00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

"מעמד" האשה וכורסת הגבר...(חלק ראשון)

                                          

כשאנחנו מבוגרים ונזכרים בחוויות ישנות כשהיינו ילדים, זה מרגיש קצת לפעמים כאילו עברנו לפחות שני גלגולים קודמים...
יש אנשים שגדלים בבית ועדים בו לאהבה גדולה ששוררת בין ההורים. מה שמהווה לפעמים גם חסרון, כי שואפים לאידיאל שלא יכולים להשיג אותו. אבל לעומתם יש את מי שגדל בבית ללא הערכה, ואז לעולם יחפש אותה ותחסר לו...

השבוע במודעה קטנה וצדדית שהופיעה בעיתון, הודיעו שהלכה לעולמה בהוליווד השחקנית ג`יין סטייפלטון. אני מניחה שרובכם ודאי לא שמעתם את השם הזה, אבל אם אגיד לכם "אידית באנקר"...אני בטוחה שלפחות המבוגרים ביניכם...יהנהנו עם הראש ויגידו...בטח מכירים!... אשתו של ארצ`י באנקר! אז גם אני הגבתי בדיוק אותו דבר, והידיעה הזו החזירה אותי בבת אחת כארבעים שנה אחורה.

רק כמה מילים על הסידרה ועל הדמויות הראשיות למי שלא הכיר, ותזכורת למי שכבר הספיק לשכוח. "הכל נשאר במשפחה" היתה סידרה בשנות ה-70 שסבבה סביב הדמות של ארצ`י באנקר, ואשתו אידית היתה מסתובבת סביבו...ארצ`י היה גבר בשנות החמישים לחייו, פועל קשה יום, גזעני, שוביניסט עם המון דיעות קדומות. היה לו קשה לקבל את הקידמה בעולם ואת כל החידושים שמסביב. (כן.. כבר אז היו טכנופובים...)הוא היה איש צר אופק, ציני, וגס רוח. היה מעליב ועוקץ בצורה בוטה וגסה את כל מי שמסביבו, כולל המשפחה הקרובה שלו, אשתו, בתו וחתנו שהיה חי על חשבונו. אבל למרות כל התכונות הקשות האלו, היו לו טוב לב ודאגה אמיתית.

בתקופה שעוד לא היה ערוץ 2 וגם לא אופציה לערוצים אחרים, הסידרה שודרה בערוץ הראשון הממלכתי ומאוד הצליחה. לא היה בית בישראל שלא צפה בה. מהר מאוד הפך ארצ`י באנקר לדמות פופולרית ומשעשעת והצופים ראו בדמויות של ארצ`י ואשתו אידית, דמויות שמייצגות הרבה משפחות. כנראה שברוב הבתים בשנות השבעים היה הגבר השוביניסט חוזר מהעבודה הביתה לאשה שמחכה עם ארוחה חמה ושנועדה לשרת אותו. אידית היתה הדמות הזו. של האשה הקטנה והנאיבית, עם קול צווחני. צייתנית וכנועה, שמקרקרת כל הזמן סביב בעלה. עושה הכל כדי לרצות אותו, למרות שהוא אף פעם לא באמת מרוצה משום דבר. אי אפשר היה שלא להתאהב בדמותה של אידית. היתה בה מתיקות ונאיביות. אישיות שלא היתה קיימת כבר אז בעולם ובטח כבר לא היום...

                                        



לכל אחד יש מקום שבו הוא אוהב לשבת ולצפות בטלויזה. אצל ארצ`י באנקר, האיש השמרן שלא אהב חידושים ולא לשנות מקום, היתה כורסה מול הטלויזיה שלא הסכים לחלוק אותה עם אף אחד מבני המשפחה. אבל להבדיל מהכורסאות המתוחכמות והמכווננות של היום... הכורסה של ארצי` היתה כבר רעועה, בלויה ושחוקה, ובכל זאת הוא שנא שאחרים יושבים עליה. היא היתה בשבילו מעין כסא מלכות. משם הוא שלט ביד רמה על משפחתו וחילק פקודות. בדיוק כמו אצל אבא שלי...

וזו בדיוק הסיבה שאני מספרת לכם את כל זה. כי ארצ`י ואידית באנקר הם כמעט כמו שהיו אבא ואמא שלי, רק עם שינויים קלים. לאבא שלי לא היתה כורסה אלא ספה. יותר נכון הפינה של הספה. או בעצם הזוית שבה היתה עומדת הספה. היא היתה ממוקמת בדיוק מול הטלויזיה ואבא שלי אהב לשבת בפינה השמאלית שלה, כי זו היתה הזוית הכי נוחה וטובה לצפייה. לאף אחד הוא לא הרשה לשבת במקום הזה, גם לא לאמא שלי. קראנו לזה בבית "הכורסא של ארצ`י". ובדיוק כמו ארצ`י באנקר גם אבא שלי לא היה זז מהספה. ישב כמו מלך ונתן הוראות. אמא שלי היתה דומה בהרבה מתכונותיה לאידית רק בלי הקול הצווחני. להיפך. אמא שלי שהיתה אשה עדינה ונעימה, היתה בעלת קול רך ושקט, שיכל להרגיע אפילו נמר טורף, רק לא את אבא שלי...אבל האינטראקציה בין בני הזוג באנקר היתה מאוד דומה לקשר שהיה ביניהם. בקיצור, היתה לי תמיד הרגשה שהסידרה הזו כאילו ונכתבה עליהם...

                                              



לאמא שלי היה "מעמד" בבית. היא היתה נעמדת ליד אבא שלי ולא מתרחקת ממנו אפילו מילימטר, מהרגע שהיה נכנס הביתה מהעבודה. דאגה שלא יחסר לו כלום. מגישה לו ארוחה חמה שבישלה רק לכבודו ומקרקרת מסביבו במידה ויזדקק לה, בדיוק כמו אשתו של ארצ`י. ככה היתה ההתנהלות ביניהם כל ערב. לא מפתיע כשהגיע הזמן ללכת לישון, אמא שלי איכשהו תמיד התעכבה (ולא. אמא שלי לא היתה פולניה, אם זה מה שעולה לכם בראש....)היא העדיפה להישאר לנוח לבד בסלון. לצפות בטלויזיה. ואני הייתי צופה בה. מציצה מעבר לדלת. כשהייתי ילדה חשבתי לתומי שהיא סתם מרוכזת במסך המרובע, אבל כשהתבגרתי הבנתי שהיא בעיקר זקוקה להירגע. עייפה מלשרת את אבא שלי. נכון שלאמא שלי היה ברור שזהו תפקידה וייעודה, וגם אם היא עשתה את זה מתוך אהבה, כילדה חוויתי את זה כהתנהגות של שיפחה. מה שתרם לתחושה הזו שלי וגם הציק לי נורא, זה שאבא לא הראה בבית שהוא מוקיר לה תודה. היא לא זכתה לקבל ממנו אף פעם בנוכחותינו חיזוקים והערכה.

אבל אם אני כבר מדברת על מעמדה של אמא שלי...יש יתרון עצום בלגדול עם אמא עקרת בית. זה לחזור מבית הספר ישר לזורועותיה הפרושות לרווחה בחום ובחיוך. זה להיצמד לסינר הפרחוני שהיה תמיד כרוך סביב מותניה, גם אם היה רוב הזמן מוכתם בכתמי "שפריץ" של גולש או צלי בשר. זה להריח את ריח התבשיל על הגז גם אם הוא היה מיועד רק לארוחה בשביל אבא שלי...


אני זוכרת שבשכונה בה גדלתי היתה חנות סדקית קטנה. בכל פעם שהייתי מצטרפת לאמא שלי לקניות וסידורים היינו עוברות דרכה. אמא שלי היתה נעצרת מול החלון ראווה ונעמדת. עומדת בשקט ומביטה. אני הייתי נצמדת אליה לשימלה. את הפנים שלי הייתי מצמידה לזכוכית לראות מה יש שם שכל כך מעניין אותה. אני זוכרת שלא היו שם דברים מיוחדים. כל מיני כפתורים ורוכסנים פזורים, גובלנים וחוטי ריקמה צבעוניים. אבל לא זה מה שמשך את עיניה. אמא שלי היתה מסתכלת בקינאה בבעלת החנות שעמדה ומכרה. היא היתה אומרת לי שהיא תמיד חולמת שתהיה לה חנות כזו. חנות קטנה. היא הדגישה בפניי שהיא תהיה מוכרת הרבה יותר נחמדה ואדיבה מאותה אשה, שרוב השכונה לא סבלה אותה כי היתה אשה בלתי נסבלת ומרירה. אני לתומי חשבתי אז איזו שאיפה קטנה לעקרת בית צנועה.
אבל בעצם זה לא היה אמור להפתיע אותי. אמא שלי העריצה את דמותה של אוקלי אשת לפידות. דמות שסימלה בשבילה יותר מכל את האשה הפמינסטית שהיא לא היתה. הסרט המפורסם משנות ה-50 למי שלא יודע, התבסס על דמות אמיתית וידועה של בחורה ענייה מהמערב הפרוע, שהפכה להיות צלפית מוכשרת ואלופה בקליעה למטרה. היא פוגשת ומתאהבת בצלף מוכשר. הסרט מתאר את היחסים ומאבקי הכוחות ביניהם. אני זוכרת את קולה של אמא שלי מהדהד עד היום, כשהיתה מסתובבת בבית ושרה לנו את השיר המפורסם מתוך הסרט:

...Anything You Can Do I Can Do Better(אני מרשה לכם לזמזם אותו...)

לפעמים המוזה הנוסטלגית מגיעה ולוקחת אותי איתה למחוזות רחוקים...כמו מבקשת לסגור עבורי מעגלים. אני נפרדת כאן לאט לאט...טיפין טיפין... מחוויות משמעותיות שנטמעו במאגר הזכרון בתודעה שלי...הם שעיצבו את מי שאני...וביחד נערמו להם לא מעט סיפורים אישיים. זה לא פשוט לספר על זכרונות ישנים במיוחד אם הם הותירו בנו משקעים. ההתבוננות בחוויות שנצרבו בתוכנו דרך דמויות חיצוניות, מאפשרת לנתח אותם מזוית אחרת. אבל אם חשבתי לתומי שמגננון ההגנה שלי יעשה בשבילי אידיאליזציה וירכך לי את האירועים האמיתיים...התבדיתי. כנראה שאצלי הוא לא עובד כמו אצל אחרים...
 

המשך יבוא...

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת