00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

הרהורים של מרמורים...

                                              

קודם כל הבהרה קטנה לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הפוסט הזה. יתכן ויכול מאוד להיות מבלי שתרגישו, תתחיל פתאום להציף אתכם תחושת מרירות קלה, מיד כשתסיימו אותו. אל תתפלאו. אומרים שמרמור מדבק. כמו צחוק או בכי, או סתם פיהוק מתוך שעמום. רק להבדיל, מרמור מחלחל הרבה יותר עמוק באיטיות ומתחיל לבעבע בפתאומיות. על התחושה הזו אני הולכת לכתוב ברשומה הזאת. רק הפעם החלטתי שאני עושה מאמץ ומתעלמת מכל הקלישאות והסיסמאות על חשיבה חיובית. אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. כי מי שיחליט בכל זאת להישאר, מוזמן להמשיך על אחריותו הבלעדית...

למי שלא שם לב עד היום אז עם השנים מתחילים לצאת מאיתנו יותר מדי מירמורים. לאט לאט בלי שנרגיש מתחילות לבצבץ מאיתנו כל מיני תחושות עמוקות של תסכול, שלא ידענו עד כמה הן הצטברו אצלנו ושקיימים בתוכנו. בלי לשים לב אנחנו מסתובבים בחלק גדול מהזמן ממורמרים. ולא משנה מה, למה ועל מה. כבר יהיה מה שיגרום לנו לזה. ואני לא מדברת על סתם תחושת תקיעות וחוסר סיפוק. אלא משהו מעבר לזה. ממש תסכול עמוק יותר. קרוב לודאי שזה יקרה כשניזכר בכל אותם הדברים שדחינו, או מחשבות על לא מעט טעויות של מה שכן עשינו. וזה תוקף ברגש חזק כל כך שקשה מאוד להשתלט עליו. דחף כזה עד כדי צורך לתלוש את השערות מהראש. וזה רק הסימפטום. התסמינים הם הרבה יותר קשים בהמשך. וזאת למרות שהיינו בטוחים וחשבנו שלנו זה לא יקרה. אז זה קרה. אנחנו כבר מבינים על הרבה דברים שזה אבוד. שכבר לא נעשה אותם. במקרה הטוב כי ויתרנו כדי לא לעשות צחוק מעצמנו...ובמקרה הגרוע יותר, כי אנחנו פשוט כבר לא יכולים...

                                        

וזה בדיוק הענין. איכשהו גם אני הפכתי לקצת כזו. זאת אומרת קצת...כדי שלא תצטייר לכם פה חלילה תמונה של אשה מרירה, לא נעימה, שמסתובבת קמוצת פנים וזועפת. ממש לא. למרות שגם לי יוצאים מדי פעם משפטים מרירים, קרוב לוודאי שלא תזהו אותי. לא תקשרו בין האשה שכותבת את הפוסט הזה לבין מי שתפגשו ברחוב. וזה לא בגלל שאני משדרת פאסון של לבבית ונחמדה. אני באמת משתדלת להיות כזו ברוב הזמן. הרבה יותר נעים לי עם עצמי כשאני כזו, בדיוק כמו שהייתי רוצה להיות בחברתם של אנשים נחמדים אחרים.

אני יודעת שיש אנשים שאין להם שמחת חיים פנימית והם מאוד אוהבים להרגיש ממורמרים. אני לא אוהבת ללכת ממורמרת. קשה לי להתחבר לתחושה הזו, אבל היא מציפה גם אותי בזמן האחרון. אני מסתובבת כועסת, מתוסכלת ובעיקר מאוכזבת. מעצמי. כבר היו לי תקופות כאלו שהחצי הפולני שלי השתלט עלי, אבל שמתי לב שעם השנים התקופות האלו חוזרות לעיתים יותר מדי קרובות, וכשהן מגיעות הן הולכות ומתארכות. וזה עוד בלי להזכיר שגם הפכתי צינית וביקורתית ובלי סוף קוטרית. פולטת אנחות בצורה מוגזמת ולא רק כשאני מתכופפת. מחפשת בכל הזדמנות לשחרר קצת קיטור.

                         

ת`אמת? כשהייתי צעירה לא חשבתי שאנשים נחמדים יכולים להפוך לכאלו ממורמרים. ולא ידעתי שזה מתפרץ בגיל חמישים. ובטח שלא חשבתי שזה יקרה גם אצלי. אולי זה קשור למשבר אמצע החיים, ואולי כי מצטברים לא מעט חרטות, הרבה החמצות ובלי סוף כעסים. ולמרות שזה נובע בעיקר בגלל אכזבה עצמית, אנחנו נוטים להתלונן ולהאשים אחרים. ולא משנה באיזה תחום בחיים. בעבודה, בלימודים. בזוגיות. מול מנהלים, חברים או בני משפחה. אנחנו לא מצליחים להרגיש באמת מסופקים. וזו הנקודה החשובה, יותר נכון הבעייתית. תחושות התסכול הם כאלו חזקות שמצליחות להשתלט על כל רגש אחר שקיים, להעיב עליו ולהשפיע על כל ההרגשה הכללית.  

אז כמו שאמרתי, בפוסט הזה אני מתעלמת לגמרי מקלישאות, וגם מזו הידועה להסתכל על חצי הכוס המלאה. נכון שלאמץ את זה כגישה לחיים זה מאוד חשוב, אבל לא פחות נחוץ גם לעצור לפעמים ולהתמקד בחצי הריקה. למדתי שצריך לדעת להתבונן על שני החלקים כדי להיות שלם. צריך שיהיה לאדם רצון פנימי עמוק לדעת את האמת. כי רק כך הוא יוכל להרוות את צימאונו ולהעריך את מה שיש לו באמת. אז אולי בזכות רשומה שתכלול בה את מקצת המרירות שהצטברה, אוכל להסתובב במציאות פחות קוטרית ומעט יותר רגועה...

                                                  

ולא. אין צורך שתרימו גבה. כי אני יודעת בוודאות שגם לכם זה קורה וקרה. לכולנו יש הרי סיבות מוצדקות להרגיש ככה. כל הפתגמים הנחמדים והחיוביים טובים בתיאוריה, אבל לא תמיד עומדים במבחן המציאות. אין לי כל כך חשק עכשיו להלאות אתכם בסיבות שלי להתמרמר, אני מניחה שיהיו עוד פוסטים נוספים בהמשך. כרגע אני נעזרת בכם כאן בעיקר כדי לשחרר. ואולי זו בכלל אחת הסיבות המשמעותיות שגורמות לתחושה הזו. הקושי לוותר. אני צריכה להרפות וכמה שיותר מהר. אולי אם אחלוק אתכם את התחושה המעיקה הזו, משהו באחיזה שלי ישתחרר.

אז רגע לפני שאני מתפתה לסיים את הפוסט הזה בנימה אופטימית וגישה נעימה כמו שאני תמיד רגילה...הייתי רוצה לשם שינוי להשאיר אותו הפעם עם טעם של מרמור קל. ואולי זה יעשה גם בשבילכם קצת את העבודה. תרגישו שיש עוד כמה אנשים כמוכם בסביבה. אז אל תתפלאו אם פתאום תפתחו תסמינים של חוסר סבלנות, כעס ועצבנות, אי נחמדות לאחרים, נטייה לווכחנות בטון גבוה וצעקני, ואפילו עד כדי רצון וצורך להישאר ברוגז עם מישהו...הלו...היי... רגע...יש כאן מישהו???

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

45 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת