן עושה קניות במינימרקט, "ניצוד"
12. פול דאנו שר ג`ינגל בלז, "אסירים"
11. מעשה אבות - סימן לבנים, הסוף של "המקום בתוך היער"
10. ניסיון דריסה, "רווח וכאב"
9. סיפור ילדים על תמנונה וכריש, "Short Term 12"
8. סוף הקרב הראשון, "פסיפיק רים"
7. בית הקברות, "נברסקה"
6. סצינת סקס #1, "היא"
5. הסריקה, "כנס העתידנים"
4. Creep, "טינופת"
3. צחי גראד מקריא סיפור אגדה, "מי מפחד מהזאב הרע"
2. הסוף, "כח משיכה"
1. לימון 714, "הזאב מוול סטריט"

וזהו, סיימנו! נתראה בשנאוצר הזהב 2014. מחר - האוסקר!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת