00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

עם אחד, משפחה אחת- מכתב של בית

הטוב הסמוי שבחיינו

בתוך הקלחת הקבועה של רצוננו בשיפור ושדרוג חיינו הכלכליים, החברתיים, הבירוקרטים ומה לא, אנו שוכחים לעיתים לשים לב לדברים הראויים, היפים והטובים, השזורים כמובן מאליו בתוך מארג חיינו עד כי אנחנו שוכחים לשבחם ולהעריכם.

אין בפי היום שום בשורות גדולות, רק זוטות כביכול מענייני היומיום, מנהגים שהורגלנו אליהם, והם בחוזרם על עצמם, יוצרים סוג של ביחד חברתי, לאומי ומשפחתי, סוג של חיבוק האופייני לאופי היהודי-ישראלי שלנו.

אז לפני שניגע בתהליכים ארוכי טווח אלו, הרגילים, השכיחים, אני חייבת, אבל ממש חייבת, להביע התפעלותי מן הרעיון של שטרי הכסף החדשים ועליהם שירים של מיטב משוררנו. איזה יופי! איזו יצירתיות! הדבר ממש משמח אותי.

כסף הוא דבר חשוב ביותר, בלי כסף אין חיים ראויים, אך כמה נהדר להדגיש שבלי הרוח המפעמת בנו אין הרבה משמעות לחיינו, וכל שילמד על פה את שירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ" שעל שטר מאתיים השקלים, והלוואי וירבו בארנקו שטרות מסוג זה, מובטחני שעם הכסף ייפתח גם ליבו לעוצמתה של הרוח להפעים ולהתרגש. אז נאמר הידד גדול לעניין זה.

קשר משפחה, מערכת החינוך

החל מגן הילדים ועד סיום התיכון שלובים ההורים, בצורה הטבעית והמוכרת לנו, בתוך התהליכים המרגשים העוברים על ילדיהם. מיותר לציין כמובן את חגיגת ימי ההולדת בגן, חגיגות החנוכה וסיום השנה.

בנוסף למסיבות הסיום השנתיות עד למסיבת הסיום המפוארת, זו שלפני נשף הבוגרים בסיום התיכון, הרינו מתייצבים לכל טקס סיום שנה, לכל הכנסת לימוד ספר תורה בכיתה ב` ולכל שאר האירועים שמוצא בית הספר לארגן, עם או בלי מזנון המבוסס על עוגות בית אפויות שנתרמו על ידי ההורים. אפשר להזכיר כמובן אירועי פורים, מדורות ל"ג בעומר, טיולים שנתיים, סיום קורס כזה או אחר, קונצרט זה או אחר ובקצרה רצף בלתי נגמר, בלתי מסתיים של אירועי הורים ילדים בבית הספר לאורך השנים. ברורה מאליה, כמובן, התייצבות ההורים הקבועה לטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל וכל אירוע אחר משמח ומרגש אליו אנו נקראים לבוא ולהיות נוכחים עם ילדינו במסגרת בית הספר.

הדגש בארץ, לפחות בעירנו או בשכונתנו, הוא על שיתוף ההורים בקהילה הגדולה של החינוך שהרי החינוך ראשיתו ותשתיתו בבית והלימודים בבית הספר הם רק המשכו בבחינת שתי ידיים החובקות זו את זו. גם אסיפות ההורים ודיווח ההישגים התקופתי נעשה תוך נוכחות התלמיד/ה והדבר, להערכתי, הוא ראוי ונכון.

ללמדנו שאין הילד עובר מעולם אחד, הוא הבית, לעולם אחר, הוא בית הספר ומערכת החינוך, ולמרות השוני המחויב ביניהם הרי הם משתפים פעולה ונמצאים בדיאלוג מתמיד ביניהם ועם התלמיד/ה. כך בכל אופן נראים הדברים מהזווית האישית שלי שהיא בהחלט שבעת רצון ומוקירת תודה. בית הספר היסודי בו למדו היה בית ספר קהילתי בעל מעורבות ערה של עמותת ההורים בתכני הלימוד ובחוגי ההעשרה. לאחר מכן הלכו בדרכי וסיימו אותו תיכון בו למדתי אף אני, "אליאנס" רמת אביב. שורה תחתונה לאיש מאיתנו אין טענות. שום מורה לא היה צודק וקדוש אפריורי, היו גם מורים לעיתים- לא-משהו והיו מביניהם יותר ראויים, טובים ומסורים. אלו הם החיים. התפלגות אנושית סבירה.

יחסי צבא משפחה

לאחר התיכון מגיע פרק הצבא שהוא בית הספר האולטימטיבי לחיים. אין על הצבא. הדרישה לעוצמה ואחריות, לעצמאות, תפקוד בתנאי לחץ פיזיים ונפשיים, סבילות, אינטגרציה חברתית, התמודדות עם אתגרים, עם פקודות (לעיתים חסרות טעם) וכמובן עם בירוקרטיה עצומה המתבטאת לעיתים גם בטמטום. חשוב מאוד לדעת להתמודד בחיים עם בירוקרטיה מסורבלת, עם קשיחות לב, אטימות ועם טמטום אנושי. הם נמצאים בדרך כלל בכל מערכות החיים בחיי היומיום שלנו. ההתמודדות בצבא עם כל שנאמר מפתח כושר אלתור, יצירתיות, התמדה בביצוע המשימה ויכולת לתושייה, יעילות ופונקציונאליות. בפרט חשוב להתמודד עם טמטום, חשוב ללמוד להסתדר בחיים במצבים הנראים אבסורדיים וחסרי היגיון בלי להתפוצץ מכעס ובלי להשתגע מעצבים. ובפרט חשוב להשיג את יעדך למרות הכל, גם כאשר הצד השני נפוח כולו מחשיבות עצמית יש ללמוד לשחק אותה בדרכו, לאפשר לו להתבשם מעצמו, בתחכום לשים לו גבולות ובתחבולות לגיטימיות להשיג ממנו את מבוקשנו. זאת היא חוכמת החיים כולה על רגל אחת-לדעת להסתדר. אדם בוגר צבא בארץ עבר בית ספר מעולה של איך לדעת להסתדר בחיים.

שלא לדבר שהצבא על הדרך מחנך כמובן לציונות, לאהבת הארץ ולזהות ישראלית. יבורך צה"ל מכל הלב. אגב, שכחתי לציין שהצבא מכשיר גם את הבן אדם להיות חייל איכותי. טוב, נו, אם לא זה אז בשביל מה הוא קיים?

בנוסף לכל תפקודיו הקפיד הצבא מאוד, ועל כך יבורך שבעתיים, ליצור את החיבור  עם המשפחות בבית. לא לתת לחייל את ההרגשה שהוא רכוש צה"ל בלבד (מה שנכון לכשעצמו) ושנעקר מביתו ומשורשיו. כבר בטירונות התייצב המפקד האישי בביתנו כדי להציג את עצמו, לברר מי המשפחה, האם יש בקשות מיוחדות ודאג להשאיר את מספר הנייד במידה ויהיה צורך ליצור איתו קשר. חמוד שכמותו. סה"כ בוגר בשנה מהטירון והרי הוא לוקח על עצמו אחריות ראויה וכוללת. מה יש לומר? מעניק הרגשה טובה. לאחר מכן, כמובן מאליו, כמו בתיכון, שרשרת ההשתתפות בכל טקסי הסיום והחניכה לאורך הדרך: סיום הטירונות, סיום מסע כומתה, סיום קורס מפקדים, סיום המסלול וקבלת הסיכה. הקיצור, השתנענו מנגב עד גולן להתייצב כמשפחה ליד החייל הקרבי שלנו ולהעניק לו ולנו את ההרגשה שאנחנו שותפים ברוח, בנפש וברגש ושאנחנו נמצאים איתו ובשבילו. כל כך טבעי לאזרחי הארץ הזו שאיש אינו חושב על כך בעצם, מכל קצות הארץ מגיעות משפחות החיילים לקחת חלק בכל האירועים שבדרך, מההתנחלויות, מאילת ומכל יישובי ישראל, עם או בלי צידניות, עם או בלי החולצות עם כיתוב של שם הבן או משפט העידוד עבורו. טבעי לנו ומובן מאליו שמשפחות הן חלק מהצבא, כולל סבים וסבתות. עם אחד, משפחה אחת.  

כתיבת מכתבי הפתעה

עתה נותר רק להעלות על נס את העניין המיוחד של המכתב מהבית- "כתיבת המכתבים הסודית"- מכתבי ההפתעה אל הילד/ה העובר/ת חוויה מרגשת. גם בזה עם ישראל טוב.

כאשר היה מדובר על המסע לפולין בתקופת התיכון אל מחנות ההשמדה, התבקשנו לכתוב בשו-שו ולשים את המכתב בתיבת הדואר של המורה. מכתב אותו יקבל הילד לאחר טקס יזכור לאחר ההתייחדות באושוויץ. ברגע הקשה ביותר במסע שיחוש שאינו בודד: עם ישראל חי, הוא חי, יש לו ארץ ומדינה, יש לו משפחה אוהבת והרי הוא מחובק. כחודשיים טרום נסיעה כבר המתין לו המכתב שנכתב בהתרגשות עצומה.

כתבתי לו מדם ליבי, מעומק הווייתי, משורשי האמת הפנימית שלנו. ביקשתי שיזכור שבכל אדם באשר הוא קיים גרעין של רוע, ובתנאים ונסיבות מסוימים, תחת מכבש תעמולה ושטיפת מוח הרי הוא עשוי להפוך לנאצי. נאצי הוא לא רק הם, נאצים יכולים להיות גם אנחנו. כל אדם. לפיכך כל חיינו עלינו להיזהר מלהתאכזר לזולת, מלהתעלל בו, להיזהר מלהיות כובש, הכיבוש משחית את הנפש. להימנע מהשפלה וניצול של הזולת ולעולם לא להתנשא על הזולת ולפתח כלפיו אטימות. תמיד לראות בזולת את עצמנו, את האנושי שבו. עד היום אנו דנים בנושאים אלו שהועלו במכתב למחנה אושוויץ, שכן לדעתי זהו מכתב הנוגע בשורשי הנשמה, במקום בו כל הנשמות הרעות והטובות עומדות לגורלן.

המסע המופלא של הסוכנות היהודית

עכשיו נזרום אל השחרור מהצבא. שלוש שנים ביקשתי להזדקן, שהשנים תחלופנה במהירות. למרבית הפלא קרה הדבר וכיום כל ילדיי הרי הם אזרחים חופשיים ההולכים במסלול החיים.

אז מה יעשה המשתחרר עד לאוניברסיטה באוקטובר הקרוב? מהיותו דובר אנגלית שוטפת ילך כמובן להדריך במחנות הקיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב ולאחר מכן לטייל בה. בשוחחנו על הקשיחות והנוקשות שתפס בצבא חשבנו אולי כדאי שילך לחוות משהו שהוא בקצה השני של הספקטרום: לרכך קצת את הלב, לחשוף את האמפתיה, הסובלנות, הרכות והעדינות שהיו קצת מיותרים במסגרת שירות הצבא. חשבנו שכדאי לצעוד לעבר נתינה נדיבה, ללא התחשבנות וכך יצא שנבחר להדריך במחנה לילדים בעלי צרכים מיוחדים מנטאליים או פיזיים, ילדים בעלי מוגבלות קשה. זהו דווקא מחנה נוצרי אך מפעיליו חשבו שלבוגרי הצבא הישראלי יש ערך מוסף (מה שנכון לדעתי), ערך ישראלי סגולי היכול לתרום למחנה ולחניכים. מאז הרי הוא לומד על אוטיזם באינטרנט מקורסים אוניברסיטאיים מייל והרווארד. ההנחה היא שיקבל להדרכה ילד בעל תסמונת זו. במחנה מיוחד זה, לאור הקשיים יוצאי הדופן של החניכים, ניתן מדריך אישי צמוד לכל ילד. עד כאן הכל מתוקתק ומתוזמן להפליא.

והנה אתמול אני מקבלת טלפון ממנהלת המשלחת: כולה בת 20 ומשהו, מדריכה בעלת ותק של מספר שנים בסוג מחנה זה. אחת שראתה בכך חוויה מדהימה ותשמש גם סוג של מדריכה עבור המדריכים החדשים.

כאז, לפני כשש שנים, הריני מתבקשת להכין מכתב הפתעה בשו-שו אשר ישלח אליה במייל ואשר אותו יקבלו המדריכים הישראלים שבועיים לאחר השהייה במחנה ההדרכה.

זו הרי אמריקה, לא? אז מה כאן עניין המכתב?

כמה שאצלנו דואגים וחוסים ומגוננים על הצעירים. בעיניי זה יפיפה.

לדבריה, בהתמודדות עם קשיי החניכים יוצאי הדופן, אליהם לא מורגלים החניכים לחלוטין, ומאיפה שידעו להתמודד עם מורכבות אנושית כה קשה וחדשה עבורם? מכל מקום לאחר שבועיים כדבריה, הרי הם עוברים משבר געגוע הביתה (עם סטטיסטיקה אין מתווכחים) וכל שנותר הוא לכתוב מכתב אהבה של חיבוק משפחתי לילד, שהוא כבר על תקן מדריך בוגר ואחראי, על מנת שיחוש נוכחות של בית של חיבוק אהבה. אז שוב נכתב מכתב אהבה, הפעם כמובן ברוח אחרת, קלילה ושונה, ועוד נזכרתי שבתקופת המחנה יחול יום הולדתו, הרי הוא יליד ט"ו באב, כך שנכתב עוד מכתב ליום הולדת שמח ומאושר.

סוף דבר

מכתבי אהבה זה דבר נהדר. מכתב קירבה כשאתה בניכר מחמם את הלב, בפרט אם קשה לך רגשית (אני בכלל מסופקת אם הנ"ל יחווה משבר געגוע אבל שיהיה, ימים יגידו...). מכתב מכיל ומעודד הוא דבר נפלא.

כמה טוב שכל ישראל חברים ושאפילו במשלחת של חבר`ה צעירים, תוססים, שמחים ואיכותיים למחנה קיץ של הסוכנות היהודית נותנים עליו את הדעת.

איזו ארץ נהדרת יש לנו!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת