00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

אמנות מערערת

 

בסוף השבוע הזה קרו לי שלושה דברים שערערו אותי.
זה דבר חיובי,  וזה לא קורה לי הרבה.

1. הופעה של שילה פרבר ומאיה בלזיצמן.
2. צילום של  כריס קיליפ.
3.  סיפור של דניס ג`ונסון.



זה התחיל אתמול בערב,לקחתי את הילדונת וחברה שלה להופעה של שילה פרבר בקפה ביאליק, לערב שירי כסית. כידוע, אני לא ממש נלהבת לצאת מהבית, ואני צריכה סיבה טובה מאד לצאת מגבולות הירקון שלי. וערב שירי כסית הוא בהחלט סיבה כזו, שלא להזכיר את העובדה ששילה היא בת-הדוד שלי ואני אוהבת אותה ומעריצה שפוטה שלה.
מהרגע הראשון זו הייתה הופעה כלבבי, החיבור של שילה ומאיה בלזיצמן כל כך עמוק וטבעי, והשירים זרמו כאילו נולדו זה מתוך זה, ואז שילה שרה את "שיר משמר", והקול שלה כמו קטיפה שחורה, והצ`לו של מאיה בלזיצמן שר ובוכה, כאילו יש לו חיים משלו. 
משהו בתוכי  צנח והתמוטט. כמו ערימת קלפים. כמו בשיר של שולמית אפפל:

"היה זה באולם התאטרון על שם רבקה קראון
לצלילי שישית בוזאר
כשהתמוטטתי

לא, היה זה ברחוב ליד אישה

למראה בוגנויליה סגולה

לעיני מלצרית רתומה כסוסה

ובכל פעם נוכח הרגלך הנפסד
להודות לי אחרי ששכבתי אתך

כשהתמוטטתי"

כי אם את במצב נפשי מתאים, כל דבר יכול להביא לקריסה, כל דבר שמחבר אותך לסדק שבך.

לפעמים זו אמנות. לפעמים זו מילה בשיר.  לפעמים זה דימוי, שמחזיר אותך לרגע בזמן, רגע מכאיב בזמן, כל כך מכאיב שעשית עליו דיליט.
ופתאום הוא בוקע שוב, הרגע הזה.
בצילום של ילדה משחקת, ילדה משנות השבעים, ילדה כמוני. בהריסות. בנוף שומם. משחקת לבד. בלי חדווה.


Chris Killip, Helen and hoola-hup

ואם תרצו לקרוא  על הצילום הזה ומעט רקע על הצלם בעברית, אז כאן יש מאמר מרתק של שאול נשיץ.

זה המשיך בלילה, עם סיפור קצרצר שקראתי,"מעון בוורלי", של דניס ג`ונסון, מתוך הספר "בנו של ישו". 
ובקצרה, הסיפור כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של אלכוהוליסט בגמילה, שחי בפניקס, אריזונה, ועובד במשרה חלקית במעון בוורלי,
בית חולים לקשישים, כאחראי על העלון המתפרסם שם. חלק מתפקידו הוא לגעת באנשים, וזה בכלל לא מופרך, כי מגע מחזיק אנשים קשישים וחולים בחיים. הוא מתמכר להצצה יומית בחלון של אשה בדרך חזרה מהעבודה, רואה אותה מתקלחת, את בעלה והיא יושבים יחד, אוכלים, מדברים, הוא מתמכר לחיים של אחרים, שלא יהיו שלו לעולם.
הסיפור נגמר במלים:
"כל הטיפוסים המוזרים האלה מסביב, ומצבי שלי, שמשתפר מעט בכל יום. מעולם לא ידעתי, מעולם לא העליתי בדעתי, ולו לשנייה, שיתכן שישנו מקום לאנשים שכמותנו."
זה הסיפור האחרון בספר, קראתי אותו בדמעות, ויש לי תחושה שהוא האופטימי מכולם.
ואני תוהה, האם מצבי משתפר מעט בכל יום, יש לי הרגשה שלא. ויש לי הרגשה שיש מקום לאנשים כמוני. או לפחות, אני עובדת על זה.

 

שילה פרבר ומאיה בלזיצמן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת