00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

13 - בלאק סבאת`

21/06/2013


משתתפים: אוזי אוסוברן - שירה / טוני איומי - גיטרה / גיזר באטלר - בס / בראד ווילק - תופים
מפיק: ריק רובין
חברת תקליטים: ורטיגו
ז`אנר: האבי מטאל
שנה:
2013

כשפתחתי את הבלוג הזה, לא היה לי מושג שיום אחד אני אבקר אלבום של בלאק סבאת'. אולי חשבתי על איזה ביקורת רטרו על "Paranoid", אבל אלבום חדש? לגמרי? עם אוזי וטוני ביחד? אני מרגיש כמעט מבורך שיש לי את ההזדמנות לעשות את זה. אם אתם לא יודעים מי אלה בלאק סבאת', ההסבר לכך די פשוט: זאת הלהקה שהמציאה את המטאל. זאת הלהקה שכל תו גיטרה שלה הוא נכס צאן מתכת, שכל הליריקה שלה הפכה למעין סטריואטיפ של הז'אנר, שהביאה מהפכה בכל הקשור לחיבור אווירה לשירים... ועכשיו הם התאחדו. בפעם הראשונה מזה 35 שנים, התאחדה הלהקה עם זמרה האגדי אוזי אוסבורן, שפרש מהלהקה בעקבות בעיות סמים ואח"כ הפך לזמר סולו מצליח, למקים של אחד מפסטיבלי המטאל הנחשבים בעולם ולכוכב ריאליטי, והלכה להקליט חומרים חדשים. וכך לראשונה מזה עידנים, נכנסו אוזי אוסבורן, טוני איומי וגיזר באטלר לאולפן, ביחד עם בראד ווילק, המתופף של להקת "רייג' אגנסט דה מאשין" (הוא מחליף את המתופף ביל וורד שלא הצטרף לאיחוד בגלל בעיות חוזה), ואחרי 9 חודשי הריון התוצאה היא "13", אלבום חדש לשבת השחורה.

הערה: בביקורת הזאת אתם תראו השוואות רבות לשירים ואלבומים קודמים של הלהקה. אני מראש אומר שההתייחסויות יהיו רלוונטיות אך ורק לאלבומים של הלהקה עם אוזי אוסבורן (1970-1978) ולא על החומרים שלהם עם רוני ג'יימס דיו, איאן גלן וזמרים אחרים (1980-1995). לא שהחומרים האלה רעים, ההפך הוא הנכון, פשוט האופי של התקופות האלה כ"כ שונה שאני מעדיף לראות את סבאת' של אוזי בתור להקה נפרדת.

כבר בשיר הראשון, "The End of the Beginning" ברורה המגמה של האלבום: בלאק סבאת' לא מנסה להמציא את עצמה מחדש, אלא לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - האבי מטאל קלאסי במיטבו. הפתיחה שלו היא קריצה מכוונת וברורה אל הפתיחה של השיר הראשון באלבומם הראשון (שניהם קרויים על שם הלהקה), ובעצם, אחרי ההתלהבות הראשונה, שמתי לב שכל החצי הראשון של השיר נשמע פחות כמו מחווה ויותר כמו חיקוי של Black Sabbath, שלא נאמר חיקוי חיוור... כלומר, השיר המקורי הוא השיר האהוב עליי של הלהקה ואחד האהובים עליי בכל הזמנים, אבל הרגשתי שהשיר יותר מנסה לעשות פאן סרביס ומאשר להביא לשולחן משהו חדש, ונדמה שהדבר היחיד ששונה בין שני השירים הוא הריף, ולצערינו הריף בשיר החדש מרגיש מאוד חסר מעוף. את המעוף הזה הלהקה הלהקה מצליחה להשיג ככל שהשיר מתקדם, והחצי השני שלו בהחלט הרבה יותר והסיום שלו הוא משהו לא אופייני בדיוק ללהקה.

אז מה? הפתיחה קצת מאכזבת, אני חייב להודות. מה הלאה? כמה טוב ש-God is Dead, השיר השני, שגם שוחרר כסינגל מבעוד מועד, מתקן הכל ויותר מזה. כמו קודמו, הוא שיר מלנכולי ואפלולי, אבל הרבה יותר זכיר. יש לו לחן מצויין, עיבוד נהדר, המבנה שלו מושלם ואף פעם לא משעמם, האווירה שהוא יוצר מאוד אפקטיבית, המילים שלו מתאימות בדיוק בדיוק לליריקה האפלה אך פילוסופית של הלהקה, הוא עוצמתי, הוא אפי, הוא אפוקליפטי... ללא ספק, השיר הכי טוב שבלאק סבאת' עשתה ככל הנראה מאז תקופת "Sabotage" (אני מזכיר שוב שאני לא מחשיב את האלבומים של דיו כאן. אם כן הייתי, Heaven and Hell היה עוקף אותו, אבל גם זה עם תחרות לא קלה.

                        
                                                            God is Dead, הסינגל הראשון מהאלבום

הגיטריסט טוני איומי מצליח, אפילו בגילו המתקדם ובזמן מאבק במחלת הסרטן (אל תמות לנו, טוני), להוכיח שהוא מוזיקאי מגוון, מוכשר ויצירתי, בעל יכולות רבות לנגן על הגיטרה בהמון סגנונות וטכניקות. גם הרכש החדש והזמני, בראד ווילק, עושה עבודה מדוייקת ועם זאת נותנת בראש על התופים, למרות שבהחלט אפשר לראות שהוא לא מנסה להביא את הסגנון והFאנקי שלו לשולחן, אלא יותר מחקה (בצורה מושלמת כמעט) את ביל וורד המתופף הקלאסי של הלהקה, כולל השימוש האייקוני שלו ב-Flamים ומצילת צ'יינה.

אחרי ששומעים את שני השירים האלה, אי אפשר שלא לשים לב לסאונד הנהדר של האלבום. המפיק הוא ריק רובין האגדי, ואני יודע שהוא מהאנשים האלה שחלק שונאים בכל ליבם וחלק חושבים שהוא משיח, אבל אני פשוט חושב שהוא מפיק טוב מאוד. הסאונד פה משוייף ומדוייק עד עין קץ בכל הקשור לגיטרות, לבס ולתופים, והוא גם צלול ברמות כמעט סטיבן ווילסונ-יות. לצערי, עם כמה שזה עושה טוב לנגנים, הסאונד המאוד מודרני והטכני הזה לא מחמיא לאוזי אוסבורן. זאת אולי קלישאה, אבל גם לדעתי אוזי מעולם לא היה זמר עם קול מי יודע מה, אבל הוא לפחות היה בסדר וזה לא בלט. ב-"13", בין אם מסיבות ההזדקנות שלו או בין אם זה בשוגג, הקול של אוזי נשמע פה מכאני מדי ולא מספיק חי ואותנטי, ולרגעים אפשר לחשוב שזה אוטו טיון סטייל בריטני ספירס. כמובן שאני לא מתיימר להבין בסאונד ברמה הטכנית, אני רק אומר שזה מעט הפריע לי (אבל ברור שזאת לו פשלת סאונד שיכולה להרוס את כל ההנאה מהאלבום, כמו התופים של לארס אולריך ב-Death Magnetic של מטאליקה, אפילו לא מתקרב).

בשירים מסויימים, הלהקה חוזרת לטריטוריות מוכרות יותר, אלו שהפכו לאייקונים של הלהקה. Loner הוא שיר שמזכיר שנאמן לסבאת' הישנה והמוכרת: קצבי, מהיר וקליל. הוא מצוייד בחופן של ריפים מגניבים המתאימים ללהקה כמו כפפה,  בפזמון רך ומלודי יותר (בדומה לשיר הקלאסי N.I.B. מהאלבום הראשון) ובשני סולואים נהדרים של טוני איומי. גם גיזר באטלר עושה עבודה מצויינת בשיר הזה, ומוכיח בדיוק למה הוא נחשב עד היום לאחד הבסיסטים הטובים ביותר בעולם. גם Live Forever הוא כזה, ולדעתי הוא אחד השירים המוצלחים באלבום, ובטח שאחד האנרגטיים והעוצמתיים ביותר שהלהקה עשתה מזמן. אומנם לי הוא נשמע כמו פחות שיר של סבאת' ויותר משהו שמתקרב לת'ראש אמריקאי מודרני, אבל זה לא משנה את העובדה שפצצת ריפים וסולואים כזאת אי אפשר לשכוח בקלות. לא סתם רוב זומבי אמר ש-"Every cool riff has already been written by Black Sabbath."

מה שבטוח, די הופתעתי מזה שאף שיר באלבום לא היה רע או בוסר לכל אורכו. Age of Reason בהתחלה, אורכו והאיטיות היחסית שלו מרגישים מאוד דומים למה שהולך בשני השירים הראשונים, מה שהופך אותו, בשלב זה, ליחסית משעמם, ועם ריף שעל אף הניסיון להבליט אותו במיוחד, פשוט לא עשה לי את זה. למזלם של כולם, הוא בהחלט משנה כיוון באמצע כאשר הוא נהיה יותר מהיר, ומתפתח לסולו טכני במיוחד. דקות הסיום של השיר לוקחות שוב כיוון אחר בשימושן בשירת רקע אפית של מקהלה (או משהו שנשמע כמו מקהלה), ועל אף הקלישאתיות של העניין מדובר באחד הרגעים הכי עוצמתיים באלבום הזה. בעיה דומה אך פחות בולטת נמצאת בשיר Damaged Soul. כל השיר נשמע כמעין מחווה למוזיקה שהכי השפיע עליהם בתחילת הדרך - הבלוז האמריקני - והוא אכן נפתח בריף ענק וצורם (בקטע טוב) שנשמע כמו המנון הילביליס מהדרום עם קצת יותר דיסטורשן. הקו הזה נמשך גם לתוך הבתים של השיר, אבל לקראת האמצע נוצרה אצלי תחושה שהבלוזיות הזאת היא קצת גימיקית, והקטעים האלה התחילו טיפה לחפור להימרח, ולהרגיש בוסריים בשלב מסויים. אלא שגם פה, למזלי, רגע לפני שהחלטתי להכריז על זה כשיר החלש באלבום, הוא פתאום חוזר להיות עוצמתי ומהיר יותר, ומאוחר יותר לקח כיוון שונה ומפתיע והפך למשהו שיותר מזכיר ג'אם סשן ארוך, במה השהתגלה כאחד הרגעים שהכי זכורים לי מהאלבום.
אם השיר הקודם הושפע מבלוז, הרי ש-Zeigeist, הוא בלוז נטו. הוא אקוסטי לכל אורכו, שקט ואווירתי מאוד, משהו שיוצר אוטומטית תחושה של התסובבות לילית לאור ירח מלא בביצות של פלורידה או משהו כזה. הפסיכדליה והאפלוליות הרכה הזאת שדולפות מהשיר הקסימה וצמררה אותי כאחד, ולגמרי עושה פלאשבקים ל-Planet Caravan, ה"בלדה" הקלאסית של הלהקה משנות ה-70. הפריטה האקוסטית של איומי מעולה, תפקיד הבס (אולי זאת גיטרה אקוסטית נוספת שעליה ניגן גיזר באטלר, לא יודע) מוסיף נפח ראוי לשיר, השימוש בתופי בונגוס הוא הברקה, ואפילו אוזי, על אף בעיות הסאונד והקול הרגיל שלו, נותן פה חתיכת שירה.

האלבום מסתיים ב-Dear Father, פינאלה מצויין לאלבום שעד כה היה מצויין. הקסם שבו, לטעמי, הוא זה שהוא לא מתעכב במקום אחד יותר מדי זמן. יש בו המון ריפים מצויינים וחילופים תכופים ביניהם, מלודיה שקטה כשצריך ופצצות אנרגיה כשצריך, הזדמנות לכל 4 חברי הלהקה לעמוד לכמה רגעים בקדמת הבמה... ומה לא. ככה בדיוק אני אוהב את הסבאת' שלי. אבל עם כמה שהשיר הזה מצויין, החלק בו שיגרום לכל מעריץ סבאת' להתקף לב הוא הסיום שלו. השיר נקטע באופן פתאומי, ובמקומו נכנסים צלילי גשם, רעמים וצלולי פעמון כנסייה. במילים אחרות, הסיום של השיר, והאלבום הזה הוא בעצם הפתיחה של השיר הראשון באלבום הראשון.

איחודים של אגדות רוק הן לאו דווקא רעיונות טובים. האלבום של "The Who" מ-2006 מעולם לא הוזכר באותה רשימה עם יצירות המופת שלהם, ג'ודאס פריסט לא הגיע לרמת הקלאסיקות של שנות ה-80, וכעיקרון, קשה לי לחשוב על להקות אחרות שהתאחדו והוציאו אלבום שממש נחשב ל"וואו" גדול בעיני כולם. הם נוטים להיות שונים מאוד מהרזומה הרגיל של הלהקה מחד, או להיות חיקוי של הצלחות העבר מאיד. "13" של בלאק סבאת', אני שמח להודיע, נמצא על קו הפשרה המצויין. הוא בוודאי לא ממציא את הגלגל ולא יגדיר מחדש את ז'אנר ההאבי מטאל, אבל מצד שני הוא מציג המון כיוונים חדשים עבור הלהקה (בעיקר בתחום האורך, המורכבות והניסיוניות שברוב השירים). זאת חוויית הסבאת' הקלאסית שכולנו ציפינו לשמוע, אבל עם עבודת צביעה מצויינת של שנת 2013, שילוב ענק בין כל מה שהיה טוב בעבר לבין מה שיכול לקרות בעתיד. האם יש לו את רגעיו החלשים? ברור שכן. אבל היתרונות עולים על החסרונות מבחינתי. יכול להיות גם שזה כי אני משוחד, כי בסופו של יום, אני עדיין טיפה באטרף מהעובדה שאשכרה ביקרתי אלבום חדש של בלאק סבאת'. אז פשוט תשמעו אותו ותנו לי להירגע טיפה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת