11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא לאחת וחצי

יום הולדת שלוש לרוני

האמת - היה ונחגג בשלוש (!) מסיבות שוות כבר לפני שבועיים.

האמת - היה הרבה, אבל הרבה יותר קל מיום הולדת שנתיים, בו לא היתה שניה שלא צרחתי בלב שהוא חסר לי, שאני לא יכולה.

האמת - לא הזלתי דמעה. מעבר לזה - לא דמיינתי את אושרי בכל רגע נתון, לא חשבתי איפה הוא היה משתלב בחגיגות, לא ראיתי אותו בן שנה ושלושה חודשים, לא חשבתי עליו בתדירות העולה על הרגיל (רגע, רגע, מה זה רגיל?!?)

והאמת - גם לא שמחתי. זאת אומרת שמחתי בשמחת ילדתי כשהיא שמחה, והתלהבה מהמתנות, ונהנתה מהאורחים, ואהבה את השמלה, וכל זה. אבל אני לא שמחתי עבור עצמי, לא הרגשתי דבר מעבר לשמחה הרגילה, היומיומית, מזה שהיא לצידי, מזה שהיא מחייכת. ותפקדתי כאילו זה יום רגיל.

והלב, הלב שלי עוד זוכר את הפלא הזה של יום הולדת שנה, היום שבו נכנסתי להריון עם אושרי, היום בו ליבי היה מלא ברוני, מלא באושר ובקסם של אמא לילדת יום הולדת, יום שמבחינתי היה החג המשמעותי ביותר ביקום.

והאמת - מצד אחד אני מאוד מרוצה מעצמי. מההפקה המוצלחת, מזה שהיה לרוני יום הולדת שמח. מזה שאני לא הייתי עצובה. מזה שיכלתי להתרכז בה ולהיות איתה.

ומצד שני נכמר לי הלב על השמחה שאני יודעת שהיתה צריכה להיות ביום הזה, על השמחה שלעולם לא תחזור. יתכן שיחד עם אושרי קברתי גם את המועדים המיוחדים, את החגים שלעולם לא יהיו יותר מיום רגיל בסדרה של ימים רגילים? הייתכן שההתרגשות הזו לעולם לא תחזור?

נחכה ליום הולדת ארבע...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאמארוני אלא אם צויין אחרת