00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

משהו חדש מתחיל

לכאורה, אני אמור לתעב את נפתלי בנט. אני אמור לתעב אותו עד מאוד. אבל אני לא. אני חושב שבסך-הכול ולמרות הכול, הוא בחור די בסיידר. אפילו שהרשימה שלו לכנסת מעלה תהיות רבות, סך-הכול נפתלי הוא בחור נחמד. אף מראהו החיצוני משרה איזושהי נחמדוּת מרגיעה, אני נזהר לומר. חיוך צ'שייר מלבב. נפתלי בנט הוא מסוג האנשים שבא לי לרקוד איתם, מיוזע, כתף לכתף, זרוע בזרוע, באיזו חתונה או אירוע גדול. לרקוד בכזו אינטנסיביות עד שהכיפה עפה ולא שמים לב מרוב שכיף. עד כדי כך אני מעריך את נפתלי בנט, אפילו שדעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד משלי. בחור מגניב. אבל כאמור, אני אמור לתעב אותו מאוד.

ואולי לא את בנט אני אמור לשנוא בעוצמה רבה, אלא דווקא את מי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, או יותר מדויק – את הגאון שהגה את ההברקה "משהו חדש מתחיל". הסלוגן הכה תפיס הזה, שהתנוסס שבועות ארוכים על אוטובוסים גוש-דנים מייגעים, וילות מהוגנות ועוד מקומות רנדומאליים שאליהם כיתתי רגליי, מזכירים לי, שוב ושוב, את הרגע המכונן והנוראי ההוא, כה נוראי ההוא, שבו בושרה לי הבשורה המרה: משהו חדש מתחיל.

זה קרה היום בדיוק לפני שנה. היה זה ערב שישי. החמישה עשר ביוני, שנת 2012 לספירה הנוצרית. הייתי בן 26, חודשיים וארבעה ימים. התפרקדתי על יצועי ולאוזני השמאלית הוצמד טלפוני הסלולארי הארכאי, מכשיר הדגל של נוקיה לשנת 2007, האן-95. גם כשכל העולם והסבתא הנחמדה מהקומה השנייה שמספרת לי על יהדות ליטא תמיד, עברו לסמארטפונים, נותרתי אני עם המכשיר הארכאי הזה, הסימביאני, שאפשר למחוא 2 מחיאות כפיים עד שהעלה "תוכנה", ככה קראו לזה לפני האפליקציות. כי מה לעשות, כזה אני. שונא שינויים. וכל העניין הזה של ללחוץ על מסכים ובלי כפתורים נראה לי עתידני ומסובך מדי ומוצאים תרופה לנזלת עד שאני מסיים להקליד פקקטע הודעה.

אז שם היינו. האן-95 מוצמד לאוזני השמאלית. המזגן הגוסס שלי עושה רעשים של עבודה. רק הספרות הדיגיטליות של מקלט ה"הוט" מאירות את החדר, מסמנות בניאון ירוק את שעת הפטירה. בסלון, אמנון אברמוביץ' מעיף את הפאנל עם איזו בדיחה על אולמרט באולפן שישי. ואני, במיטתי, מת לאיטי. אחטא לאמת אם אגיד שזה היה המשפט המדויק שהיא אמרה. אני חושב שהניסוח המדויק היה "מתחיל משהו". רצף המילים הזה נאמר בקול מהוסס משהו, כמשתדל לא להכאיב יותר מדי, אבל בכל-זאת יודע עד כמה הוא מכאיב. ואז היא המשיכה: "הוא לא סליזי, הוא ממש מתוק". ואז התחילו תחנוניי האלגנטיים ("אני אוהב אותך / תני לי עוד צ'אנס, תני צ'אנס לאהבה / בבקשה" ודומיהם), וגם לכך היתה תשובה מובנית למדי, שהסתכמה פחות או יותר בממרה "טו ליטל, טו לייט", אז "זה נגמר, אתה לא שומע כמה 'לא' אני אומרת לך בשיחה הזו" ולאחר מכן "בהצלחה במבחנים", וזהו. נגמר.

היא לחצה על המקש האדום הארוך הזה של האייפונים לסיום השיחה. אצלי היה כפתור END, מהארכאיים. וברגע שהם נלחצו, זהו. שנה ועשרה חודשים. 18 חודשים. 547 ימים, בהערכה חפוזה. וזהו. נלחץ כפתור אחד, קטן, אבחה פשוטה של אצבע, והפכנו מאקטואליה להיסטוריה. פרק מכובד בדברי הימים בחייהם של שני אנשים. אחת, כנראה, רוצה רק להיפטר ולשכוח ממנו, והשני, אלוהים הטוב, השני. בחור בן 26, חודשיים ו-4 ימים בוכה כמו תינוק.

ולכן אני אמור לתעב את שר התמ"ת בממשלת ישראל ה-33 במספר. בגלל שלכל אורך קמפיין הבחירות המזוין שלו, נאלצתי שוב ושוב לקרוא את הסלוגן הזה, ולהיזכר בלילה ההוא, ולהניח שברגעים אלו ממש, עת ממתין אני לאוטובוס אגד מיושן וחלוד בגשם, ולבד בעולם ואין שום מרפא והחרטה מכרסמת בי, היא מתערסלת בזרועותיו של הבחור ההוא שהחליטה על-פי שיקוליה כי יותר טוב ממני.

* * *

באחד מן הפאנלים היותר סוערים של פופוליטיקה בשנת 1994, ימי אוסלו וגירוש אנשי חמאס, הפנה דן מרגלית שאלה אל אורח הכבוד, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. נשאל הפרופסור האם הוא מתגעגע למנהיגי ישראל של פעם שהלכו לעולמם. לאחר סידור משקפיו, המאיימים שוב להחליק במורד חוטמו, הביט ליבוביץ' במרגלית בתמיהה והשיב:

"איייננ-נייייני מייי-בין אייייית פייי-רוש המילה. מה זאת אומרת להתגעגע לאדם?".

מרגלית ביאר את שאלתו בצורה לא מספקת דיה, כי קשה להסביר את השאלה, ואז ענה ליבוביץ':

"כל אחד מהם היה בשעתו – וענייננו בין השעה הזאת".

צפיתי בקטע הזה ביוטיוב בערב עגמומי למדי אחד. ניסיתי, לשווא, לאתרו שוב כדי לצרפו לפוסט הזה, אך כל חיפושיי העלו חרס. אני זוכר שהוא, איך אומרים היונגערמאנים, "הרים" אותי, כאשר צפיתי בו לראשונה. הנה רול מודל. מה זה בכלל להתגעגע? זו פעולה שאפשר לעשות? כיצד זה עוזר לנו? כיצד זה מקדם אותנו? במה זה תורם? זה לא עוזר בכלום. מה שהיה היה, וכעת ענייננו במה שקורה בהווה, שגם הוא, כמובן, מושג חמקמק.

אם ליבוביץ' אכן לא התגעגע, יתכן שהיה סוג של סופר-הירו, והסופר-הירו הכי חזק שיש, יותר מכל האחרים. סופרמן אולי ממש בריון ויכול לעוף כאוות נפשו, אבל מה, הוא לא מתגעגע? בטח מתגעגע. וספיידרמן, הוא לא מתגעגע? ובטמן לא מתגעגע להוריו?

געגוע הוא הקריפטונייט שלי. הוא מחליש אותי. הוא מביאני לדמעות. לפעמים הוא גורם לרגעים להיראות כמו נצחים קטנים. במיוחד כששוכבים לבד במיטה רחבה ומלאת זיכרונות, ובמיוחד אם זה קורה בשעת לילה מאוחרת.

געגוע הוא סוג של אלכימיה. אין מדובר בריאליה, בעובדה, בקיים, בממשי. זה לא עיסוק במשהו שאפשר לגעת בו. הגעגוע שלי הוא מהזן הגרוע ביותר. האקסטרים, ההארדקור, ה"הכי חשוך לפני הזריחה" אבל הזריחה, כך נראה, מבוששת עד מאוד לבוא. אני מניח שמטבעו ומיסודו געגוע הוא רגש כואב ומר. אבל יש געגוע ויש געגוע. יש געגוע בין אהוב לאהובתו, שנסיבות גרנדיוזיות יותר או פחות מונעות מהם להיות ביחד ולממש אהבתם. יש געגוע לאדם אהוב, לא בהכרח רומנטית, שלא רואים הרבה זמן. חבר, אבא, אמא. אבל יודעים שבסוף הגעגוע הזה, כמו רעב אדיר, יקבל מענה.

ואז נכנסים לקטגוריה של הגעגוע הנורא: געגוע למשהו שהיה ואינו עוד. או ספציפית במקרה הנדון: געגוע למישהו שכבר לא אותו מישהו שאהבנו ושבטח לא מתגעגע אלינו חזרה. ובשלב מסוים אתה לא יודע למה זה יותר מפריע לך וטורד משעות השינה שלך: אם זה בגלל שהיא לא מתגעגעת בחזרה, או בגלל שאתה כועס על עצמך – כי איזה בן-אדם שפוי לעזאזל מתעורר באמצע הלילה לפיגוע געגועים למישהי שבכלל לא מתגעגעת אליו? איפה ההיגיון? אין היגיון. אז למה זה בכל-זאת קורה? זה לא הוגן.

* * *

קשה לכתוב על פרידות. למעשה, אני כותב את הטקסט הזה בראש שלי ללא סוף ממש מאז הפרידה, כלומר, מזה כבר שנה ארוכה. גם ניסיתי לכתוב משהו שבועיים אחרי הפרידה, יומיים אחרי שהיא התקשרה ואמרה לי "לא" סופי לאחר מכתבי בן ששת הדפים + שוקולד פרה (קלאסי) + פרח ששלחתי לה בדואר שליחים מיוחד (29 שקלים חדשים עם ס.מ.ס ברגע שהמכתב נמסר לנמענ/ת. שוגר ביום רביעי, 27 ביוני, ב-08:45. הגיע לידיה: 16:59. גם הצבי של הדואר לא הציל אותי משברון לב). כל שיצא מן הטקסט ההוא שניסיתי לכתוב, כצפוי, היה מפגן די עצוב של כאב, שכמובן, הפך למכתב אליה, שלעולם היא לא תקרא, שלעולם לא ישנה לה. אולי בממד אחר. אז השארתי אותו במגירה, כי גם ככה, מה זה משנה.

קשה לכתוב על פרידות, כי, עושה רושם שאין ממש מה לומר. כלומר, יש הרבה, אבל בבוטום ליין – מה אומר? אולי יש מעט מן הפרדוקס בלכתוב שקשה לכתוב על פרידות, כאשר נמצא אני בעיצומה של מליצה ארוכה על פרידות. אולי גם אין זה מקיש עם המציאות בהתחשב בעובדה שאילולא פרידות רומנטיות היו קיימות בעולם, היינו שומעים היום בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית. אז יש מה להגיד על פרידות אבל באותו זמן, אין. אני יכול להגיד שכואב לי נורא. אבל איך אעביר את הכאב הזה? איך אעביר את הגעגוע והכמיהה, החרטה העמוקה, המועקה היושבת ישר על החזה ב-2 רגעים האלה אחרי שאתה מתעורר בבוקר מחלום עליה, והמוח מתחבר למציאות נטולת-היא, ואין שום ס.מ.ס בוקר טוב לרפואה.

ומה כבר אפשר לומר? הרי הזמן מרפא. והרי יש הרבה דגים בים. ולכל סיר מכסה. וזה קורה ואין מה לעשות וזה באסה אבל, וולאק, אתה כבר אדם בוגר ואתה צריך להתמודד עם זה. תתמודד עם זה. כמו גבר, נוהגים מיטיבי לכת להוסיף. אני לא יודע מה זה להתמודד עם זה כמו גבר. ההתמודדות שלי היתה להסתגר במיטה שלי לאורך יולי-אוגוסט 2012, חודשים שאני נוהג לאהוב, חרף ואף-על-פי גלוני הזיעה הבלתי-נסבלים. אנשים טסו לחו"לים שלהם ואכלו את הענבים שלהם על החופים שלהם ועשו דברים הרבה יותר חשובים עת הסתגרתי אני, כבול בשלשלאותיי המדומיינות, במיטתי. עם הכרית שהיא קנתה לי ביום הולדת 25, והבוּם-בוקס הישן שאיתרה פעם, שוכב נטוש ברחוב, והפצירה בי לקחת אותו ולשקמו, כאשר נפרדנו בנשיקה וחיבוק איזה בוקר סתמי אחד כחמישה חודשים לפני הפצצה.

נשיקה וחיבוק. בדיוק כמו שנפרדנו שבוע לפני שהנחיתה עליי את מכת הרעל הסופית, באיזו שעת אחר-צהריים רנדומלית של יוני 2012 (ה-5 ביוני, אבל מי סופר). עוד אחת מני פרידות רבות שלה ושלי. איך יכולתי לדעת, באותו רגע ממש, שזו הפעם האחרונה, אי-פעם, שאראה אותה? או לפחות, שאראה אותה במקום, בארץ, בעולם, בגלקסיה שבה היא אוהבת אותי? איך יכולתי לדעת? חשבתי כל-כך הרבה על הרגע הזה, על החיבוק האחרון שלנו, שאני לא יודע אם היא כבר ידעה אז שהוא האחרון. סתם חיבוק בפינה של איזה רחוב. נשיקה על הלחי. הולכת לאוטו שלה, וזהו, נגמר.

* * *

בסמסטר החמישי שלי באוניברסיטה, כלומר, סמסטר א' של תשע"ג, באחד מן הסמינרים שעשיתי, מספר שיעורים נכבד הוקדש להגותו של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי, לפרקים גם נאצי (אמנם על כך יש דיון נרחב, אז לא מתחייב), מרטין היידגר. מודה ומתוודה, ואני מאמין שאחרים שנכחו עמי שם בחדר ההרצאות יסכימו, הרבה לא הבנתי. לא פשוט בכלל, כל העניין הזה. ואינני סטודנט בחוג לפילוסופיה. אבל אני כן מאמין שהבנתי חלק אחד שעליו דיבר ארוכות המרצה, נושא שעליו היידגר כתב. המדובר היה במילה בגרמנית: Ableben. אמנם אינני מתיימר להיות בלשן לעניינים טבטוניים כלל וכלל, אבל ל-Ableben, כמו מילים רבות בגרמנית, יש ימבה פירושים, כמו "מוות" ו"סוף". פירוש אחד נוסף הוא משהו שהגיע אל סיומו, באנגלית יותר קל להבין: Came to an end.

אני מפרש את המונח כך: רעיון שהגיע למיצויו, רעיון שמת. הרעיון שהיה בינה וביני, האידיאה, היה הוא אהבה, והוא נגמר. כך, בפתאומיות, בעבורי, ולא מרצוני. הוא הגיע למיצוי מבחינת צד אחד במשוואה, והשני מוכרח להתמודד עם כך.

וזה משהו שלמדתי על פרידות בשנה העצובה שעברה עליי מאז שסגרה עליי את השאלטר בברוטאליות, לילות צ'ט בייקריים ארוכים. פרידות הן טוטאליות. ואולי כאן הקושי הגדול בלקבלן מחשבתית. כל עוד אינך מקבלן, אתה לא מקיש עם המציאות. המציאות לא שואלת אותך. במובן מסוים, לחשוב אחרת זה להיות קצת מטורף. זה מטורף לחשוב כל הזמן ולבכות ולהתגעגע ולערוג למישהי שאולי מקדישה לך ביום, בלחץ, שני נוירונים. זה אשכרה מטורלל. למה שלא תעשה משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלך? בחור צעיר משחית את זמנו, את לבו ואת הווייתו על ריקא. זה כמו לרקוד על קבר.

וכאן הממשיות של ה-Ableben. זה לא שאיזה אדם מת. זה לא שנפל לך על הרגל פרק שני, כרך ג' של ספר תולדות ה'הגנה'. זה פשוט רעיון שמת. אבסטרקטי כל-כך, לכאורה, עד שאתה מעכל שאין יותר ס.מ.סי "בוקר טוב" ו"לילה טוב". שאין יותר מיילים חמודים שקולעים בול באמצע ימים מדפרסים. שאין יותר חיבוקים ונשיקות, גורנישט. כל זה הגיע לסיומו העגום, מתישהו, באיזה רגע אחד.

חשבתי על זה הרבה, על הרגע הזה, שבו האהבה מתה. ברי לי שזה תהליך מתמשך, שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בבת-אחת. אבל עדיין, מוכרח להיות הרגע הזה שבו אתה אוהב מישהו ואז אתה כבר לא. מעין מתג פנימי כזה, אפיפניה אולי, אולי זה קורה בזמן שישנים, הולכים לישון כשאוהבים מישהו ומתעוררים בלי האהבה הזו. וקשה לי כל-כך להבין איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב מישהו שהתעוררת לצדו כל-כך הרבה בקרים, שהיית חברו הקרוב ביותר, שחלקתם כל-כך הרבה.

וזה די מטורלל שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו, בעת כתיבת השורות הללו. כמובן שלא כמו שאהבתי אותה לפני שנה, וגם לא לפני חצי-שנה. אבל אני עדיין אוהב אותה. אפילו אמרתי לה זאת כשהתקשרתי לאחל מזל טוב אחרי חצי שנה של נתק שאני יזמתי, ואז הבנתי, כשדיברנו, כמה היא כל-כך במקום אחר. אמרתי לה בסוף השיחה: "אני תמיד אוהב אותך". היא אמרה שזה נורא נחמד, או משהו כזה, ואז הוסיפה ש"נדבר מתישהו" ונגמרה השיחה. אני לא חושב שנדבר מתישהו. 

ואני תמיד אוהַב אותה, אפילו שאני לא מכיר את מי שהיא עכשיו, שהיא זרה מוחלטת, שאני יכול לייצר יותר קרבה ואינטימיות עם האישה הנחמדה בתור בקופה בסופר בשיחה על המבצע של מסטיקי מנטוס עם החבילה הזו שיותר קל להביס את הוורמאכט מאשר לפתוח אותה, מאשר איתה. ואפילו שאני כועס עליה ומבין שיש פרידות ושהן קורות אבל לא מבין איך אפשר לעשות את זה למי שאתה קורא לו החבר הכי טוב שלך. אני מבין שזה קורה, חלק מן החיים, ונתקלתי באכזבות רומנטיות בעבר, אבל אף פעם לא בעוצמה הזו, שדחפה אותי לבור כל-כך עמוק של עצב וייאוש שאף פעם לא ידעתי שקיים. ציוץ הציפורים בבוקר חדל מלהזריק בי את השמחה שהיה לפני-כן, נמנעתי מאור השמש כמה שיכולתי. המילים של סקיטר דייביס שתוהה איך לעזאזל השמש ממשיכה לזרוח החלו להיות מאוד הגיוניות (הגרסה הנהדרת של קארן קרפנטר)

***

והזיכרונות, אל אלוהים, הזיכרונות. הזיכרונות הם בפני עצמם חזית אחרת של לוחמה. איזה פיגול-עצמי מתועב, הדברים האלה שמתנגנים בראש שוב ושוב כמו סרט-נע. הנער זב החוטם שאמוּן עליהם לא מוכן להחליפם. אז יש סמטאות שאני לא אעבור בהן, ויש מקומות שאמנע בכל מאודי מלחלוף לידם, ויש את הספסל הארור ההוא של הנשיקה הראשונה, אי-אז באיזה לילה רנדומאלי באוגוסט 2010, כשמשהו חדש התחיל, אבל שום דבר לא באמת נגמר. ועכשיו כבר שנה מאז שהכול נגמר, ושום דבר לא מתחיל. ואותי זה מעסיק ועדיין נצבט לי הלב כשאני עובר ליד הגן ההוא וליד הכביש הזה ובשביל הקטן הזה שטיילנו עם הכלבה שלי, ואמנם חזרתי לישון כמו בן-אדם ואני אוכל ושותה וצוחק וחזרתי לטפח כמה תחביבים שנטשתי.

ועדיין אני מתגעגע אליה, אל מי שהיא היתה ואל מה שהיינו, ואל התקופה ואל החיבוקים החמודים והארוכים בכל פעם שהיינו נפגשים. ועדיין אני מתחרט על כל השטויות שעשיתי שדחקו אותה בסוף אל זרועותיו של מישהו אחר. ועדיין אני נושך שפתיים כשאני עובר ליד הגן הארור ההוא ומסתכל על הספסל הבלתי-מאויש ומביט בדשא ומנסה להבין בדיוק את התחושה הזו, שהיא מצד אחד אמורפית כל-כך אך מצד שני מדויקת, של לדעת שזה מת, ומשהו חדש התחיל, והוא הדבר הכי נכון ויפה ואקטואלי ותשעה קבינים של יופי, רק שלי המשהו החדש נגמר, ואני ממשיך לבהות במסך של הגיים אובר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת