00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

הצרות הקטנות המביסות אותי לחלוטין

בכתבה הקודמת דיברנו על אמונה ותקווה שהם שני עקרונות יסוד של הפסיכולוגיה החיובית. אמונה ותקווה מעניקים כיוון וביטחון, ובזכותם הצליח אביו של וילהלם טל השוויצרי לכוון חץ על התפוח שעל ראש בנו (ראה תמונה המצורפת לכתבה הקודמת) מתוך אמונה וביטחון שאכן יבתר את התפוח ולא את ראשו היקר של הבן. כידוע לכל מטבע שני צדדים, היום אני רוצה לשתף אתכם במצבי הפסיכולוגיה השלילית האופפים אותי לפעמים, וכנראה לא רק אותי. העיקרון הבסיסי של הפסיכולוגיה השלילית הוא של חוסר אונים, אין מוצא והיעדר כיוון. על רקע רמת הייאוש העמוקה ותחושת חוסר היכולת הבסיסית לשנות את המצב, אנשים אז "מתים" מבפנים. תפיסת הייאוש גורסת, כמו קהלת, שאין טעם בכלום "מה שהיה הוא שיהיה" והכל אבוד ממילא. במקרי קיצון הדבר עלול להביא אנשים להתאבדות או לרצח. הם עשויים אז להיכנס למצב המכונה "טירוף זמני" או "דיסוציאציה" כלומר נתק מאישיותם המרכזית, פעילות על תדר מוחי אחר, לא תדר העירות הנורמטיבי ופריצה החוצה של חלקי תת מודע הנושא מטען אלימות קשה בתוכו.

לצורך העניין אני רוצה לשתף אתכם בשלוש צרות קטנות שלי, אפשר לראות בהן צרות זוטות, כלומר איים קטנים יחסית בתוך זרם החיים אותם אני פוגשת בהחלט מתוך עמדת חוסר אונים וייאוש. ברור שאיני מתכוונת להתיפייף, בהחלט יש לי צרות גדולות מאלו, למי אין? אלא שדווקא לגבי הצרות "האמיתיות" אני על פי רוב אופטימית ומלאת תקווה ואמונה. אני משוכנעת שאם אנקוט במהלכים הנכונים, בהתמדה ואחוש כלפיהן את הרגשות המתאימים הן תשתפרנה ותשתנינה. כך זה מתרחש בדרך כלל. נוסף לכך אלו צרות שבאות והולכות: עצימותן משתנה עם הזמן, חלקן נעלמות, לחלקן מתרגלים ואז הן פגות ממילא כצרות, מה שבטוח שתמיד תבואנה צרות חדשות, ככה זה בחיים, ואין אני עסוקה בהן יומם ולילה. לעיתים מתעסקת בהן, הרבה פעמים מניחה להן, ובקיצור מתקיים סוג של דינאמיקה איתן אך החשוב מכל הוא שיש לי תקווה שדברים יסתדרו ושאיני שפוטה לנצח לא חשוב מה הבעיה. לא כך הוא הדבר לגבי שלוש הצרות "הפעוטות" אותן אמנה בפניכם. כאן אני חסרת אונים לחלוטין. ההרגשה היא שאני מובסת לנצח, שלעולם אבל לעולם לא אצליח להתגבר עליהן, מה שאכן מתרחש, ובקצרה זוהי "קללת גורל" שאין להימלט ממנה. לחוש שאתה נעול בתוך צרותייך פירושו שאתה נעול בבית כלא מנטאלי ורגשי, אני אז חשה ייאוש, תסכול, חוסר אונים ובקצרה מושפלת ומובסת לחלוטין.

האויב הנצחי שלי- להיות רדופה

האויב הנצחי שלי, נמצא תמיד בכל מקום, בכל חור, בכל חפץ ועל כל חפץ ולא משנה מה אעשה לו: תמיד יחזור ויופיע. ניחשתם, לא?

כידוע איני גרה במדבר אלא ברמת אביב הירוקה, רוצה לומר דשא ועצים מכל הכיוונים, איזור עירוני בנוי לחלוטין, מסודר ומאורגן.

למרות כל התנאים המיטיבים האלו אויבי השנוא מוצא דרך לחדור אליי בעד כל חלון ופתח, לגדוש את הבית ולשכון בכל.

זהו האבק רבותיי. על הספרים ובתוכם,על כל מסגרת של תמונה בחוץ ובפנים, כל משטח ובקיצור כל חפץ באשר הוא.אינני יודעת מה איך ומה עושים במקומות אחרים, האם מקצים מספר שעות ביום לניקוי אבק? הרי פירוש הדבר שיש לגעת בכל חפץ גלוי, ללטף כל מילימטר בבית, ולמחרת חוזר חלילה, שכן הדק, דק הזה חוזר ומופיע לאחר יום כאילו לא ארע דבר ולא נוגב אמש. זהו העיסוק הסיזיפי ביותר לדעתי.

אז מה? שאשקיע את חיי ברדיפה אחרי הדבר הזה?

לעיתים בעיתות של התרוממות רוח אני מעבירה איזה מגבון לח או סמרטוט המיועד לכך פה ושם מתוך ידיעה תבוסנית שזה מעשה חלקי ביותר וזמני. אמרה לי חברה שפשוט לא צריך להעביר אצבע על משטחים וחפצים. מבחינתי מרבית הזמן אני פשוט מתעלמת ממנו. שיישאר מאובק, מה אפשר לעשות?

והיות שהמוצר הזה מתערבב בביתנו עם שיער של כלבים וחתול אז יוצא שקרדית האבק חוגגת, איתה פורחת אלרגיה משפחתית גורפת ואיתה מופיעה לעיתים גם האסתמה. עניין קטן כביכול המתגלגל לכדור ענק של שיער חיות מעורב אבק או בסדר הפוך, אך שניהם נמצאים בכל מקום. הפתרון העקום: לוקחים כדור נוגד אלרגיה ומפתחים עיוורון סלקטיבי לאבק. אבק? מה זה???

יש לי זוג מכרים שעברו מהמרכז להתגורר בנגב בין דיונות חול בחור נידח הכולל מספר משפחות הכולל גדר ביטחון. שיקולי ציונות ושיקולים כלכליים. בני הזוג החביבים מצליחים לנסוע מהגבעה הנידחת שלהם לכל מקום, להרצות, ללמד, לחיות חיי מדע מלאים, אך מתקשים בסוף יום עמוס פעילות להסתדר ביניהם על חלוקת התפקידים הבסיסית של איסוף צעצועי הילדים וסידור המטבח. שניהם הרוגי עייפות, מששאלתי לתומי אודות האבק, והרי ביתם על דיונה מדברית ומסביב רק חול וחול הם פרצו בצחוק: עד כאן! לזה אין מתייחסים לחלוטין, שייערם כרצונו. יש גבול גם לתחזוקה ביתית. אנשים כלבבי.

האויבים הציבוריים שלנו

הנושא השני והשלישי הם נדושים לעייפה ובכל זאת אני חייבת להזכירם כי הם קובעי חיי וגורלי.

הראשון מביניהם הוא כמובן הקיץ התל אביבי. חום-לחות, יוני-אוגוסט מביאים אותי להתגורר דרך קבע במרחב המוגן שלי הכולל 11 מזגנים (גם באמבטיה). החוץ הוא עוין עד רמה של מריטת עצבים. בנערותי ובצעירותי הכל היה נעים ונחמד (איך לא?) ובכלל חיינו אז ללא מזגנים גם בבית וגם במוסדות הלימוד השונים. אז כנראה זה הגיל ההופך פחות סופג למצבי קיצון, אולי גם כדור הארץ המתחמם, קיץ תל אביבי הוא עבורי סיוט. רק להמתין לסיומו, דבר אין לעשות.

אחרון ולא חביב כלל לפרק צרותיי הנוכחי קשור כביכול ההקלה התקשורתית לה זכינו בזכות ניוד המספרים של הסלולארי והנייח והיכולת לעבור בין החברות השונות המבטיחות את מירב השירות במינימום המחיר. כמתניידת מספר פעמים להלן טענותיי לשוקלי הניידות:

ראשית ההשגה של מוקד שירות צורכת זמן המתנה של בן שעה לשעתיים, כך שכל בירור ועניין מחייבים לפחות חצי יום חופשה מהעבודה.

בתחנת השירות ההתאיידות מתנהלת כלהלן: מעניקת השירות היא חיננית ונעימה להפליא, יורה במהירות את תנאי החוזה (כמובן לא טורחת לציין שזה רק לתקופת ההטבה של שלושת החודשים הראשונים) ומשדרת בבירור עד כמה היא ממהרת כי התור ארוך. כדי לזרז את העסקה על הלקוח הפוטנציאלי לחתום על ערימת דפים שרק אלוהים יודע מה כתוב בהם, הכל באותיות קטנות שעיקרן קבילות לתקופת מאסר לחברה, ללא יכולת להשתחרר על התנהגות טובה, ועוד מיני התרעות והודעות על זכות החברה להעלות תעריפים על פי שיקול דעת כלשהו ועוד, ועוד, ועוד. הרי איש אינו רוצה ומעוניין להתעמק בכל כך הרבה דפים משמימים ובמיוחד שנציגת השירות דוחקת בך לחתום דף, דף ובמהירות. קיצורו של דבר אין הלקוח יודע על מה חתם.

החשבון החודשי הראשון עוד תואם בגבולות כלליים את שסוכם במהירות בעל פה עם נציגת השירות החביבה. לחשבונות בחודשים הבאים כבר אין קשר למסוכם והם נוסקים מעלה, מעלה לכדי מאות שקלים. אגב לא ניתן להבין דבר וחצי דבר בפירוט החשבונות שכן מופיעים סכומים שונים לחיוב ולזיכוי ודקות שיחה שהיו או לא היו, הקיצור עמודי פירוט חשבון בלתי מובנים. כאמור זו בעיה המשאירה אותי חסרת אונים לחלוטין. אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.

גובל בבלתי אפשרי להשיג איש שירות כלשהו לבירור טלפוני. אם כבר השגת הוא תמיד יצדיק זאת בפסקה זו אחרת בדפים עלומים שנחתמו אוטומאטית או שיעביר לממונה עליו ואז מתנתק הקו וחוזר חלילה להמתנה של שעה עד שעתיים. כל נציג לקוחות טוען טיעונים שונים מאלה של חברו מאותה חברה ממש, ואם חשבנו כבר להתייאש ולהתנייד פעם נוספת הרי היינו כבר בסרט הזה מספר פעמים. ויש את הנייד, ותשתית האינטרנט, וספק האינטרנט והטלפון הנייח ובקצרה לאור כל האמור מפחיד לשים את כל הביצים בסל אחד. הקיצור שמגיעים כל החשבונות מכל הגורמים שצוינו והסכום מרקיע שחקים אני חשה חוסר אונים לחלוטין ובצר לי אין למי לפנות כי החברות מתחרות ביניהן במתן השירות הגרוע ובהונאת הציבור. אודה ולא אבוש אחד החשבונות הצליח להסיט אותי מהמסלול בצורה כה גורפת ועמוקה, עד שהעלבון, הכעס והפגיעה העמיקו בנפשי עד נבכי גיל חמש, כך שבאופן דיסוציאטיבי לחלוטין, מבלי שידעתי זאת כלל במודע, פרצה מפי הקללה הידועה מתקופת הגן: שימותו ויקברו בקבר השחור של היטלר. בתי שעמדה בסמוך פערה עיניים ופרצה בצחוק מהיכן נשאב הביטוי ההזוי הזה שמעולם לא שמעה בחייה. מעומק ייאושי עניתי לה, כך קיללנו כשהייתי בת חמש. זו הייתה הקללה הנפוצה ביותר. עד לשם הורידה אותי חברת התקשורת, לגיל חמש ולהיטלר השחור.

מאוחר יותר ביררתי ואפילו לשמחתי התברר שאפילו בירושלים שבקצה המדינה הייתה זו קללה נפוצה אפילו בשנות ה-60. זה מה שחוסר אונים מוחלט עושה לבן אדם, שידוד מערכות כללי ורגרסיה להתנהגויות אינפנטיליות חסרות שיפוט.

הערת אגב

מאז לא חל שינוי בחשבונות אבל אני דווקא שמחה שחזר לי לפתע זיכרון אותה קללה מפורסמת, באמת הייתה פופולארית ביותר בזמן ילדותי. עכשיו, משפרצה לה פעם אחת מהתת מודע והיא כבר זכורה ומודעת כבר אבד בה הצורך. אבל בינינו, הלוואי ולמישהו היה הכוח להכניס סדר והגינות לחברות התקשורת.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת