00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

פסיפיק רים


במאי: גיירמו דל טורו
שחקנים: צ`ארלי האנם, אידריס אלבה, רינקו קיקוצ`י, צ`ארלי דיי, ברן גודמן, מקס מרטיני, רון פרלמן
תסריט: גיירמו דל טורו, טראוויס ביצ`ם
ז`אנר: אקשן
שנה: 2013

היום, חלקכם יודעים, אני אוהב את הסרטים (והסדרות שלי) ריאליסטיות ואפלות. אבל אני זוכר שלפני עד כבסך הכל 7-8 שנים, היצירה האהובה עליי בכל העולם הייתה "דרגון בול Z". סדרה שבה הקדישו 5 שעות (או 15 פרקים) לקרבות אחד על אחד בין חייזרים מעופפים ואנשים שיכולים ליצור אנרגיה בלתי מזוהה מהידיים שלהם, וזה עוד הגיוני יחסית לדברים אחרים שהופיעו בסדרה הזאת. היא הייתה הדבר הכי מוגזם, ילדותי, לא ריאליסטי, דבילי ודבילי בעולם, ואהבתי כל שנייה מזה. אבל השנים עברו, ומאז, אני יכול רק להסתכל על הסדרה הזאת בזלזול, ורק לחצוק על הדביליות, על המוגזמות ועל הילדותיות של הסדרה הזאת, שעכשיו הרגישה לי כאילו נכתבה ע"י שני בני 37 שתקועים מנטלית בגן חובה וחושבים על תס. היום, תראו לי סרט שכזה, שנוצר אך ורק על מנת לפנות לבן ה-4 הקטן שבאנשים, ואני בספק אם אני לא אשנא אותו.

אבל הנה, "פסיפיק רים", סרט של מפלצות נגד רובוטים ענק שנראה בדיוק כמו מה שאני בן ה-4 היה מתלהב ממנו בצורה מטורפת, ושנדמה שנהגה כשבנו של הבמאי בחר לעצמו שני צעצועים ליומולדת, דינוזאור ורובוט, ושיחק איתם איתם על השטיח בעודו אומר "פיו פיו קחחח בררב קפצצצ". משהו שכשראיתי את הטריילרים אליו, גיחכתי בכל רם. זה יותר הרגיש לי כמו משהו שחנון יפני ייגמור עליו מאשר משהו שאני אהנה לראות, ולגמרי לא משהו שציפיתי מגיירמו דל טורו, במאי ויוצר של אימה ומתח עם חיבה לסיפורי לאבקראפט (שגם בהם יש מפלצות ענקיות, אבל בקטע... די אחר). ובכל זאת, הביקורות המחמיאות שכנעו אותי ללכת לזה בסופו של דבר.

ע"פ עלילת הסרט, איפשהו באמצע העשור הנוכחי, מתוך שבר בקרקעית האוקיינוס השקט, יוצאת מפלצות ענק דמויות לטאה המכונות "קאיג'ו" ("מפלצת" ביפנית), ומה כבר יש למפלצות ענק דמויות לטאה לעשות חוץ מלמצוא את העיר המאוכלסת הגדולה הקרובה ביותר ולאנוס לה את הצורה. מכיוון שלטאות ענק הן לא משהו שניתן להתמודד איתו בדרכי נועם (משא ומתן, הסכמים, שחרור מחבלים רצחניים), בני האדם חושבים על פתרון אחר לעצירת ההרס והחורבן: לבנות רובוטים ענקיים, בגודל של המפלצות, שיילחמו בהן. הרובוטים, שנקראים "ייגרים" (מהמילה הגרמנית Yager שפירושה צייד), אינם מתוכנתים באופן ממוחשב או משהו, למעשה הן מחוברות היישר למוחו ולעצביו של מפעיל היושב בתוך הייגר, וכך כל תנועה או פעולה שהמפעיל עושה, תבוצע גם על ידי הייגר, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול (אבל בצד השני של המטבע, כל פגיעה שיספוג הרובוט תורגש גם על ידי המפעיל, לפחות מנטלית). לכל ייגר יש 2 מפעילים, כדי להתמודד עם העומס הנוירולוגי שבחיבור המוח למערכת חשמלית שמפעילה רובוט ענק, ואותם "טייסים" הופכים לרוק סטארים בתור מגני האנושות. אבל במקום להתרכז בתחילת המלחמה ובאמצעה, הסרט עושה מהלך די מקורי והולך דווקא לסוף: 12 שנה אחרי הפלישה הייגרים, שבמשך שנים הצליחו להתמודד עם הקאיג'ו בצורה מוצלחת, מתחילים להפסיד וכושלים בהגנה על ערי האוקיינוס השקט מפני המפלצות שהופעותיהן הולכות ומתרבות, ללא סוף באופק. בשל כך, מתכוונות ממשלות העולם להפסיק לממן את התוכנית לטובת אמצעי הגנה אחר, אך מפוקפק (וכפי שמתברר בהמשך, לא יעיל): חומה ענקית שתגן על כל חופי האוקיינוס.
אבל מרשל סטאקר פנטקוסט (אידריס אלבה), איש הצבא הממונה על תוכנית הייגרים, לא ייוותר בקלות: הוא מצליח לגייס מספר מצומצם של רובוטים וצוותים לניסיון אחרון לחסל את הקאיג'ו באמצעות הייגרים, במבצע מסובך אשר ייצא מהבסיס בהונג-קונג. אחד האנשים שהוא מגייס למשימה הוא ריילי באקט (צ'ארלי האנם), טייס ייגר מצטיין בעברו שפרש לאחר שאחיו שהיה טייס המשנה שלו נהרג בקרב. וכך מצטרף ריילי להתנגדות ההתקפית האחרונה לקאיג'ו בעזרת צוות בינלאומי שמערב אמריקאים ביחד עם אוסטרלים, סינים, רוסים ויפנים.

אז כן, מפלצות ענק נגד רובוטים ענקיים. זאת עלילה, בלשון המעטה, לא מתוחכמת, וכפי שכתבתי בפסקה הראשונה, גם די מגוכחת. רק ב-15 הדקות הראשונות של הסרט צריך להשעות את חוסר האמונה והציניות הרבה יותר מדי פעמים בשביל לקנו את כל הרעיון הכללי שמוביל לעלילה העיקרית. אבל פה מגיעה הגדולה האמיתית של הסרט, והיא היכולת שלו לגרום לעולם הזה להיראות לא רק אמין, אלא גם סוחף ברמה שלא כ"כ אכפת לך מהטיפשות של הקונספט הכללי. דל טורו והתסריטאי השותף שלו טראביס ביצ'ם יצרו עולם, מיתוס ותרבות שלמה שמוצגת בהרחבה ומוסברת בפרטי פרטים לאורך כל הסרט. במפתיע, במקום להפוך אותו למעיק ומבולגן שלא לצורך, הם הופכים אותו ליותר עשיר, שלם ומרתק. תורמת לכך גם העובדה שהסרט מתייחס לטירוף ולמגוכחות שלו ברצינות כמעט גמורה. מה שהיה יוצר אסון מוחלט בהרבה סרטים אחרים, יוצר פה טון ייחודי ומעניין. אין בו ממש מודעות עצמית והומור על חשבון הקונספט (לפחות, לא הרבה כמו שכמה ביקורות גרמו לי לחשוב), אבל לטעמי, עצם העובדה שהסרט עוסק במשהו שיצא מפנטזיה של ילד בגן חובה מיידע את הסרט באופן אוטומטית ויוצר את ההומור והאבסורד יש מאין, כך שבשילוב עם הפאתוס והרצינות, יש לנו סרט שיודע להיות מספיק כיפי בשביל לא להיות "איש הפלדה", ומספיק רציני בשביל לא להיות "דיזסטר מובי". איזון מושלם.

על השלד הזה נבנית העלילה הראשית, שדווקא פחות מרשימה. היא מלאה בקלישאות ורוב התפניות העלילתיות הגדולות בה צפויות ונראה שמועתקות מסרטים אחרים. מעט ההחלטות המקוריות בעלילה הן די... אמממ, טיפשיות, במיוחד אחת ספציפית שלא אספיילר. בהרבה מאוד מקרים זה מפריע ביותר ומהווה את נקודת החולשה הגדולה ביותר של הסרט, ועדיין, אני יכול לומר לטובתו שלמרות הרובוטריקים ולמרות הגודזילות, זה לא סרט שצריך לכבות בו לגמרי את המוח. אני יודע שזה קצת סותר מה שאמרתי קודם, אבל לדעתי הוא ממלא היטב אחר החוקים של העולם שהוא יצר ככה שחורים אין, הטמטום של התפניות המקוריות מוסיף צבע לסרט, ואת התפניות הלא מקוריות הוא עדיין מבצע באופן מחושב ואינטליגנטי.

ואם כבר הגזמות של המבקרים לגבי התסריט, הם גם טוענים שהדמויות נוראיות והשחקנים על הפנים. בולשיט. סטנדרטי ולא מיוחד בשום אופן לא אומר "גרוע". כל הדמויות בסרט, אני הראשון שיודה, הן סטריאוטיפים מהלכים - אבל מי אמר שזה רע? נכון, ריילי באקט הוא הגיבור האמריקאי המושלם וחסר הפגמים ומאקו, טייסת המשנה היפנית שלו, היא הטירונית חסרת הביטחון הכי גנרית בעולם, אבל לשתי הדמויות הראשיות האלה יש סיפור רקע שאומנם אינו שיא הגאונות, אך מספיק חזק ומעניין על מנת לתת קונטקסט ואפקטיביות לפעולות והמטרות של הדמויות. צ'ארלי האנם ורינקו קיקוצ'י, מסתבר, הם שחקנים מספיק טובים על מנת לפעול בצורה מוצלחת במסגרת היחסית דלה שניתנה להם, וליצור אופי מצומצם לדמויות שגורם לכך שהצופה יפתח אכפתיות כלפיהן. כן, גם את הקלישאות הכי מוכרות בעולם אפשר לעשות טוב.

דווקא דמויות המשנה נורא אכזבו אותי. אדריס אלבה היה הרבה יותר מדי מוגזם לטעמי, אם השחקנים הראשיים הביאו לפחות חצי אחוז של מקוריות ואופי לדמות שלהם, אלבה לא מצליח אפילו את זה ונראה שהוא די מערב כל דמות מפקד קלישאתית אי פעם לתוך דמות אחת, וזה לא מוצלח במיוחד. הסרט עורר בי ציפייה לכך שהוא יהיה מעין "כל העולם נלחם במפלצות ענקיות", אנשים מתרבויות ומדינות שונות מאחדים פעולה בשביל הפלישה החוצנית הזאת. אומנם אכן קיבלנו ייצוג רב לאומי, אבל די מאכזב. הסינים בסרט לא עושים כלום, הרוסים הם אחד הדברים הכי מגוכחים שראיתי בהיסטוריה, ממש כל נבל סובייטי שנוצר בכל סרטי האקשן של שנות ה-80 מנוקזים לתוך פלקט בלונדיני אחד. צוות המשנה היחיד שהוא אשכרה דמות הוא הצוות האוסטרלי, שמורכב מטייס צעיר, שחצן ודושבאג (רוברט קאזינסקי), די חרא דמות, ואביו המזדקן שמקבל בצער אך באחריות את האופי המחורבן של בנו (מקס מרטיני) - דמות מעולה. בסרט מופיעים צ'ארלי דיי וברן גודמן בתור שני מדענים מטורפים שאמורים בבירור לשמש כהפוגה קומית, והם אומנם בהחלט היו משעשעים לרגעים, אבל רוב השאר הזמן היו מעצבנים. לפחות התנחמתי בעובדה שהם לא קומיק רליף מיותר ובהחלט יש להם חלק אינטרגרלי בעלילה.
הכי בזיוני לטעמי היה חניבעל צ'או, סוחר איברי קאיג'ו שמגולם על ידי רון פרלמן. אל תטעו,  פרלמן היה אדיר בכל שנייה שבה הוא היה על המסך כי זה מה שהוא יודע הכי טוב - אבל זאת הייתה דמות כזאת שרואים שכל קיומה הוא תוצאת של ניסיון כושל של היוצרים ליצור דמות משנה מההההה-זהההה מאגניבה וכזאת באדאסססס, והפוטנציאל שלה ושל השחקן שלה לגמרי לא ממומש כמו שהוא היה יכול. הכניסה של הדמות לסרט הייתה תירוץ גרוע, היציאה שלה מהסרט הייתה תירוץ עוד יותר נוראי, ובאמצע הוא היה מעט מדי ולא עשה שום דבר מיוחד*.

אבל בסופו של דבר, יכלתי לוותר על כל הפסקאות המיותרות האלה, ולגשת לעניין האמיתי שבשבילו כולנו באנו, המפלצות הענקיות שנלחמות במגה-רובוטים. ואוהו, זה פאקינג מדהים. אם יש סרט ששווה לראות השנה על מסך גדול, זה זה. הקרבות פה לא מדהימים רק בכוריאוגרפיה שלהם, אלא גם בעד כמה הם פאקינג גדולים. ברצינות, אם חשבתי שהאקשן באיש הפלדה היה גדול, פה זה כבר סיפור אחר לגמרי. כל הקרבות מצולמים בקלוז אפים קרובים מאוד או בלונגשוטים שמראים עד כמה הם גדולים בהשוואה לבניינים, ספינות ומסוקים שיכולים לטוס עד לגובה החזה שלהם בערך. כך נוצרת לא רק תחושת רתיעה מוחלטת כשרואים את ההרס חסר התקדים שנוצר בעקבות הקרבות, אלא שגם הכאב וההלם של כל מכה ובעיטה מורגש. כמו שאמרתי קודם, אפשר לחשוב לפעמים שהתסריט של הקרבות נכתב על ידי ילד בן 6 שמשחק בצעצועים, אבל זאת לגמרי מחמאה בהקשר הזה. כל מהלך בקרבות האלה הרבה יותר ביזארי, מטורף, מוגזם וחסר היגיון מקודמו, אבל בצורה הכי נפלאה שאפשר, כך שכל שנייה בסצינות האלה יותר מפתיעה מקודמה. כל זה מתאפשר בזכות אפקטים דיגיטליים מדהימים באיכות מדהימה.
הטכנולוגיה מאחורי הרובוטים מפורטת וברורה וויזואלית, ולכל רובוט יש עיצוב אחר לגמרי ממשניהו, בהתאם ליכולותיו והמדינה שממנו הוא מגיע. גם המפלצות הענקיות, הקאיג'ו, שונות באופן מוחלט אחת מהשנייה. העיצוב שלהן ביזארי, מפחיד ולגמרי לא משהו שרואים כל יום. הם תורמים לגיוון ומונעים מסצינות הקרב להרגיש רפטטיביות ומשמימות.

אז לסיכומו של דבר, לא רק ש"פסיפיק רים" היה מהנה כמו שציפיתי ממנו, הוא היה הרבה יותר. יצירה הוליוודית שאומנם אינה ייחודית, אבל עושה את מה שהיא עושה בצורה הכי טובה שאפשר. היא מקדישה הרבה מאוד זמן לכיף, למופרכות, לאקשן ולהנאה, ועם זאת עדיין אכפת לה מדברים כמו סיפור ודמויות, שבהן ניכרה ההשקעה של היוצרים למרות הגנריות וחוסר המקוריות. עובדה - יש בסרט סה"כ 3 קרבות של רובוטים נגד מפלצות, וכל השאר מוקדש לדמויות. תסריט כזה היה יכול בקלות להגיע למייקל ביי והוא היה עושה ממנו סתם סרט אקשן חסר לב שכל תכליתו היא להביא כסף לאולפן, אבל במקום זאת הוא הגיע אל גיירמו דל טורו, שכתסריטאי וכבמאי מילא אותו באהבה, השקעה, אכפתיות ונשמה. וכאלה דברים, סרטי קיץ שעדיין שנוצרים בלי ציניות ויובש, אין יותר מדי. נראה שגם לא יהיו, כי עובדה שהסרט נחשב ליחסית כישלון בארה"ב, מה שייצור ספק אצל האולפנים הגדולים לגבי השקעות נוספות של מאות מיליוני דולרים בסרטים שלא מבוססים על מותג קיים. עד שיוצא סרט רובוטים ומפלצות טוב, האמריקאים חייבים לפקשש גם את זה. תודה רבה באמת.

_________________________________________________________________________
* ואפרופו פרלמן ופוטנציאל ללא ממומש - גיירמו דל וטורו היקר, יש לך את צ'ארלי האנם ורון פרלמן, במקרה שני השחקנים הראשיים ב"ילדי האנרכיה" (ובשל העובדה שעבדת שנים עם פרלמן בפרוייקטים אחרים, אני די בטוח שהליהוק של צ'ארלי נעשה בהמלצתו בהתבסס על שיתוף הפעולה שלהם ב"ילדי האנרכיה"), באותו סרט - ואתה אפילו לא נותן להם סצינה אחת ביחד? עם הכימיה והמשחק המדהים שהם מפגינים בסדרה? זה יותר בזבוז של משחק טוב ממה שאינגה עם תפוז היא בזבוז של תפוז.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת