44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

יצירתיות היא שם המשחק: אריקה לנדאו - אשת חינוך אמיתית

שלשום בבוקר נפטרה אשה שמאד הערכתי ואהבתי, אריקה לנדאו.
מי שלא מכיר את השם, כנראה לא היה בחוגים שהיא הציעה..

כבר בשנות השישים, אריקה הבינה שיש תלמידים שמפריעים בכיתה בגלל שהם מכירים את החומר ומשועממים מדי. היא הכניסה לארץ את כל נושא המחוננות והקימה בשנת 1969 את מכון אריקה לנדאו לקידום נוער למצויינות ויצירתיות. מכון שיש לי הזכות לחנך בו.

אני הגעתי למכון בשנת 2006. בתחילה, כמו הרבה אחרים, לא הסתדרתי עם אריקה. היא דעתנית ועקשנית עם רקע של חינוך גרמני, לא מישהי שקל להתמודד איתה.. מצד שני, זהו גם מקור רוח הלחימה שהיתה בה, להילחם לשרוד במחנה הריכוז ולאחר מכן להלחם על עקרונותיה ודעותיה שתמיד היו שונות משל סביבתה. לא קל להשפיע על מערכת חינוך של מדינה שלמה ואריקה הצליחה לעמוד במשימה הזו בעזרת נחישותה הרבה.

אני לא זכיתי ללמוד בחוגים שלה. בכיתה ד' הלכתי למבחנים כדי להתקבל למכון שלה, ולא עברתי אותם..
כשהתחלתי ללמד במכון הרגשתי מאד משועשע מכך, מעין סוג של סגירת מעגל. אני חושב שבתחילה הייתי במאבק כוחות עם אריקה, אבל אז שמעתי אותה מדברת בפגישת צוות. היא סיפרה על חשיבות היצירתיות ונתנה כדוגמה את עצמה. היא סיפרה איך אמא שלה היתה מפחידה אותה בתור ילדה מה-"שוורצע חייה" - אנשים שחורים ואריקה הקטנה אכן פיתחה פחד מהם. כשהיא גדלה מעט בערך בגיל 9 היא הבינה שהפחדים הללו שטותיים. כתגובה היא כעסה על אמה והתעמתה איתה במחנה הריכוז. במקביל היא ניסתה לפתור את הפחדים הללו ע"י דימיון אנשים שחורים לבושים מצחיק, כמו לייצנים לדוגמה. השיטה הזו הצליחה ואריקה הצליחה לרפא עצמה מפחדים אלו. היא מספרת שזו היתה דוגמה ראשונה בשבילה עד כמה היצירתיות חשובה לאדם וכיצד היא יכולה לפתח אותנו לאורך מסע חיינו.

רגע, מה?

כל זה קרה לה בזמן שהיא מנסה לשרוד במחנה עבודה? מה לעזאזל? היא היתה ב"פלנטה האחרת" במשך ארבע שנים ואני משום מה במאבק כוחות איתה? איך היה לזמן לחשוב על פחדים אחרים ולדמיין אנשים שחורים שלבושים כמו לייצנים בזמן שהיא נלחמת על חייה ומנסה לשרוד? הבחורה היתה צריכה לחפור את הקבר של עצמה שלוש פעמים במחנה העבודה, פתאום הבנתי מה אריקה עברה ואיזה אשה חזקה היא. איך אני יכול לשפוט אותה? תראו מה עוד היא מספרת על המחנה,

"בלילות של קור ורעב, שאפילו השינה ממנו התעלמה חשבתי וחלמתי בעיניים פקוחות. ראיתי את עצמי ואת אצבעותיי על הפסנתר וניגנתי וניגנתי עד אור הבוקר. ואור הבוקר הביא עימו את הסבל של שבירת הקרח במים בהם התרחצתי. כי על כך הקפדנו. לכלוך הביא כינים וכינים הביאו את המחלה המפחידה. הכינה הייתה ליצור המפחיד ביותר בחיינו כי העבירה את המחלה ממנה רק מעטים שרד.


שנים רבות, אחר כך, טלפן אליי אדם אחרי שצפה בתוכנית טלוויזיה וסיפר שהתעורר בוקר אחד במחנה מהמחלה האיומה הזאת, וסביבו היו כולם ללא רוח חיים והוא יצא לרחוב. כולם ברחו מפניו כי לא היה מסורק וכנראה כולם פחדו מהכינים שלו. הוא היה חלש, התיישב ובכה מרוב ייאוש וילדה נגשה אליו ושאלה: למה אתה בוכה? והוא סיפר לה את סיפורו ואמר שאף אחד לא רוצה לדבר איתו. והילדה ענתה לו הרי "אני מדברת איתך", וחייכה. כשראה אותי בטלוויזיה, הכיר את החיוך שלי. ואז נזכרתי גם אני. נזכרתי בכעסו של אבי כשראה אותי מדברת עם ילד מוזנח עם כינים, וכאשר סירבתי לעזוב את הילד כי ראיתי את ייאושו, נחרד אבי וסטר לי, הסטירה היחידה שסטר לי אי פעם. על אף הזיכרון הכואב שמחתי בדיעבד שיכולתי לעזור לאותו ילד מיואש. שלפי דבריו שאב כוח מהחיוך שלי.


אך בא בעת, שב ומתעורר רגש האשם המפעם בי כלפי אותם אלה שלא חייכתי אליהם. אלה שגם החיים לא חייכו אליהם והם הלכו מרעב, חולי וכאב ולא שבו עוד. לא אחת אני שואלת למה הם מתו ואני לא? במה הם היו רעים ואני הייתי טובה? האם בי האשם שנשארתי בחיים והם לא?


שנים רבות אחר כך, בעת מלחמת יום הכיפורים, נכנסתי לאולם הפצועים בבית החולים, שם ביקשו ממני לטפל באדם צעיר אחד ששכב שלושה ימים ללא תנועה, ללא תגובה, בעיניים פעורות. כל שנאמר לי היה שהוא הניצול היחיד מטנק שפוצץ. חיפשתי במוחי אחר דבר מה לומר לו, מה למדתי על הנושא. ממוחי לא הגיע מענה אך מן הבטן עלו המלים: "אתה מרגיש אשם, שאתה שרדת והם נהרגו". הוא סובב אלי את ראשו ושאל "איך את יודעת"? "כי גם אני מרגישה אשמה שחבריי נספו בשואה ואני שרדתי." הוא לחץ את ידי. ואז הבנתי שהסבל שלי קיבל משמעות: מתוכו, יכולתי לעזור לאיש אחד צעיר."


מתוך: "לתת משמעות",2000.


מאותה שיחת צוות חושפנית משהו בי נפתח והתמוסס ואריקה ואני התחלנו לצעוד יחדיו לעבר פרויקטים שונים ומשונים במכון. מתוך חייה, נסיונה כפסיכותרפויטית ומתוך נסיונה במכון לקידום הנוער אריקה ראתה שוב ושוב עד כמה היצירתיות חשובה לנו כבני אנוש וכמה בעיות ניתן לפתור בחיים הבוגרים אם לא מאבדים את היכולת היצירתית שיש בנו בצורה טבעית כילדים. היום מדברים הרבה על נושא היצירתיות, חשיבות שילוב של תחומים שונים וכיצד בית הספר מכבה את היצירתיות ומוציא תוצרים כבויים שמוכנים להיות פועלים בעולם העבודה. אריקה היתה בין החוקרות הראשונות שכתבה דוקטורט על חשיבות היצירתיות כבר כבר בשנת 1965. יצירתיות היא היכולת לקחת דברים קיימים, לערבב אותם ולהוציא מהם משהו חדש שלא היה קיים קודם. לשם כך צריך להכיר הרבה נושאים וצריך להאמין ביכולת שלך ליצור. חינוך ליצירתיות, כמו היצירתיות עצמה, מערבב ידע ורגש. לא פלא שאריקה פיתחה שיטת חינוך כוללת בה מפתחים לא רק את הצד השכלי אלא גם את הצד החברתי והרגשי. כמו שאריקה רשמה "יצירתיות מתבטאת במציאת יחס חדש בין דברים קיימים שלא היו מיודעים זה לזה. אינשטיין המדען, עסק באותן פיסות מידע שמדענים אחרים עסקו בהן, אך הוא מצא יחס חדש ביניהן. פיקאסו האמן, עבד עם מרחב כפי שעבדו בו אמנים אחרים, אולם הוא מצא דרך חדשה בחלוקת אותו שטח - מצא יחס חדש בין המרחב הנתון לכולם, בכל תחום - אינטלקטואלי, אמנותי, רגשי או חברתי. אפשר למצוא חלופות בתוך מסגרת נתונה, וזאת היצירתיות..התחזקה בי האמונה שהיצירתיות היא הבסיס לכל הגשמה עצמית. היצירתיות לובשת פנים רבות בהתנהגות האנושית. מצד אחד, היא מאפשרת לנו למצוא היבטים חדשים במוכר ובידוע, ומצד אחר, להעז ולהתמודד עם החדש והבלתי-ידוע.. מאבק הקיום נעוץ בקונפליקט הקיים בין שתי הנטיות הטבעיות של האדם: ההיפתחות אל העולם לעומת החיפוש אחר ביטחון והגנה שמספק העולם הסגור, שהדרכים בו מסומנות ונקודות התצפית שלו מוכרות. כל תהליך חינוכי וטיפולי הוא בבחינת מעבר אל עולם פתוח יותר. הפתיחות אל העולם, או העולמות, שבתוך האדם ומחוצה לו, מתאפשרת על ידי החופש והביטחון שהסביבה מאפשרת. אנו זקוקים לאומץ להתנסות בחדש, במרחבים חדשים ובלתי ידועים, שאינם מסומנים על המפה, ואומץ זה, הכרחי לא פחות מהכשרון." מתוך הספר "האומץ להיות מוכשר"

יצירתיות היא שילוב בין היגיון לדמיון ובעזרתה ניתן לפתור קונפליקטים ולהגיע למשמעות בחיים - אירקה לנדאו

אריקה ואני מצאנו שפה משותפת, שפת היצירתיות החינוכית. כל פעם הייתי מגיע אליה עם רעיון חדש ובד"כ היא גם היתה הולכת עם הרעיון ונותנת לי לנסות ולהתנסות. החל מקורסים שמערבבים פיסיקה, אומנות, מתמטיקה ופילוסופיה, דרך עריכת שיעורים סוקרטיים - שיעורים בהם כולנו יוצאים לגינה, יושבים במעגל ודנים על נושא מסויים ועד פעילות צפייה בכוכבים לילדי הקורס בהרי ירושלים. אחד הרעיונות היותר חשובים שלנו, עדיין לא יצא לפועל והוא לעשות קורס אינטליגנציה רגשית לילדים. לפי התכנון הקורס יקרא "איך להיות גיבור על?" ובו צוות של כמה מדריכים יראו לילדים איך לא חייבים כוחות על בשביל להיות גיבור על בחיים שלך. כל אחד יכול וכל אחת יכולה אם לומדים את הכלים המתאימים. פיתחנו את הרעיון הזה בביתה בתל אביב, בית שמלא בספרים ישנים ותמונות מצהיבות של הצייר אשר תלויות בכל פינה ודלת. יום אחד אריקה הציעה לי לכתוב ספר משותף על חינוך, מאד התרגשתי מההצעה ואף הכנתי תוכן ונושאים לספר, אך מאחר שהייתי באמצע כתיבת התיזה שלי, גם רעיון זה כבר לא יקרה.

היא גם לא חסכה עליי ביקורת וטענה תמיד שאני צריך לפתח קשר יותר הדוק עם הצד הרגשי שלי. היא היתה קוראת לי וממש בכוונה תחילה מספרת לי סיפורים לא קלים מעברה כדי לגרום לי לדבר על הרגשות שבי. באחד מהמקרים הללו היא סיפרה לי על כנס שהזמינו אותה ביפן. כשהיא הגיעה ליפן השלגים עדיין לא נמסו וקרח נשאר ברחובות. היא הסתכלה על דלת בית אשר קרח מכסה את ידית הדלת ונמס לאט והמראה הזה הפחיד אותה והיה לה קשה. היא לא הבינה למה המראה הזה כה קשה לה. אחרי שהיא חזרה לארץ היא ניסתה להיזכר ולהבין את הפחד הלא מוסבר הזה ולבסוף היא הבינה את פשרו. היא נזכרה במראות מודחקים של קרח נמס מידיות הצריפונים במחנות. הזכרון הנשכח הזה התחבא במוחה וגרם לה להרגיש רע בכל פעם שהיא ראתה דבר דומה.

הסיפור הזה מראה צד מאד חשוב שכדאי לכולנו לפתח באישיותנו. כולנו לא מושלמים, לכולנו יש שריטות ובעיות שעולות וצפות לפעמים. הסוד הוא לא להתעלם מהפחדים והבעיות, אלא להתמודד איתם וכך לפתור אותם. זהו תהליך ההתפתחות האישית שלנו והתהליך הזה לא נגמר עד למותינו. זהו חלק חשוב ממסע חיינו. ברגע שמאנו מקבלים את עצמנו כאנושיים, כלא מושלמים, אז אנחנו יכולים להתחיל להתרומם מעלה. אחד ההדברים החשובים שחינוך צריך להעניק הוא הכלים כיצד להיות אדם שלם, כיצד להכיר את כל הצדדים שבך הן הרגשיים והן השכליים וכיצד לחקור את עצמך ולפתח את אישיותך לאורך מסע החיים הארוך.

אך המסע הזה נגמר בסופו של דבר. גם אריקה ששרדה כל כך הרבה וצמחה ופרחה מבלי להישבר ומבלי להיכנע, גם היא נכנעה למוות. אומנם עד יומה האחרון היא הייתה צלולה ועמדה בראש המכון, אך קמילת הזיקנה מחרידה אותי. היא היתה רוצה להמשיך ולנהל את המכון ולחנך ילדים, לראות את העיניים הצוחקות שלהן, מלאות הסקרנות והפליאה, אך הגוף הולך וקמל, הולך ונובל. עד שהגוף לא יכול להחזיק יותר את עצמו בין החיים. החודשים האחרונים לחייה לא היו קלים, במקרה שלה לפחות נראה שהיא נפטרה לפנות בוקר מתוך שינה. כל כך מוזר יהיה עכשיו לבוא למכון ולראות את המשרד שלה סגור וריק מאדם. לפתע, כל מה שנשאר מהשיחות עימה, מהציפיה המהולה בחשש לפני פגישות איתה וממפגש מקרי איתה יהיה רק תמונה שלה על הקיר שבטח ישימו בחדרה. אתמול היא היתה, היום היא איננה. בסופו של דבר, כל מה שנשאר הם הרעיונות שלנו והיצירות החדשות שנתנו לעולם. אלו הדברים שבאמת משקפים אותנו וחיים אחרינו. אם עשינו עבודה טובה, הם ימשיכו להדהד, יתפתחו ויקבלו חיים משל עצמם. אך מה יהיה עם הקמילה הזו? מה עושים עם המוות הזה? איך משהו כה טבעי מרגיש לנו כה מנוכר ולא צודק? בעבר רשמתי על הפרדוקס שאנו מרגישים בתוכנו, מצד אחד נפש שמרגישה נצחית ומצד שני גוף ארעי ושברירי שסופו למות. הנחמה הדתית לא מחזיקה מים, בסופו של יום ברור מי מנצח. אין כאן פרדוקס אמיתי, הגוף גובר על הנפש והמוות מכסה את כולך. לפני כשבוע אריקה נפלה שוב, וזה מה שהיה לה להגיד (שיחה שהיא ניהלה עם אורי לשמן, כפי שמצוטט בדף הפייסבוק שלה):

"אריקה לנדאו- השיחה האחרונה שלנו, יום שבת, 27.7.13
בפגישה האחרונה שלי איתה לפני שבוע היא סיפרה לי שנפלה לפני כמה שעות ולמרות ששכבה בכאבים היא זו שהרגיעה וניחמה את האחיות של הדיור המוגן. ואז שוב חזרה על 2 המשפטים הנצחיים שלה: לעולם לא לרחם על עצמך! ותמיד לא להיכנע לגורל, אלא, להשתתף בגורלך!
ואז פנתה אלי ואמרה: מה שחשוב לי בקשר לאנשים שנגעתי בחייהם הוא שינצלו את הדברים, את היכולות שלהם, ויגשימו את עצ
מם שזה אומר, יגיעו הכי רחוק עם הדברים שהם אוהבים.
שיזכרו שאותה כמות אדרנלין נדרשת כדי לעשות משהו טוב וכדי להרוס הכל.
אני מקווה שיעשו טוב ושיזכרו לעולם לא להתייאש.
שייזכרו שגם ברע יש טוב...
ותמיד תמיד ישתדלו לראות את הטוב ולעשות טוב!
אח"כ שוחחנו על המוות. היא אמרה במין חיוך שובבי (ומתוך מחשבה עמוקה) שאינה מסוגלת לתפוס מה זה אומר רגע אחד להיות ורגע אחד לא להיות... אבל בכל מקרה היא איננה פוחדת מהמוות, היא סקרנית לגביו!
למרות שהיא עצובה על הבזבוז הנורא הזה של כל הרגשות והזיכרונות שלה...
"אל תהיה עצוב עם המוות שלי- דע שאני רוצה למות ותמיד אחיה בתוכך
."


החוכמה היא כיצד להתכונן למוות, כיצד לא לפחד ממנו פחד מוות. עד היום מצאתי רק דרך אחת לכך והיא למצוא משמעות אישית, לא להיות פאסיבי ולא לפחד אלא להאמין בעצמך וליצור משמעות שתתאים לך. לגביי המשמעות היא להתחבר למשהו גדול ואמיתי כמו הפוטנציאל של התודעה והמחקר של המציאות האמיתית. משהו שיתן כוח לא לפחד מהמוות אלא להעריך את חייך ומתוך הערכה זו לצמוח ולעשות חיים ראויים מלאי אושר ומשמעות.

התמונה האחרונה של אריקה לנדאו בסוף קייטנת הקיץ של מכון אריקה לנדאו, סוף יולי 2013
תראו כמה תגובות והספדים אריקה מקבלת בדף הפייסבוק שלה!
 

להתראות אריקה, אמשיך את המסורת החינוכית שלך!

ניר

הצריף של אריקה

 
 

 

לסיום, מעין שיר של אריקה שמסכם את דרכה,

"אני, לי עצמי"

האם זהו הצורך לחבור
? עם מחשבותי? עם רגשותי
?האם זהו הצורך לזכות בתגובה
ניצולי שואה
:חזרו ושאלו
?מדוע זה קרה לי
:דקארט אומר
- Cogito ergo sum
;אני חושב, משמע אני קיים
אלה הן ההוויות כולן
היוצרות את
"ה"עצמי
:האם המודאגת אומרת
–בני חולה
!הוא שוב עשה זאת לי
:הדוניסטים אומרים
–אני נהנה
;משמע אני קיים
זוהי האינטגרציה
של מחשבות
רגשותי והווייתי
:האוהבים אומרים על אהוביהם
!רק הוא יכול היה לעשות זאת לי
!רק היא יכולה לעשות את זה ל
:רומנטיקנים אומרים
–אני מרגיש
;משמע אני קיים
ה"עצמי" הוא אני והווייתי
אני האדם הבוגר
אני בשל, אני מאוזן
האם "לי" נמצא
?מחוץ להוויתי תמיד
?האם "לי" הוא האובייקט של האני
:נאהבים אומרים
–אני אוהב ונאהב
;משמע אני קיים
,וגם אם לא
אני מודע לכך
שכן אני מתקשר
אך האין אני
עושה דברים
?להוויתי
– ואני אומר
, Creo ergo sum
;אני יוצר - משמע אני קיים
תקשורת פעילה
בדיאלוג עם עצמי
ועם האחר
את מי אני מאשים
?למי אני עושה זאת
?ל... עצמי
?אז מהו אני
:גם אם אומר
אני יוצר - משמע אני קיים
ה"אני" מסתגל
ה"לי" פסיבי
ו"עצמי" הוא פעיל ואינגרטיבי
?"מי או מהו אותו "עצמי
?האם זוהי סקרנותי
?רצוני לדעת
?האין אני חושב
?האין אני מרגיש
?האין אני נהנה
אני עם עצמי –
אני הווה פעיל
אני שותף לגורלי
?האם זוהי הכמיהה לאהבה
?האם זוהי השנאה המעקרת
?האם זוהי תחושת הגוף הנושם
האין כל זאת
?בתוכנו
?בכל אחד מאיתנו
מתוך בשלות נפשית, 1997, משכל
ספרי חמד-ידיעות אחרונות, תל-אביב

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת