00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

"מעמד" האשה וכורסת הגבר...(חלק שני)

26/06/2013

                          

אני תוהה האם זכרונות יפים הם אלו שעושים את האדם מאושר? ומה זה אומר לגבי זכרונות לא נעימים...האם יעיבו על אושרו כל החיים? יש תמיד תחושה כזו שאם לא מספרים על העבר הוא נשאר אי שם רחוק מאחור. הכתיבה מביאה איתה את הזכרון יותר קרוב. משחזרת שוב את הארוע. מחייה את הרגע. כשהייתי ילדה תמיד חשבתי שרוב הדברים הטובים קורים בבתים של אחרים...

בפוסט הקודם התחלתי לספר על "הכורסה של ארצ`י"...או יותר נכון על "הספה של אבא שלי"...או במילים אחרות על עריצותו של אבא מכס מלכותו. שליטה כזו בלעדית בלי לזוז מהספה, יכולה להפוך את הילדים לצייתנים או אחת כמוני למרדנית. אם בפוסט הקודם התמקדתי יותר בדמותה של אמי, כאן יזדמן לכם להכיר גם קצת את אבא שלי. לא להאמין איך מודעה אחת קטנה בעיתון שאבה אותי במנהרת הזמן ואני ממשיכה לשוט בה לתקופת הילדות. כשהחברים מסביבי היו שרים "לאבא שלי יש סולם"....אני שיניתי את זה ל"ספה" וכולם הצטרפו אלי בצחוק למילה החדשה. חשבו שזה סתם עוד נסיון לחרוז בשיר, ולא באמת ידעו את הסיבה האמיתית...
אני לא רוצה לשעמם אתכם אז השתדלתי לצמצם לכמה אנקדוטות קטנות, שלקורא מהצד יכולות להישמע לפעמים שוליות, אבל לזה שחווה אותן הן היו מן הסתם מאוד משמעותיות. אני נזכרת בהמון חוויות סביב אותה ספה שבעיניים בוגרות הופכות למשעשעות, אבל אז פחות. כשהייתי צופה עם האחיות שלי בתוכניות ששודרו לילדים אחר הצהריים, הן לא העיזו לשבת בפינה של אבא מהפחד. אבל בשבילי הפינה היתה כל כך אטרקטיבית ונוחה לצפייה שהיה לי קשה לוותר עליה. כשבערב אבא היה ניגש לשבת במקום שלו, הוא היה נעמד כמו מפקד במסדר, מנער את פירורי הופלים או הבייגלה שהשארתי (אחרי ששכחתי להשמיד עדויות כמובן...) וצועק "מי ישב על הספה שלי"?? ייאמר לזכותן שאף אחת מהן לא העיזה להלשין עלי. אבל גם לא היה צורך. כמו אותו ילד שצעק המלך עירום...העזתי לעמוד מולו ולהודות שזו אני! כנראה ששם נבטו ניצני המרד שלי והיריעה קצרה מלהכיל את כל מה שחטפתי בגלל זה...אבל כדי לא לעשות לעצמי פאדיחות...אחסוך ממכם את הפרטים וממני את הבושות ורק אגיד שהיינו ממהרות לרוץ לחדר, להחליף לפיג`אמות ולהיכנס למיטות...מחכות לבאות. סוג של אחוות אחיות. אם העונש הסתיים רק בדרישה לכיבוי אורות...עברתי בשלום. וככה כל ערב. לעיתים הוא עבר בצחוקים והסתודדויות ולעיתים עם קצת יותר דרמות...

                              

 כמו ארצ`י באנקר גם אבא שלי נלחץ מהקידמה והיה תמיד האחרון בסביבה שלנו לרכוש מוצרים טכנולוגים מתקדמים. הקנייה הראשונה והכי "מתוחכמת ומתקדמת" שלו, היתה מיקסר קנווד וזה גם רק בגלל שאמא שלי הפסיקה להכין לו את הקציצות האהובות עליו. ידית המנואלה מהמטחנה הידנית והישנה נשברה ואי אפשר היה לתקן אותה יותר. גם מכשיר הטלפון נכנס אלינו בשלב יותר מאוחר ואחרי כולם, רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אבא שלי השתכנע שהגיע הזמן להזמין גם לנו קו טלפון, אחרי שכבר לא היה נעים לנו להיכנס ולבקש טובות מהשכנים. וגם אותו לקח הרבה זמן עד שקיבלנו. כנ"ל לגבי הטלויזיה. התחננו בפניו שיקנה כי לכל החברים שלנו כבר יש עד שהוא התרצה והסכים. אני זוכרת טוב מאוד את היום ההסטורי הזה כשנכנסה אלינו ה"פיליפס" הראשונה הבייתה. זה היה ארוע מכונן. המכשיר שהיום הוא כבר פריט לאספנים, היה גדול, מכוער ומגושם, בשחור לבן והאנטנה שאחר כך הצטברה עליה המון אבק, רק טשטשה והוסיפה פסים לאורך התמונה, במקום לשפר את איכות הקליטה. ברור שאין מה לדבר על שלט רחוק ואבא שלי נאלץ לטרוח ולקום מהספה כדי להפעיל אותה. אנחנו כמובן התלוצצנו שיש משהו שסופסוף מצליח להקים אותו ממנה. אבל כמו כל דיקטטור הוא ידע יפה מאוד להפעיל אותנו. היינו עומדות ומסובבות את האנטנה עד להתבהרות התמונה. והוא, בזמן שהיה מוציא עוד עשן מהסיגריה, היה מכוון אותנו לעמוד בזוית המתאימה.  

אבל כל זה מתגמד לעומת איך שהטלויזיה שינתה את חיינו ומה הפכה להיות בשבילנו. מדורת השבט של הבית. אמצעי בידור חדשני שהכל התנהל סביב לוח השידורים שלו. בבוקר שודרו תוכניות לימודיות לבתי הספר, שכדי להישאר לצפות בהם הייתי ממציאה שאני חולה. את מהדורת החדשות בשמונה בערב אני זוכרת מעולה ולו רק בגלל השעון המתקתק. אני לא יודעת של מי היה הרעיון הזה ברשות השידור... אבל אני מניחה שחלקכם ודאי זוכרים. בכל ערב דקה לפני שמונה היתה מופיעה שקופית של שעון עם מחוגים המראה את השעה. תקתוק המחוגים שבקע מהמרקע היה מקפיץ את כל הבית. אמא שלי כמו אידית באנקר, היתה רצה מהמטבח תוך כדי ניגוב הידיים בסינר, ואנחנו היינו עוזבות את עיסוקינו וממהרות להתיישב יחד בסלון. חיכינו לראות את זיו פניו של חיים יבין כדי לשמוע עדכוני חדשות. לא באמת מתוך ענין, כמו שזו היתה אטרקציה "לראות" פתאום את החדשות, ולא רק לשמוע אותן בוקעות מטרנזיסטור מצ`וקמק, שהיו קשורות אליו סוללות גדולות עם גומיה. אבל במיוחד זכור לי לטובה הסרט הערבי ששודר בימי שישי לפני המהדורה. למרות שאני אשכנזיה ולא הבנתי אז אף מילה בערבית, אהבתי מאוד לצפות בסרטים האלו. נהנתי לשבת חנוקת דמעות מול המרקע עם הממחטה מבד, שלמרות שהיתה מגוהצת ונקיה, נאלצתי לעשות בה שימוש רב. העלילה שם תמיד היתה מרגשת ועצובה. עם טרגדיות וסיפורי חיים קשים. בעל שתופס את אשתו בוגדת ומגרש אותה מהבית כשהוא צועק לה ברה...ברה...או אבא שלא ראה את הבן שלו ואחרי 25 שנה נופל לזרועותיו בצעקות שבר...יא איבני...יא איבני...

                                

אבל חוץ מלשבת על הספה ולתת פקודות, אבא שלי ידע גם לעשות הרבה דברים אחרים. לאבא שלי חוץ מאהבה וכשרון לנגרות, היתה גם אהבה נוספת. לכדורגל. הוא ניסה את מזלו בניחוש תוצאות משחקי הליגה כל שבוע. בימי חמישי בערב הוא היה מגיע מהעבודה כשבאמתחתו חבילה קטנה עם טפסים של טוטו. יושב בסלון וממלא אותם. אני זוכרת שהוא היה נותן לי מדי פעם למלא יחד איתו את הטופס. הייתי מסרבת בטענה שאני לא ממש מבינה בכדורגל, אבל אבא שלי התעקש. הוא אמר שהוא רוצה לנסות גם את הגורל. ושהגיע למסקנה שזה לא באמת עוזר לנחש את התוצאות רק לפי היכולות של הקבוצות. אז הייתי מסמנת בטבלה 1, 2, או X ומתפללת שהטופס שלי יביא לו את המזל. וככה חיכינו בקוצר רוח עד שתגיע השבת. הבית היה נכנס לכוננות טוטו. אבא שלי היה יושב ליד השולחן בפינת האוכל שאותה ייצר במו ידיו ומאזין לתוכנית השבועית שירים ושערים. הווליום שבקע מהטרנזיסטור הקטן בגודלו, הצליח להרעיד את כל קירות הבית בעוצמתו. הוא היה מקשיב לדיווחים של המשחקים וכשהיה גול לקבוצה שהימר שתנצח, היה צורח עד ששמעו אותו בקצה השני של השכונה. לפעמים היה מצמיד את הרדיו לאפרכסת האוזן ומתרגש מתיאור הגול שהובקע. אחר כך היו מגיעות גם הפרשנויות וככה העביר את כל השבת כולה. למרות שהייתי סקרנית לשמוע אם הניחושים שלי נכונים...לא בדיוק אהבתי את "הבילוי" הזה...בזמן שהחברות שלי נסעו לטייל עם המשפחה, אני נאלצתי להעביר את השבת בחברת אוהדי כדורגל משוגעים, שמזכירים לשופט באיזה מקצוע עתיק עובדת אמא שלו...מה שהצליח להעלות לי קצת את המוראל, היו המערכונים של הגשש. אבא שלי מאוד אהב לשמוע אותם בין הפסקת משחק אחת לשנייה. כל הבית היה צוחק עוד הרבה לפני שהגיע הפאנץ`...כולנו כבר דיקלמנו בעל פה את כולם...

לסיום. תודה למי שהיה עד כאן אוזן קשבת ושימש לי לכמה רגעים פסיכולוג וירטואלי ואמפטי...

את הפוסטים "מעמד האשה וכורסת הגבר" אני מקדישה להורים שלי ז"ל, באהבה רבה!!

                          

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

55 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת