00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

All is One - אורפנד לנד

22/07/2013


משתתפים: קובי פרחי - שירה / יוסי סאסי - גיטרה וכלים אתניים / אורי זלכה - בס / חן בלבוס - גיטרה / מתן שמואלי - תופים / עוד איזה כמה תזמורות ומקהלות ואורחים
מפיק: יאנס בורגן
חברת תקליטים: Century Media
ז`אנר: מטאל אוריינטלי
שנה: 2013

נכון שבזמן האחרון יוצאים אלבומים ללהקות כמו מגהדת', אליס אין צ'יינס, דיפ פרפל ובלאק סבאת' (אגב, על האלבומים של לפחות שתי הלהקות הראשונות שציינתי עוד יהיו ביקורות), אבל עדיין, האלבום שהכי חיכיתי לו השנה הוא האחד הזה, "All is One" של הלהקה הישראלית אורפנד לנד. כבר השתפכתי עליהם פה בבלוג לא פעם, בעיקר עם הביקורת שלי על אלבום המופת שלהם, "Mabool", ולכן אני אנסה לקצר את סיפור הרקע שלהם כדי להציג אותם למי שלא מכיר אותם, ולא לשעמם את מי שכבר כן. בפשטות, אורפנד לנד התחילה כלהקה של 4 מזרחים ואשכנזי אחד עם כמה גיטרות בבת-ים, והיום, 20 שנה אח"כ, הפכו לייצוא המשמעותי והמוכר ביותר מישראל בתחום המוזיקה. השילוב של מוזיקת מטאל כוחנית ואגרסיבית, מוזיקת עם ים תיכונית המושפעת מתרבויות רבות ולחנים ועיבודים פרוגרסיביים; הפך את "אורפנד לנד" לאחד השמות החמים והמוערכים ביותר בסצינת המטאל העולמית, ועד שיוכח אחרת, למלכה הבלתי מעורערת של המטאל הישראלי. הם גם, ללא ספק, אחת הלהקות אהובות עליי בעולם, הלהקה שדי פתחה לי את הדלת לעולם המטאל הקיצוני והלהקה היחידה שהייתי בהופעה שלה (בינתיים), אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מתרגש לקראת האלבום הזה.

All is One הוא אלבומה החמישי של הלהקה, אליו הלהקה חוזרת ללא הגיטריסט השני שלהם והוותיק שלהם, מתי סוטיצקי, שעזב לפני שנה, ואותו מחליף הילדון המוכשר חן בלבוס (אחיו הצעיר של אורן, אחד ממקימי הלהקה המקוריים שפרש די מוקדם). הוא יוצא שלוש שנים בלבד אחרי קודמו, "The Neverending Way of OrWarrior", שהיה ככל הנראה האלבום הקודר, המורכב והברוטאלי ביותר של הלהקה. הוא, בתורו, הגיע 6 שנים אחרי האלבום "Mabool", שגם הוא היה מאוד מורכב, מתקדם וכבד. לכן, אני מניח שאחרי כמעט עשור של מוזיקה כבדה ומתוכחמת, היתומים מאורפנד לנד החליטו לנוח, ולעשות אלבום הרבה יותר "איזי" - קליל, מלודי וקצר. נטישת המקורות של הלהקה? כן. אבל מי אמר שזה בהכרח רע?

השיר הראשון הוא שיר הנושא, All is One, אשר די מציג את המניפסט של האלבום מכל בחינה. הליריקה שלו מציגה בעצם את הקונספט העיקרי של האלבום, הרעיון ש"כולנו אחד", על איך אנשים שונים לגמרי יכולים להתאחד, ועל הדברים הרעים שמונעים את האיחוד הזה. הוא נפתח במנגינה אוריינטלית, ומיד אח"כ עובר להתפרצות אנרגטית ומנסרת של מטאל, ובפזמון השניים מתאחדים למקשה אחת דינמית ונפלאה. עם זאת, לא מדובר דווקא בשיר ברוטאלי או משהו, אלא דווקא שיר מאוד שמח . אין ספק שהאוריינטליות והכלים המסורתיים (וגם שירת מקהלה מצויינת ברקע) בולטים פה במיוחד בהשוואה לשירים אחרים של הלהקה, אבל אין זה אומר שאין בו מספיק רוק כסאחי - הריף המטאלי המצויין שלו משחק תפקיד מרכזי ביותר בשיר, הוא נותן מלודיה רבה וגם עוצמה מתרפצת בו זמנית, ולקראת סוף יש סולו גיטרה ענק, לצערי איני יודע אם לתת את הקרדיט ליוסי סאסי הוותיק או לחן בלבוס, הגיטריסט החדש יותר. שיר פתיחה מצויין, אנרגטי ומעניין. 

The Simple Man עוקב אחר מבנה דומה - פתיחה ערבית אתנית, בתים עם מטאל כבד ופזמון שמשלב את שניהם, רק שבניגוד לשיר הקודם, שלקראת סופו לקח כיוון יותר מטאלי, פה קורה ההפך, והשיר נגמר עם יותר דגש על המזרחית. אבל כך או כך, מדובר בשיר מוצלח במיוחד שאני חוזה לו עתיד כלהיט הופעות. מבחינה לירית השיר מדבר על צניעות ועל איך שגם בנאדם פשוט יכול להיות משיח ומושיע, אבל בעיקר אהבתי את השורה המסיימת שלו, "I'm not Jesus Christ", שהיא מעין קריצה עם מודעות עצמית לבדיחה נושנה בקרב מעריציה הלהקה, לפיה קובי ממש מזכיר את ישו במראהו.

הקונספט הלירי של Brother הוא על היחסים האישיים והמורשתיים של הדמויות התנ"כיות ישמעאל, אבי כל הערבים, ויצחק, אבי כל היהודים, שהיו חצי אחים דרך אביהם אברהם, וכולו קריאה עצובה לסליחה ומחילה בין שני הצדדים. לי אישית לקח לי זמן רב להתחבר אליו. זה לא שיש לי בעיה עם בלדות רכות, אבל בשמיעות הראשונות של השיר, המלודיה של השיר לגמרי לא עשתה לי את זה, בעיקר כי חזרה על עצמה יותר מדי ולפעמים כאילו צעקה "זה שיר מרגש, צריכה להיות לך לחלוחית בעין עכשיו". גם טיפה הפריע לי שהכלים התזמורתיים היו קצת יותר מדי במרכז הסאונד - הם השתלטו על המיקס כך שהם די הרסו את הדינמיקה הנפלאה בינם לבין הגיטרות שיש בשירים אחרים. אבל עם הזמן, התחלתי להעריך את השיר יותר. אומנם הבתים שלו עדיין משעממים אותי, אבל הפזמון שלו נהדר (והוא די ארוך, אז בכלל), והשיר משתפר פלאים ככל שהוא נמשך - הוא נהיה הרבה יותר עוצמתי וסוחף, כולל סולו קצר אך מרשים של יוסי סאסי. בשיר גם בולטת לטובה עבודת תופים נהדרת של מתן שמואלי, ודי בטוח לומר, על בסיס השיר הזה, שהקול הנקי (כלומר - לא גראולים או צרחות) של קובי פרחי הסולן מעולם לא היה טוב יותר.

האלבום ממשיך עם שני שיתופי פעולה של הלהקה. Let the Truce Be Known נכתב והולחן בשיתוף עם קובי אפללו, והוא עוסק למעשה באירוע אמיתי בשם "הפסקת האש של כריסמס", שהתרחשה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובה הגרמנים והבריטים הפסיקו להילחם, ספונטנית, למשך יום אחד על רקע חג המולד, ואפילו ביקרו בבסיסים אחד של השני בחברות - אבל אחרי כמה ימים חזרו לטבוח אחד בשני. מדובר בשיר נהדר, ללא ספק אחד החזקים באלבום. הוא מלודי ואיטי מאוד, ועם זאת עדיין כבד ואפל, ומהבחינה הזאת אפשר לומר שהוא ה-"Sad But True" של האלבום הזה. הוא סוחף ומרגש, ועדיין עושה הרגשה טיפה כסאחית בכמה מקומות. בשיר זה בולטת לטובה הדינמיקה בין הריפים המלנכוליים והכבדים של הגיטרה ובין השימוש בכינורות ערביים. ראויים לציון במיוחד הם, שוב, השירה הנהדרת של קובי, וסולו גיטרה נהדר במיוחד לקראת הסוף. תענוג של שיר. Through Fire and Water הוא שיתוף פעולה של הלהקה עם הזמרת הערבייה מירה עוואד, והשיר הוא בעצם מעין שיר אהבה שמושר גם בעברית וגם בערבית. זהו עוד שיר אנרגטי ומהיר מאוד עם עבודת גיטרות מצויינת, ולהוציא פתיחה אוריינטלית שנמשכת הרבה יותר מדי זמן, הוא גם מצליח להיות מהנה ביותר.

                                                 
                                                      הקליפ לשיר הנושא, All is One

רצף השירים המוצלחים ממשיך עם Fail, ללא ספק השיר האהוב עליי באלבום. כנראה כי הוא השיר הכי מטאלי באלבום, והוא אכן כזה. שיר שכולו זעם מתפרץ, מלווה בריפים כבדים ובמלודיה שטנית שכזאת, הכל באמצעות עבודת גיטרות מגוונת ומעניינת. בנוסף, נורא כיף לציין שזהו השיר היחיד באלבום שיש בו גראולינג, וקובי פרחי עדיין מוכיח שהוא אחד מהזמרים שיודעים להשתמש בגראולינג כיותר מסתם שירה, אלא גם כאמצעי ביטוי שמוסיף רובד נוסף למוזיקה. תכלס, לשיר שאני קורא לו "השיר הכי טוב באלבום" לא מגיע שאני אכתוב עליו כ"כ מעט, אבל אני לא יודע מה להוסיף. שיר אדיר, מהנה והיחיד שמזכיר ב-100 אחוז חומרים קודמים של הלהקה.

Freedom הוא קטע אינסטרומנטלי שגם הוא, באווירתו, שיר מאוד שמח, קצבי ועוצמתו, המושפע ממוזיקה מזרחית כמובן, אבל גם מספרדית ויוונית. שילוב התרבויות הזה יוצר חתיכת שיר אקזוטי ומגניב, והיחסים והדינמיקות בין כל הכלים כרגיל מעולים. מותק של שיר. 

שמיים, השיר השמיני והיחיד באלבום שמושר כולו בעברית צחה וטהורה, לצערי, די הורס את הרצף האדיר הזה. לדעתי, תכלס - הוא השיר הכי מיותר באלבום. רק חס וחלילה שאחד מחברי הלהקה יראה את הביקורת הזאת, כי אני יודע איזה משמעות סנטימנטלית יש לשיר הזה עבורם. הוא נכתב והולחן עבור הלהקה במיוחד ע"י יהודה פוליקר, זמר ויוצר שאומנם לא מגיע מרקע של מטאל, אבל ידוע כהשפעה ענקית על חברי הלהקה, ולמעשה, השם שלהם, אורפנד לנד, הוא תרגום לאנגלית של צירוף מילים "ארץ יתומה" שהופיע בשירו של פוליקר "רוחות מלחמה". לא רק שאותן שתי מילים מופיעות ב"שמיים", אלא נדמה שכל השיר הוא מעין תרגום לעברית של מונחים ורעיונות רבים שחזרו על עצמם בכל העבודות של אורפנד לנד, הלהקה שאולי שברה הכי הרבה שיאים בלעשות רפרנסים לעצמה. המבול, אש ומים, אור, דרך שלא נגמרת, כל אותם דברים שמעריצי הלהקה יודעים לשנן בע"פ נמצאים פה, מה שהופך את השיר לפנינה של כתיבה, בהתייחסותו לאמונה, שנאה ו"עדריות". חבל שלמילים המצויינות לא צוות שיר יותר טוב. שוב, זה לא כאילו אני איזה מטאליסט חסר רגש שלא יכול לשמוע שיר אם אין בו שאגות מהגיהנום ודיסטורשן שמעיף את הגג, וזה לא כאילו האשכנזיות שלי מונעת ממנה ליהנות מהמוזיקה של הלהקה גם כשהיא משתמשת בכלים ומנגינות מזרחיות - אבל השיר הזה הורס כמעט לגמרי את הדינמיקה שתמיד אהבתי בין החדש והישן אצל הלהקה, שכן הרי אפילו בשירים הכי כבדים שלהם ששמעתי, עדיין היה אפשר לשמוע בבירור את ההשפעות האוריינטליות. ופה? זאת בלדה אתנית נטו, שלא נאמר מזרחית נטו. אני לא מבקש מטאל בכל שיר, אבל פה אפילו שמץ של רוק'נרול אין. ולצערי, זה מונע ממני לשפוט את השיר כראוי. אני יודע טוב מאוד לבקר כל מה שאני יכול למצוא בז'אנר הרוק והמטאל, אבל בחיי שאני לא יודע איך לפנות לביקורת של שיר ים תיכוני. אין לי מושג מה לכתוב על המנגינה, על העיבוד ועל המבנה, חוץ מזה שהם ממש שיעממו אותי ולא עשו לי כלום. וזה חבל, כי לפחות אפשר לשמוע את התשוקה של הלהקה בזמן ההקלטה.
מה שאני כן יכול להגיד הוא שלפי ההנחה הזאת, מדובר כנראה בשיר המזרחי הכי טוב שאי פעם נכתב. קובי פרחי עדיין נותן עבודה ווקאלית נהדרת, והמילים שלו, כאמור, הם משהו שיוסי גיספן לא יגיע אליהם בחלומות הכי פרועים שלו.

ובכלל, אם אני כבר כתבתי כזה Rant גדול, אני רוצה להוסיף משהו. זה לא שבאלבומים הקודמים לא היה קונספט כלשהו - מבול, כאמור, היה אופרת מטאל על המבול, OrWarrior היה על המלחמה התמידית שמתחוללת בתוכינו בין האור והחושך, אפילו El Norra Alila היה סוג של אלבום קונספט כי בערך כל השירים בו דיברו על אמונה או אי אמונה. אבל הנקודה שלי היא שהקונספט באלבומים שלהם תמיד היה קיים, אבל לא בקטע מעצבן. ובאלבום הזה? טוב, זה די נהיה חופר. כל האווירה של "שלום, אחווה, כולנו אחד" התחילה למצות את עצמה כבר בשיר השלישי, לטעמי, ולצערי האווירה של הקונספט הזה מעכירה את כל האלבום, כי היא נמצאת הרבה יותר מדי מקדימה, ואי אפשר להתעלם ממנה. חבל. זה לא שאני רוצה שאורפנד לנד תכתוב פתאום שירים על מוות מקרינה רדיואקטיבית או על החברה שנפרדה מהם, ואני אפילו לא בא בקטע של "תפסיקו עם הטקסטים הסמולנים האלה שלכם" (אני יודע שהם לא שמאלנים) - אבל בבקשה, אולי תגוונו קצת? זה נושא שחוזר אצלכם בקריירה קצת יותר מדי, והייתי שמח לראות משהו ממש חדש. בבקשה.

נחזור לאלבום - Ya Benaye הוא שיר שמיד מעלה זכרונות ל-"Sapari", שיר הפתיחה של אלבומה הקודם של הלהקה, שכן גם הוא גרסת רוק כבדה לפיוט יהודי-תימני עתיק, אלא שבמקום קטע על פילוסופיה ואמונה, הפעם מדובר פשוט בשיר אהבה רגיל. אולי בשל העובדה שהוא דומה - אולי מדי - לשיר שאורפנד לנד עשו כבר, אין הרבה לומר עליו. הוא שיר בהחלט כיפי, מעין שיר חפלות מושלם, אבל עם עם הרבה יותר דיסטורשן, עוצמה וקצב ממכר - כמעט הכל בזכות עבודת גיטרות נהדרת של יוסי סאסי, המספקת ריף נהדר אחרי ריף נהדר.

Our Own Messiah הוא שיר מצויין נוסף, ועל אף שהוא גם קליט, מלודי ונטול גראולינג, הוא עדיין עוצמתי ואפילו כבד במקומות אחדים, והוא גם כולל קטע אינסטומנטלי אווירתי ומצמרר. במילים אחרות, הוא משלב בצורה האולטימטיבית בין  כל האלמנטים שהוצגו באלבום הזה, על אף שגם בו גם הכלים האתניים לא משומשים יותר מדי בשיר הזה. בנוסף, במהלך גאוני, מצליחה הלהקה לשלב את הריפים הדי שטניים של השיר עם לא פחות מאשר תפילת "אבינו מלכינו" - מהלך מאוד אורפנד-י קלאסי שאולי לא מחדש, אבל תמיד מעלה חיוך על הפנים וצעקת "ברוך השם-Hellyeah" בגרון. בעצם, מלבד חוסר הגראולים, אפשר לומר שהשיר הזה לגמרי נשמע כמו משהו שבקלות יכל להיות באחד האלבומים הקודמים, וזאת מחמאה מאוד מאוד גדולה. מלבד אלה שכבר ציינתי לטובה בכל השירים האחרים - עבודת הגיטרות של חן ויוסי, התופים של מתן, והשירה של קובי - בשיר הזה גם הבסיסט אורי זילכה מקבל הזדמנות להיות בקדמת הבמה לזמן מה.

Children חותם את האלבום. זה השיר הארוך ביותר באלבום, והוא שונה בכמה מבונים משירים שהיו קודם. בעיקר במובן שהוא שיר נורא עצוב, פסימי משהו.
חוץ מזה, אני מוכרח לומר שזה שיר די בינוני, בהחלט לא מהאהובים עליי באלבום. המלודיה פה די משעממת, חסרת ייחוד, חוזרת על עצמה ואפילו די עייפה, ללא גורם הסחיפה שמופיע ברוב המלודיות האחרות באלבום. מלבד שני סולואים מצויינים (שמזכירים מאוד את אלה מהשיר "העלייה לרגל לאור-שלם" מהאלבום הקודם), שירה נהדרת של קובי וכמה קטעים אווירתיים לקראת הסוף, השיר הזה לא נגע בי מדי. לא מדובר בשיר רע או משהו, פשוט ממש חבל לי שדווקא השיר היחסית בינוני הזה מהווה סגירה לאלבום, הייתי בהחלט מעדיף שהשיר הקודם יסגור אותו בשיא, מאשר ששיר פחות טוב יביא סיום די בוסרי.

כבר ראיתי לא מעט ביקורות שהשוו את האלבום הזה לאלבומה החמישי של להקת מטאליקה, או במילים אחרות - התחלת הסוף של אורפנד לנד והאלבום שממסחר אותם (למרות שבלי קשר, אני חושב ש"התדרדרות" היא הדבר האחרון שאפשר להגיד על האלבום השחור של מטאליקה - אבל זה נושא ליום אחר). אז הנה ההצהרה שלי: לא, אורפנד לנד לא התמסחרו, לפחות לט בכוונה. לא עומדים לשדר עכשיו שירים שלהם בגלגל"צ, והם לא עומדים לקבל הרים של כסף שאותם הם יבזבזו על בריכת כרישים עשויה מאיזמרגד טהור. שום דבר באלבום הזה לא מעיד באופן חד משמעי על העתיד של הלהקה. נכון, הוא יותר שקט, יותר מלודי, יותר קצבי, יש בו שיתופי פעולה עם אומנים יחסית במיינסטרים הישראלי - אבל מי אמר שהם עומדים לעשות את זה מעתה ועד עולם? אני גאה בהם שהם - בדיוק כמו מטאליקה - העדיפו ללכת עם חזון משלהם, ולאו דווקא לעשות את אותו אלבום שוב ושוב.
אני לא איזה סאקר של אורפנד שמחשיב אותם אלים, אני מודה יש באלבום שירים חלשים יותר (אישית, נראה לי שהאלבום היה משתפר אם היו מורידים ממנו 2 וחצי שירים), יש בו תמות מוזיקליות וליריות שחוזרות על עצמן קצת יותר מדי ומתחילות להימאס קצת, והאמת שהקלילות, השקט והשימוש הגדול מהרגיל בכלים האתניים באמת הרתיעו אותי בכמה מקומות. אבל מצד שני, עדיין יש בו מספיק מטאל בשביל לחסל את כל הטענות של מטאליסטים מתנשאים שמעכשיו אורפנד לנד עושים מזרחית נטו ועומדים למלא את קיסריה בסוכות.
זה בהחלט לא האלבום הכי טוב של הלהקה, אולי אפילו הכי פחות טוב נטו עד עכשיו אבל זה בשום אופן לא אומר שמדובר באלבום רע, רק טיפה מאכזב וזה הכל. ותכלס, ההרגשה שלי הייתה, באמת, שהאלבום הזה הוא משהו שאורפנד מנסים לעשות "בין לבין", כאילו, אלבום קליל שינקה את הראש לקראת הדבר הגדול הבא מתישהו בעתיד. תיאור עדין מאוד ל"פילר"? אולי. אבל אם כך, זה ככל הנראה אלבום הפילר הכי טוב ששמעתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת