00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

תנועת הרוח האנושית בזמן

חלק א`: yes we can

מכל הסיסמאות ומשפטי העידוד וההלהבה ששמעתי מאודי, אני סבורה שהסלוגן של אובמה במרוצו לנשיאותו הראשונה ב-2008, הוא הטוב והקולע ביותר. ואכן yes we can"עשה את העבודה" וב4.11.2008 נבחר ברק חוסיין אובמה לנשיאה ה- 44 של ארה"ב.

35 שנה קודם לכן, 35 שנה בלבד, קשה להאמין כמה מעט זמן היסטורי עבר בין האירועים, נשא הכומר השחור מרתין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום" על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון בו קרה לשוויון בין גזעי בארה"ב.

הנאום נישא ב- 28.8.1963 והוגדר כאחד הנאומים הטובים ביותר במאה ה-20.

בפסקה המפורסמת מאותו נאום, החל כל משפט של לותר קינג במשאלתו "יש לי חלום".

קינג היה מגדולי הדוגלים במאבק לא אלים בשוויון זכויות לשחורים. על רקע פעילותו הלא אלימה נרצח חמש שנים לאחר נאומו ב- 4.4.1968 (קצת מזכיר את רצח מהטמה גנדי בהודו).

 

35 שנה לאחר נאום "יש לי חלום" ושלושים שנה לאחר רצח לותר קינג עמד ברק אובמה ונשא את שבועתו כנשיא ארה"ב.

גבר דק גזרה, מבנה גוף אתלטי, מרשים בחיצוניותו, נאה, כריזמטי, מבריק בשכלו ונאומיו, חוש הומור, קוליות, מישהו ראה בכלל שהוא שחור עור? אם כן אז מה? למי זה מזיז?

החיים כתנועה בין שתי הנוסחאות

אולי בעצם כל חיינו נעים בין שני המשפטים האלה: ב"יש לי חלום" נקבעת המשאלה, הכוונה, המטרה, ובהמשך אימוץ הכוחות, האמונה הפנימית וגיוס כל המאמצים האפשריים על מנת שנצליח.

 Yes I canאו yes we can לא משנה אם כלפי היחיד או כלפי הקבוצה "אם תרצו אין זו אגדה", הרי אלו אותם רעיונות.

בזכות ה- yes we can קמה מדינת ישראל. בזכות משפט אמונה ביכולת הפנימית המתרגמת לכלל עשייה ופעילות שוגרו בני האדם אל הירח.

בזכותם מעפילים בני אדם לפסגת האוורסט, אם זה ההר עצמו, המושלג, הגבוה ביותר בהרי הפלנטה, או לאוורסט המטפורי שלהם יהיה אשר יהיה.

מדונה עשתה זאת. בזמנו, בחורה ללא קול יפה במיוחד, אך בעלת יכולת ריקוד טובה למדי, אך בעיקר מקוריות, נועזות, חצייה של כל הגבולות, חוצפה, התרסה, צפצוף על מוסכמות זמנה והמצאת הקונספט של מהי פרפור מרית בשירה. זה לא הקול, זה השואו.

היום כ- 31 שנה אחרי פריצתה היא נחשבת כבר קלאסית וזרם מרכזי שלא לדבר על הפופולאריות וחשבון ההון הפרטי.

 

אין הרבה מה להוסיף. ההיסטוריה האישית של כל אחד ושל המין האנושי בכללו עוברים בין שני משפטים אלו: ביניהם תילי תילים של חסימות, התנגדויות להגשמה, כשלים וטעויות אישיות, רגשות פחד ותבוסה, חוסר משאבים וחוסר אמונה וכל מה שרק ניתן למנות נגד.

אבל כל אלו הולכים ומתגמדים, נסוגים אחורנית בפני התמיכה של קול המאמין ואותם שתומכיך באמירה yes we can.

 

 

חלק ב`: משמעותו של הרגע הזה

מדי יום עוברים עלינו אינספור רגעים ובהרבה מאוד מקרים אין אנו נותנים עליהם כלל את הדעת. עשיתי כך וכך, דיברתי עם זו וזה, חלמתי, נמנמתי, חשבתי, הרגשתי וכך הלאה. רשימת כל הרגעים שעברו בתוכנו ואנחנו דרכם ובהם שלובים למעשה כל חיינו, מי זוכר מה עשה לפני שבוע באותו יום ובאותה שעה?

אבל לעיתים הזמן נעצר ועומד מלכת. מי לא זוכר מה עשה ב- 11.9.2001? ברגע ששמע על קריסת מגדלי התאומים? שנים קודם לכן מי לא זוכר מה עשה כשנודע לו על רצח יצחק רבין, ולקשישים בינינו מה עשה ב- 1963 עם רצח קנדי? מאורעות היסטוריים חדים הפורצים בבת אחת לתודעה "מנציחים" את הרגע בו היינו ומשמרים אותו יחד עם חדות החוויה של האירוע. אני מציעה לכם קוראיי לנסות לשחזר אותו רגע מסוים בו נודעו לו רגעים היסטוריים אלו. זהו רגע שקיומו נצרב בתודעה ולעניות דעתי זהו רגע משמעותי עור כל אדם. משמעותי לא בקשר לאירוע ההיסטורי עצמו, שכלפיו אין לנו אחריות, אלא דווקא בקש/ר לאותו רגע אישי עצמו בו היינו, שלפתע מתוך שלל הרגעים "קפא" ונזכר והוטבע בזיכרון. על פניו זהו רגע אקראי, בו נתפס כל אחד מאיתנו עם המידע הדרמטי שזרם לתודעתו. אך אם נעמיק לאותו רגע, ונבחן אותו לעומקו, נראה ונדון עד כמה רגע זה מאפיין את גישתנו לעולם: האם היה זה רגע המהווה חלק מתהליך שהוא משמעותי לנו ואנו עוסקים בו גם היום?

האם הוא מזכיר תהליכי חוויה שכבר יצאו מחיינו ואנו מתגעגעים אלינו וחווים החמצה כלפיהם?

כל רגע ורגע בחיינו מתויג בחוויה הפנימית כמעצים או כמחליש. כל חוויה היא כזו שביכולתנו לנסות ולחזור ולהשיגה, או שויתרנו כבר על שכמותה (ואז יש לבחון מדוע ולמה ויתרנו והאם הוחלפה בתהליך חווייתי אחר), קיימת גם אפשרות שאנו מצרים (אבלים) על אבדן יכולת חווייתית זו בצורה זו או אחרת.

כל רגע הוא מלא משמעות ומעיד על שכבות נפש רבות בתוכנו. אין רגע של "סתם", כל רגע מאפיין בחירה שלנו בתהליך מסוים, שלב חיים מסוים, השקפות שלנו על העולם והשתקפות של מי שאנחנו ומי שאנחנו רוצים להיות.

אז היכן הייתי ב- 11.9.2001? הייתי בנסיעה לשיעור היוגה האישי השבועי שלי בימי שלישי שעה 17 אחר הצהריים. כמה דקות לחמש אני שומעת ברדיו, במכונית, על קריסת המגדל הראשון, היה נדמה שגם משהו קורה לשני.

בשעה 17 באופן מאוד לא יוגי, רחוק מאיפוק, פרצתי לבית המורה וקראתי: "מגדלי התאומים קורסים". מתוך הבנה ללא מילים הודלקה הטלוויזיה, התיישבנו מולה, שיעור לא התקיים אותו היום, ושנינו המומים צפינו במתרחש. התאומים הפכו כבר מזמן לגראנד זירו אבל עבורי, עוד לפני כן, ועוד יותר לאחר מכן, תרגול היוגה הוא אחד האמצעים להבהיר לעצמי "שכן, אני אתגבר" ו"אני אעשה זאת, אני יכולה" על מכלול של מצבי גוף טעוני שיפור ושדרוג. הרי יש לי את היוגה ואם אתרגל שעתיים עד שלוש ביום, בבית על השטיח, מספר פעמים בשבוע, המצב הגופני ישתפר, זה בטוח, זה מוכח, זו הרי היוגה.

 

סיום

כל רגע הוא הכי אנחנו שיש. בכל רגע אדם מצליח להחזיק בתודעתו את אמונתו שהוא יכול ויתגבר או שהוא נסוג אחורנית לפחד וחולשה. נוטש אמונתו, וחש חסר אונים, עד לרגע המסוים אשר יגיע שוב מאוחר יותר ובו יחוש שנית yes I can.

אלו הגלים של חיינו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת