00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עולמו של מתנדב

שעון החול

יושב בספרייה של שמפיין, יום שבת בצהריים, קיץ 2013. 

כשאני מנסה לחשוב על הדברים שעברו בשבועות האחרונים אני מקבל סחרחורת קלה.

ביום שישי שעבר עברתי עם אישתי היקרה בחזרה לכאן, לשמפיין, אחרי שנה בישראל. בשבוע הזה התארחנו אצל ההורים שלה;

ביום שבת קנינו מכונית וסידרנו טלפונים סלולריים;

ביום ראשון נפגשתי עם הנהגת הסטודנטים של ההילל שלי לתכנן את פתיחת השנה, ביקרנו את הסבא וסבתא של יקירתי והלכנו לארוחת ערב משפחתית במסעדה כי נפל החשמל;

ביום שני ושלישי העברתי את מרבית היום בפגישות בשיקגו עם אנשים מהפדרציה היהודית שיהיה לי מולם ממשק עבודה ישיר;

ביום רביעי בבוקר נסענו שעתיים וחצי לשמפיין, עם רכב חדש, מלא בכל המזוודות שהבאנו איתנו פלוס כמה מתנות חתונה שנשארו אצל ההורים של יקירתי. קיבלנו את המפתחות בדירה החדשה, נסענו לקנות מזרן. הלכתי למשרד לעבוד כמה שעות. נפגשתי עם הצוות שלי.

ביום חמישי קיימתי את ישיבת הצוות הראשונה שלי כמנהל, השתתפתי בשיחת ועידה עם תורמים, נפגשתי עם חבר ועד מנהל. דיברתי בטלפון עם הבוס של בפדרציה בשיקגו ועם יושב ראש הוועד המנהל. סידרנו את הדברים שיקירתי קנתה עבור הדירה החדשה. פרקנו את המזוודות. אכלנו ארוחת ערב ראשונה בדירה החדשה. 

אתמול, עבדתי מהבוקר ונערכתי לכנס שיש לי ולכל הצוות שלי ביום שני הקרוב בסנט לואיס. כתבתי כמה עשרות אימיילים וקיימתי ארבע פגישה. לאחת מהן התלווה צ'ק שיכסה לנו חלק ניכר מהתקציב. אחר כך הלכנו לחברים לארוחת שישי. עזבנו אחרי חמש שעות. היה אפשר להישאר יותר אבל היינו גמורים מעייפות.

היום בבוקר קמנו מוקדם. נסענו לאסוף ריהוט שחברה הביאה מאיקאה. בנינו את המיטה שלנו (עד עכשיו ישנו על מזרן אוויר) וקיבלנו את המזרן שקנינו ביום רביעי.  עכשיו אני כאן. התיישבתי לכתוב את מבחן הגמר שלי בתואר. בספרייה של שמפיין...

הימים האלו הם ימים של תקופת מעבר. של התארגנות אינסופית. בתוכם אני מרגיש כמו גרגיר חול שנע בתוך שעון חול. מארץ אחת לאחרת, מעבודה ישנה לעבודה חדשה במקום עבודה ישן. אני נמצא בטווח שבין להיות במקום ללהיות במקום אחר. לא התמקמקתי. אני עדיין נוסע. ובתוך שעון החול הזה, אני עדיין בצוואר הבקבוק מתקדם מחלק א' לחלק ב'. כאילו הטיסה מתל אביב לשיקגו (אשר עברה בעמאן) מתארכת ונמתחת ורק אחרי שזו תיגמר אוכל לשבת ולעכל את מלא הדברים. היא הופכת להיות טיסת תל אביב-עמאן;עמאן-שיקגו;שיקגו-שמפיין;שמפיין-סנט לואיס;סנט לואיס-שיקגו;שיקגו שמפיין. 

בסופה תהיה דירה מסודרת, היכרות עם כל האנשים מסביב, מערכות תמיכה מקומיות והרבה הרבה ציפיות. 

והשאלה הקשה ביותר עבורי. בתוך הטיסה האינסופית הזו. היא איך לשמר את מה שנבנה בשנה האחרונה בישראל. איך לשמור על קשר עם האנשים שאליהם אני כבר כל כך מתגעגע. הקושי הוא כמובן בפער השעות אבל יותר מכך. כרגע הוא הקושי העיקרי הוא לתקשר מתוך צוואר הבקבוק של שעון החול. כל יום המצב משתנה. זה קשה ותובעני. ולמרות שאני מנסה לחפש סיום טוב לפוסט הזה. יכול להיות שזו רק ההתחלה. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ארז נמרוד כהן אלא אם צויין אחרת