00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אלהים! מה לעשות?

כשהרבנות תייצג את נשמת האומה

הנני יהודי מאמין שמשתדל לשמור מצוות, אך אינני חובש כיפה, ואינני מזדהה עם זרם כלשהו ביהדות. גדלתי בבית שאינו דתי. מגיל 14 התחלתי ללמוד את התורה שבכתב ומגיל 21 התחלתי לחקור את התורה שבעל-פה, במסגרת חיפושי אחר התכלית שלשמה אנו קיימים והמשמעות של היותי בן לעם היהודי. הבירור שערכתי תמיד במקורות היהדות, נבע מכך שההלכה היהודית בימינו היתה בעיני לא פה – כלומר לא קשורה למציאות ימינו, אך גם לא שם – שונה מאד ממקורותיה כפי שהם מופיעים בתורה שבכתב, ולמעשה תקועה אי שם בתרבות ימי הביניים. לכן גיבשתי לי עם השנים יהדות אוטונומית משלי, אך פתרון זה מעולם לא סיפק אותי. עם השנים הפנמתי את העובדה שהתורה לא ניתנה עבור הפרט – אלא רק לעם השלם. המשמעות האמיתית של המצוות מתקיימת רק בכך שהן מהוות דרך חיים שבה מתנהלת חברה שלמה.

אך בדיוק בנקודה זו מתחילות הבעיות. מי בעצם בעל הסמכות כיום עבור העם להגיד לו מהי בדיוק תורת ה`? מהן המצוות הרלוונטיות בה לימינו? מהן עקרונותיה וכיצד יש ליישמם בימינו? יהודי שלא גדל עם מסורת של שמירת מצוות ורוצה להתקרב ליהדות נמצא כיום נבוך מול שלל האפשרויות שעומדות לפניו במרכול היהודי. כיצד ידע מהי הבחירה הנכונה אם לא למד את כל התורה כולה? כיצד יבחר את הרב הנכון ביותר, אם לא ישיג חכמה ובקיאות הגדולה יותר מכל הרבנים? יש שיבחרו לקבל את המסורות וההלכות המקובלות על מרבית ציבור שומרי המצוות, אך בהעדר מנגנון בעל סמכות ופתיחות לבחון את הליקויים במסורות אלו, אינני מרגיש כל מחויבות אישית לשמר אותן.

התורה מייעדת אותנו למציאות שבה היא איננה מתמצה בטקסט חתום בספר. התורה אמורה לנבוע בכל דור ודור ובסופו של דבר לצאת אל העולם כולו מהר ציון, כדברי הנביא "כי מציון תצא תורה ודבר ה` מירושלים" (ישעיהו ב: ג). המציאות האוטופית של המקרא היא של תקשורת רציפה עם א-לוהים על ידי נביאיו, שופטיו וכוהניו במקום שאותו א-לוהים בחר. האבל שלנו על חורבן בית המקדש איננו רק על העדר המרכז הפולחני של עם ישראל, אלא גם ואולי אף בעיקר על העדרה של נקודת משען של צדק ומוסר – העדרה של התורה. הנביא במגילת איכה מקונן "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִיבַּד וְשִׁיבַּר בְּרִיחֶיהָ. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹים אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה`" (איכה ב: ט). חז"ל אמרו: "בזמן שיש כהן – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט" (סנהדרין נב). במילים אחרות, כשאין מרכז אחד שבו ההלכה נפסקת, אז למעשה אין תורה בישראל. כמו כן, "כל דור ש[בית המקדש] אינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו, מאי טעמא, לפי שלא עשה תשובה" (ילקוט שמעוני, תהלים, קל"ז, תתפו). כלומר, עצם העובדה שאין כיום בית מקדש, היא לא בגלל העבודה הזרה בימי הבית הראשון או שנאת החינם של ימי הבית השני, אלא כיוון שאנו לא חותרים לבנייתו בימינו.

כך גם לגבי התורה. אין לנו תורה של ממש כיום, משום שאיננו פועלים לאחד אותה על ידי יצירת מרכז פסיקה שגם יוכל לחדש אותה בהתאם לצרכי הדור. כיום כל אחד מקדש את התורה והאמת שלו כפי האמור במקרא "איש הישר בעיניו יעשה", ואין ניסיון כן ואמיתי לחתור ביחד אל "הטוב בעיני ה`". אין זה כלל משנה אם נקרא לזה `סנהדרין` או `בית הדין הגדול`, העיקר שניצור מערכת כלשהי, שאפילו באופן זמני, תאחד את ההלכה עבור עם ישראל.

רבנות וריבונות

בעקבות הבחירות הקרבות לרבנות הראשית דובר לאחרונה רבות על הצורך לבצע מהפכה במוסד זה. מלבד הציבור החרדי, שעמדתו בנושא כמעט ולא נשמעת, נראה שישנו קונצנזוס בכלל הציבור שהרבנות צריכה לשנות את פניה ולהיות מאירת פנים, גמישה יותר ופתוחה יותר לצרכי ציבור, ובפרט לציבור החילוני. הדעה הרווחת היא שהדרך לבצע שינויים אלו היא באמצעות החלפת הרבנים במוסד זה ברבנים מקרב הציבור הדתי-לאומי, שכן הרבנות בעשור האחרון הפכה להיות חרדית יותר מתמיד, וזאת למרות העובדה שהציבור החרדי כלל לא מכיר בסמכותה.

נראה שהשיח אודות המהפכה הנצרכת במוסד זה מפספס את עיקרו. הוא עוסק רק בדרכים הפתלתלות שיש לבצע על מנת להשיג את הרוב הנצרך באסיפה הבוחרת, שיצביע עבור רבנים ציונים עם גישה הלכתית מקלה ומאירת פנים יותר לציבור החילוני. כולם עוסקים באיך לרפא את הסימפטום במקום לחפש את שורש המחלה המצוי במנגנון הבוחר את מועצת הרבנות הראשית והעומדים בראשה. ההצעות היחידות שעוסקת במקצת בשינוי המבנה היא של חברי הכנסת משה פייגלין ואלעזר שטרן. הראשון מנסה לקדם תיקון בחוק הרבנות הראשית שיקבע שישנו רק רב ראשי אחד לישראל, ולא שניים (ספרדי ואשכנזי). הצעתו של שטרן נוגעת בדיוק בתחום הנדון כאן, בכך שהיא מרחיבה את הנציגים באסיפה הבוחרת ומצמצמת את כוחם של רבני הערים, אך מהווה רק צעד קטן לקראת המהפכה האמיתית שיש לבצע באופן בחירת הרבנים, והיא עדיין אינה משחררת את המוסד ממלתעותיו של הממסד הפוליטי ועסקניו.

הבעיה העיקרית במוסד הרבנות הראשית נובעת מהמנגנון שעל-פיו נבחרים הרבנים הראשיים וחברי מוצעת הרבנות הראשית. על-פי החוק מועצת הרבנות הראשית מורכבת מ-16 חברים שבתוכם: 2 הרבנים הראשים, 4 רבני הערים הגדולות, ועוד 10 רבנים שנבחרים על ידי האסיפה הבוחרת. האסיפה הבוחרת מורכבת מ-80 רבנים מוניציפלים ו-70 נציגים ציבור (ראשי ערים ומועצות, ראשי מועצות דתיות, חברי כנסת ושרים). רבני הערים, שהם הכח המשמעותי באסיפה הבוחרת, נבחרים על ידי עסקני ציבור שונים (נציגי בתי הכנסת, המועצה הדתית ופקידי המועצה המקומית.

כך למעשה נוצר מצב של מעגל כמעט סגור שבו נבחרים בעיקר רבנים מתוך ממסד הרבנות עצמו לתפקיד זה, והדבר אינו מאפשר לתלמידי חכמים שאינם קשורים לממסד להכנס אליו. ההשפעה החיצונית היחידה באסיפה הבוחרת היא של חברי הכנסת ופקידי עירייה, וכך נוצר מצב שבו הרבנות קשורה בשלשלאות רבות למערכות פוליטיות שונות (פנימיות וחיצוניות), ובעלי התפקידים בו הם כולם מינויים פוליטים של מקורבים. הדבר מקשה מאד על חדירתם של כוחות חדשים שירעננו את הקבעון שבו מצויה הרבנות. מציאות זו יצרה מצב שהציבור ברובו המכריע אינו מכיר במוסד זה כגוף בעל סמכות כלשהי לעיצוב פני היהדות בימינו.

לאור זאת, כדאי להזכר בדברי החזון שכתב הרב הראשי הראשון לישראל, הראי"ה קוק, שהגה את רעיון הרבנות הראשית:

הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית, הרבנות זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע ע"י השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש בכל העולם כולו (מתוך: "כבוד הרבנות", מאמרי הראי"ה)

בפועל הרבנות כיום רחוקה מלהיות במרום פסגת הכוחות הרבניים במדינת ישראל, אינה יוצרת את דעת הקהל, אלא ממאיסה עצמה עליו או במקרה הטוב נגררת אחריו, אינה מקרבת לבבות ליהדות אלא רק מרחיקה אותם, אינה מכניסה רוח של שלום אלא רק מפלגת בין הסיעות הפוליטיות שמנסות להשתלט עליה, אינה מוסיפה כבוד לתורה, והנקודה החשובה ביותר לדעתי: היא אינה עמלה עם הציבור בבניין היצירה הלאומית. בנקודה אחרונה זו ברצוני להתמקד בדברים הבאים.

חוק הרבנות הראשית הגדיר את תפקידה הראשון של מועצת הרבנות הראשית כ"מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה". מי מכיר כיום אנשים השואלים בעצתה של הרבנות בענייני הלכה? הציבור הדתי וגם הציבור המסורתי תמיד יעדיף לפנות לרב פופולארי זה או אחר על מנת להתייעץ בענייני הלכה. לעיתים זה יכול להיות גם רב המשמש כרב עיר או דיין בבתי הדין הרבנים, אבל הפניה אליו לא תבוא מתוך מעמדו הרשמי אלא מתוך קבלתו בעיני הציבור הפונה אליו.

היהדות מעולם לא התיימרה לקדש את הפלורליזם כשלעצמו, אלא רק להשתמש בו ככלי אמיתי לחתירה אל התורה האחת מתוך נקודות מבט שונות. בכל מה שנוגע למנהגים ומסורות שנוספו למצוות ברבות השנים, הגוון הרב בין עדות ישראל מביא לעושר רב בחיים הרוחנים של עם ישראל, אך בכל מה שנוגע לענייני הלכה (לפחות זו הקשורה לחיים הציבורים) חייבת להיות מערכת אחת וברורה. על-פי הכתוב בספר דברים כל המחלוקות ההלכתיות בסופו של דבר מתבררות במרכז רוחני אחד על ידי השופטים והכהנים היושבים בסמוך לבית המקדש. היהדות אינה שוללת את הלגיטימיות של המחלוקת אך גם אינה מקדשת אותה, אלא רק קובעת שעליה להיות לשם שמים ורק אז סופה להתקיים. רק כאשר שני הצדדים מאמינים שיש אמת אחת בשמים וישנה חתירה אליה מתוך בירור משותף, רק אז ניתן באמת לקבל את המקום של השכן שממנו נקודת המבט היא שונה, ומתוך כך מתגלה שכינה בישראל.

כדי לקיים חברה, חייבת להיות סמכות ריבונית שבאמצעותה יתקבלו ההחלטות לגבי הכללים שעל פיהם יתנהלו החיים התרבותיים של בני האדם ביחידת שטח נתונה. הרבנות הראשית קיבלה ממדינת ישראל סמכויות ריבוניות בתחומים מסויימים, ומכאן נובע הפוטנציאל העצום הטמון בה ליצירת חיבור מחודש של היהדות לחיים הריבוניים, איחודה והתחדשותה בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית כדברי הרב קוק. הדרך אמנם לחזון זה היא רחוקה, והגורם העיקרי לכך הוא שמרבית שומרי המצוות בימינו מחובר בעיקר רק לענייני התורה שעוסקים בחיי הפרט. כמו כן, ציבור זה ברובו משלים עם המציאות שבה ישנם תורות רבות לישראל, ואינו בשל לעזוב את מסורת אבותיו והרגליו על מנת לערוך בירור אמיתי בין תורות אלו. מסיבה זו הנסיונות השונים בעבר לחידוש הסנהדרין, החל מהרב בירב במאה ה-16 ועד לרב מימון בימי הקמת המדינה, נכשלו כולם.

 

בחירת מועצה של תלמידי חכמים ייצוגית מכלל החברה היהודית במדינת ישראל

לאור דברים אלו ברצוני להציע כי הצעד הראשון לקראת החזון המיוחל צריך להעשות באמצעות עריכת תיקון מהותי בחוק הרבנות הראשית. שינוי שיהפוך אותה ממוסד שעוסק רק במתן שירותי דת לפרט, למוסד שעוסק בעיצוב פניהם של כלל החיים היהודים בימינו, לרבות אלו הלאומיים. לשם כך, יש לשנות את השיטה בה נבחרים חברי מועצת הרבנות הראשית, לכזו שתביא להבחרותם של תלמידי חכמים ראשונים במעלה, המייצגים את כל קשת ההשקפות היהודיות המצויות כיום בציבור היהודי במדינת ישראל (ראה להלן הצעתי לשיטה כזו). רק רבנות המייצגת את מגוון הגישות היהודיות בימינו, תוכל לקבל את ההכרה לסמכותה ממרבית הציבור בישראל.

אם שינוי זה יצלח, יוקרתו של מוסד זה בעיני הציבור תעלה לאין שיעור. תחילה הנושאים שבהם יש לרבנות סמכות ריבונית ומחייבים הכרעה הלכתית אחת כגון נישואים, כשרות, נהלי התפילה בכותל המערבי, גיור וכדומה, ידונו באופן פורה יותר לאור מגוון הדעות שישמעו במועצת הרבנות, והכרעות, ולו זמניות, יהיו בעלי השפעות מרחיקות לכת בעיצוב היהדות. הכרעות אלו יהיו ההכרעות ההלכתיות הראשונות מזה כל שנות הגלות, שיעשו על ידי נציגות של תלמידי חכמים מכל גווני ההשקפה היהודית של אותו דור. גם במצב שבו שומרי-מצוות רבים עדיין לא יכירו במועצת חכמים זו כסמכות ההלכתית עבורם, יש להניח שמרבית הציבור המסורתי וחלקים גדולים מהציבור הדתי לאומי יכירו בהכרעות אלו, מלבד העובדה שהכרעות אלו מחייבות את כלל הציבור. כלומר, גם אנשים מקרב הציבור החרדי יצטרכו תחילה לעמוד בתנאים ההלכתיים שקבעה הרבנות על מנת להיות רשומים כנשואים במרשם האוכלוסין, או לקבל תעודת כשרות, למשל. לכן, גם אם ישבו במועצה זו רבנים שאינם מקובלים כלל על הציבור החרדי, זה האחרון לא יוכל להחרים את הרבנות הראשית כליל, כפי שהוא אינו מחרים את הכנסת ולוקח בה חלק פעיל.

להערכתי, מצב זה יצור מערכת שתלך ותגביר את מעמדה של הרבנות הראשית עד למצב שבו יופנו אליה גם שאלות בענייני הלכה שאינן קשורות לעניינים שבהם המדינה נתנה לה סמכות ריבונית. עצם קיומו של גוף רבני שקובע הלכה ברמה הממלכתית, יצליח לקרב רבים מהציבור אל מורשתו, ויאפשר להם לאמץ חלק מהחלטותיו הרוחניות של מוסד זה מבלי להרגיש מחויבות להשתייך לזרם כלשהו. במילים אחרות, רבנות איכותית וייצוגית יותר, תוליד מעגל של גורמים שישפיעו זה על זה, עד למצב שבו יוקרתו בעיני כלל הציבור תעלה באופן מתמיד וכך יתקיים גם יעודה כמקרבת לבבות ומכניסה רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות, חיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו.

 

פרטי ההצעה לשינויי שיטת בחירת חברי מועצת הרבנות הראשית

ברצוני להציע שחוק הרבנות הראשית ישונה כך שהרכבה של מועצת הרבנות הראשית ייקבע על-ידי הציבור ולא בידי אסיפה בוחרת, ובראש המועצה יעמד רק רב ראשי אחד. מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים ויבחרו אחת ל-5 שנים במנגנון בעל שני שלבים.

בשלב הראשון ייערכו בחירות כלליות בקלפיות שיוצבו בכל סניפי הרבנות הראשית. ציבור הבוחרים בבחירות אלו יעבור סינון, ולא כל אחד יוכל להשתתף בהן. הרעיון העומד מאחורי הסינון הוא שרק אנשים שמבינים בתחום שבו נבחריהם אמורים לעסוק יוכלו לבחור. כפי שללשכת עורכי הדין מצביעים רק עורכי דין וליו"ר ההסתדרות הרפואית בוחרים רק רופאים, כך גם לרבנות הראשית יצביעו רק יהודים שמגלים בקיאות מסויימת במושגי יהדות. בקיאות זו תימדד באמצעות מבחן קצר במושגי יסוד ביהדות שיערך לכל בוחר שיורשה לבחור. את המבחן תחבר ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. אפשר לדון על רמת הבקיאות המזערית הנדרשת על מנת לעבור מבחן זה, וברור הוא שככל שמעלים את הרף תוצאות הבחירות יהיו פחות ייצוגיות, אך חייבים למנוע מצב שבו עסקנים פוליטים כאלו או אחרים מגייסים ציבור המצביע כ"חיילים צייתנים" ולא מתוך שיקול דעת.

בנוסף לקריטריון הבקיאות יש לקבוע גם הצהרת אמונים כלשהי של הבוחרים ביחס למוסד הרבנות, וזאת על מנת לצמצם את המקרים של גורמים המנסים להשפיע מבחוץ על מוסד שהם כלל לא מכירים בו. להלן רעיונות אפשריים נוספים למדדים שעל-פיהם ייבחרו הבוחרים:

• עברו את גיל 40.

• נישאו דרך הרבנות.

• משתייכים לקהילה יהודית כלשהי או לבית כנסת.

הבחירות בשלב הראשון לא יהיו עבור חברי מועצת הרבנות הראשית, אלא רק עבור הדמות שתבחר בהם. ככל שדמות מסויימת תקבל יותר קולות, כך היא תוכל לקבוע את זהותם של חברים רבים יותר במועצה. שיטה זו מאפשרת לדמות הנבחרת להציב גם תלמידי חכמים שאינם מפורסמים בציבור לתפקיד זה. לכן, בשלב הראשון לא ייבחרו מועמדים מסויימים, אלא הציבור יוכל לבחור עבור כל דמות שהיא, אפילו אם זו לא הציבה את מועמדותה. כך גם אישים צנועים יותר יוכלו להבחר ישירות בידי הציבור. הדמות הנבחרת הרי לא צריכה לקבל תפקיד כלשהו, אלא רק לבחור את האנשים הראויים לשבת במועצת הרבנות הראשית. כמובן, היא תוכל למנות גם את עצמה להיות אחד מהם, ומצד שני תוכל לבחור שלא לקחת כלל חלק במהלך, ולהעביר את קולותיה לדמות אחרת. במקרה שבו הדמות שנבחרה מעדיפה שלא לקחת כל חלק בבחירות, בשל אי הכרתה בסמכותו של מוסד הרבנות הראשית או מכל סיבה אחרת, כל הקולות שבחרו בה ייפסלו. דמויות שלא יעברו את אחוז החסימה יוכלו להעביר את קולותיהן לדמויות אחרות מבין אלו שעברו את אחוז החסימה.

לאחר מינוי חברי מועצת הרבנות הראשית בידי הדמויות הנבחרות ובהתאם לכמות הקולות היחסית שקיבל כל אחד מהם, שבעים חברי מועצת הרבנות הראשית יבחרו את הרב הראשי.

 

סיכום

הטענה העיקרית של הדברים שהובאו כאן היא, שעלינו לשנות את אופן בחירת חברי מועצת הרבנות הראשית כך שיבחרו אליה נציגים מכלל גווני היהדות במדינת ישראל. רק במציאות כזו יוקרתו של המוסד תעלה בעיני הציבור, וכך גם כוחו והשפעתו על החיים היהודים בכלל. השיטה המפורטת המוצעת כאן לגבי אופן הבחירה של נציגים אלו הינה רק הצעה לדרך אחת שעשויה להוביל לשינוי המיוחל, אך גם אם לא מסכימים איתה אין הדבר גורע מערכה של הטענה העיקרית המובאת בראשית הדברים כאן. כנסת ישראל שנבחרה זה עתה הביאה בפנינו הזדמנות היסטורית לבצע מהפך אמיתי במבנה הרבנות הראשית, מהפך שעשוי להשפיע באופן היסטורי גם על צביונה של היהדות בימינו. אל נא נפספס הזדמנות זו בתיקונים קוסמטיים בלבד בחוק הרבנות הראשית, אלא נאזור אומץ וניקח אחריות לבצע, בעזרת ה`, את המהפך המתבקש.

 

 

כשהרבנות תייצג את נשמת האומה

יצחק דבירה

הנני יהודי מאמין שמשתדל לשמור מצוות, אך אינני חובש כיפה, ואינני מזדהה עם זרם כלשהו ביהדות. גדלתי בבית שאינו דתי. מגיל 14 התחלתי ללמוד את התורה שבכתב ומגיל 21 התחלתי לחקור את התורה שבעל-פה, במסגרת חיפושי אחר התכלית שלשמה אנו קיימים והמשמעות של היותי בן לעם היהודי. הבירור שערכתי תמיד במקורות היהדות, נבע מכך שההלכה היהודית בימינו היתה בעיני לא פה – כלומר לא קשורה למציאות ימינו, אך גם לא שם – שונה מאד ממקורותיה כפי שהם מופיעים בתורה שבכתב, ולמעשה תקועה אי שם בתרבות ימי הביניים. לכן גיבשתי לי עם השנים יהדות אוטונומית משלי, אך פתרון זה מעולם לא סיפק אותי. עם השנים הפנמתי את העובדה שהתורה לא ניתנה עבור הפרט – אלא רק לעם השלם. המשמעות האמיתית של המצוות מתקיימת רק בכך שהן מהוות דרך חיים שבה מתנהלת חברה שלמה.

אך בדיוק בנקודה זו מתחילות הבעיות. מי בעצם בעל הסמכות כיום עבור העם להגיד לו מהי בדיוק תורת ה`? מהן המצוות הרלוונטיות בה לימינו? מהן עקרונותיה וכיצד יש ליישמם בימינו? יהודי שלא גדל עם מסורת של שמירת מצוות ורוצה להתקרב ליהדות נמצא כיום נבוך מול שלל האפשרויות שעומדות לפניו במרכול היהודי. כיצד ידע מהי הבחירה הנכונה אם לא למד את כל התורה כולה? כיצד יבחר את הרב הנכון ביותר, אם לא ישיג חכמה ובקיאות הגדולה יותר מכל הרבנים? יש שיבחרו לקבל את המסורות וההלכות המקובלות על מרבית ציבור שומרי המצוות, אך בהעדר מנגנון בעל סמכות ופתיחות לבחון את הליקויים במסורות אלו, אינני מרגיש כל מחויבות אישית לשמר אותן.

התורה מייעדת אותנו למציאות שבה היא איננה מתמצה בטקסט חתום בספר. התורה אמורה לנבוע בכל דור ודור ובסופו של דבר לצאת אל העולם כולו מהר ציון, כדברי הנביא "כי מציון תצא תורה ודבר ה` מירושלים" (ישעיהו ב: ג). המציאות האוטופית של המקרא היא של תקשורת רציפה עם א-לוהים על ידי נביאיו, שופטיו וכוהניו במקום שאותו א-לוהים בחר. האבל שלנו על חורבן בית המקדש איננו רק על העדר המרכז הפולחני של עם ישראל, אלא גם ואולי אף בעיקר על העדרה של נקודת משען של צדק ומוסר – העדרה של התורה. הנביא במגילת איכה מקונן "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִיבַּד וְשִׁיבַּר בְּרִיחֶיהָ. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹים אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה`" (איכה ב: ט). חז"ל אמרו: "בזמן שיש כהן – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט" (סנהדרין נב). במילים אחרות, כשאין מרכז אחד שבו ההלכה נפסקת, אז למעשה אין תורה בישראל. כמו כן, "כל דור ש[בית המקדש] אינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו, מאי טעמא, לפי שלא עשה תשובה" (ילקוט שמעוני, תהלים, קל"ז, תתפו). כלומר, עצם העובדה שאין כיום בית מקדש, היא לא בגלל העבודה הזרה בימי הבית הראשון או שנאת החינם של ימי הבית השני, אלא כיוון שאנו לא חותרים לבנייתו בימינו.

כך גם לגבי התורה. אין לנו תורה של ממש כיום, משום שאיננו פועלים לאחד אותה על ידי יצירת מרכז פסיקה שגם יוכל לחדש אותה בהתאם לצרכי הדור. כיום כל אחד מקדש את התורה והאמת שלו כפי האמור במקרא "איש הישר בעיניו יעשה", ואין ניסיון כן ואמיתי לחתור ביחד אל "הטוב בעיני ה`". אין זה כלל משנה אם נקרא לזה `סנהדרין` או `בית הדין הגדול`, העיקר שניצור מערכת כלשהי, שאפילו באופן זמני, תאחד את ההלכה עבור עם ישראל.

רבנות וריבונות

בעקבות הבחירות הקרבות לרבנות הראשית דובר לאחרונה רבות על הצורך לבצע מהפכה במוסד זה. מלבד הציבור החרדי, שעמדתו בנושא כמעט ולא נשמעת, נראה שישנו קונצנזוס בכלל הציבור שהרבנות צריכה לשנות את פניה ולהיות מאירת פנים, גמישה יותר ופתוחה יותר לצרכי ציבור, ובפרט לציבור החילוני. הדעה הרווחת היא שהדרך לבצע שינויים אלו היא באמצעות החלפת הרבנים במוסד זה ברבנים מקרב הציבור הדתי-לאומי, שכן הרבנות בעשור האחרון הפכה להיות חרדית יותר מתמיד, וזאת למרות העובדה שהציבור החרדי כלל לא מכיר בסמכותה.

נראה שהשיח אודות המהפכה הנצרכת במוסד זה מפספס את עיקרו. הוא עוסק רק בדרכים הפתלתלות שיש לבצע על מנת להשיג את הרוב הנצרך באסיפה הבוחרת, שיצביע עבור רבנים ציונים עם גישה הלכתית מקלה ומאירת פנים יותר לציבור החילוני. כולם עוסקים באיך לרפא את הסימפטום במקום לחפש את שורש המחלה המצוי במנגנון הבוחר את מועצת הרבנות הראשית והעומדים בראשה. ההצעות היחידות שעוסקת במקצת בשינוי המבנה היא של חברי הכנסת משה פייגלין ואלעזר שטרן. הראשון מנסה לקדם תיקון בחוק הרבנות הראשית שיקבע שישנו רק רב ראשי אחד לישראל, ולא שניים (ספרדי ואשכנזי). הצעתו של שטרן נוגעת בדיוק בתחום הנדון כאן, בכך שהיא מרחיבה את הנציגים באסיפה הבוחרת ומצמצמת את כוחם של רבני הערים, אך מהווה רק צעד קטן לקראת המהפכה האמיתית שיש לבצע באופן בחירת הרבנים, והיא עדיין אינה משחררת את המוסד ממלתעותיו של הממסד הפוליטי ועסקניו.

הבעיה העיקרית במוסד הרבנות הראשית נובעת מהמנגנון שעל-פיו נבחרים הרבנים הראשיים וחברי מוצעת הרבנות הראשית. על-פי החוק מועצת הרבנות הראשית מורכבת מ-16 חברים שבתוכם: 2 הרבנים הראשים, 4 רבני הערים הגדולות, ועוד 10 רבנים שנבחרים על ידי האסיפה הבוחרת. האסיפה הבוחרת מורכבת מ-80 רבנים מוניציפלים ו-70 נציגים ציבור (ראשי ערים ומועצות, ראשי מועצות דתיות, חברי כנסת ושרים). רבני הערים, שהם הכח המשמעותי באסיפה הבוחרת, נבחרים על ידי עסקני ציבור שונים (נציגי בתי הכנסת, המועצה הדתית ופקידי המועצה המקומית.

כך למעשה נוצר מצב של מעגל כמעט סגור שבו נבחרים בעיקר רבנים מתוך ממסד הרבנות עצמו לתפקיד זה, והדבר אינו מאפשר לתלמידי חכמים שאינם קשורים לממסד להכנס אליו. ההשפעה החיצונית היחידה באסיפה הבוחרת היא של חברי הכנסת ופקידי עירייה, וכך נוצר מצב שבו הרבנות קשורה בשלשלאות רבות למערכות פוליטיות שונות (פנימיות וחיצוניות), ובעלי התפקידים בו הם כולם מינויים פוליטים של מקורבים. הדבר מקשה מאד על חדירתם של כוחות חדשים שירעננו את הקבעון שבו מצויה הרבנות. מציאות זו יצרה מצב שהציבור ברובו המכריע אינו מכיר במוסד זה כגוף בעל סמכות כלשהי לעיצוב פני היהדות בימינו.

לאור זאת, כדאי להזכר בדברי החזון שכתב הרב הראשי הראשון לישראל, הראי"ה קוק, שהגה את רעיון הרבנות הראשית:

הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית, הרבנות זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע ע"י השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש בכל העולם כולו (מתוך: "כבוד הרבנות", מאמרי הראי"ה)

בפועל הרבנות כיום רחוקה מלהיות במרום פסגת הכוחות הרבניים במדינת ישראל, אינה יוצרת את דעת הקהל, אלא ממאיסה עצמה עליו או במקרה הטוב נגררת אחריו, אינה מקרבת לבבות ליהדות אלא רק מרחיקה אותם, אינה מכניסה רוח של שלום אלא רק מפלגת בין הסיעות הפוליטיות שמנסות להשתלט עליה, אינה מוסיפה כבוד לתורה, והנקודה החשובה ביותר לדעתי: היא אינה עמלה עם הציבור בבניין היצירה הלאומית. בנקודה אחרונה זו ברצוני להתמקד בדברים הבאים.

חוק הרבנות הראשית הגדיר את תפקידה הראשון של מועצת הרבנות הראשית כ"מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה". מי מכיר כיום אנשים השואלים בעצתה של הרבנות בענייני הלכה? הציבור הדתי וגם הציבור המסורתי תמיד יעדיף לפנות לרב פופולארי זה או אחר על מנת להתייעץ בענייני הלכה. לעיתים זה יכול להיות גם רב המשמש כרב עיר או דיין בבתי הדין הרבנים, אבל הפניה אליו לא תבוא מתוך מעמדו הרשמי אלא מתוך קבלתו בעיני הציבור הפונה אליו.

היהדות מעולם לא התיימרה לקדש את הפלורליזם כשלעצמו, אלא רק להשתמש בו ככלי אמיתי לחתירה אל התורה האחת מתוך נקודות מבט שונות. בכל מה שנוגע למנהגים ומסורות שנוספו למצוות ברבות השנים, הגוון הרב בין עדות ישראל מביא לעושר רב בחיים הרוחנים של עם ישראל, אך בכל מה שנוגע לענייני הלכה (לפחות זו הקשורה לחיים הציבורים) חייבת להיות מערכת אחת וברורה. על-פי הכתוב בספר דברים כל המחלוקות ההלכתיות בסופו של דבר מתבררות במרכז רוחני אחד על ידי השופטים והכהנים היושבים בסמוך לבית המקדש. היהדות אינה שוללת את הלגיטימיות של המחלוקת אך גם אינה מקדשת אותה, אלא רק קובעת שעליה להיות לשם שמים ורק אז סופה להתקיים. רק כאשר שני הצדדים מאמינים שיש אמת אחת בשמים וישנה חתירה אליה מתוך בירור משותף, רק אז ניתן באמת לקבל את המקום של השכן שממנו נקודת המבט היא שונה, ומתוך כך מתגלה שכינה בישראל.

כדי לקיים חברה, חייבת להיות סמכות ריבונית שבאמצעותה יתקבלו ההחלטות לגבי הכללים שעל פיהם יתנהלו החיים התרבותיים של בני האדם ביחידת שטח נתונה. הרבנות הראשית קיבלה ממדינת ישראל סמכויות ריבוניות בתחומים מסויימים, ומכאן נובע הפוטנציאל העצום הטמון בה ליצירת חיבור מחודש של היהדות לחיים הריבוניים, איחודה והתחדשותה בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית כדברי הרב קוק. הדרך אמנם לחזון זה היא רחוקה, והגורם העיקרי לכך הוא שמרבית שומרי המצוות בימינו מחובר בעיקר רק לענייני התורה שעוסקים בחיי הפרט. כמו כן, ציבור זה ברובו משלים עם המציאות שבה ישנם תורות רבות לישראל, ואינו בשל לעזוב את מסורת אבותיו והרגליו על מנת לערוך בירור אמיתי בין תורות אלו. מסיבה זו הנסיונות השונים בעבר לחידוש הסנהדרין, החל מהרב בירב במאה ה-16 ועד לרב מימון בימי הקמת המדינה, נכשלו כולם.

 

בחירת מועצה של תלמידי חכמים ייצוגית מכלל החברה היהודית במדינת ישראל

לאור דברים אלו ברצוני להציע כי הצעד הראשון לקראת החזון המיוחל צריך להעשות באמצעות עריכת תיקון מהותי בחוק הרבנות הראשית. שינוי שיהפוך אותה ממוסד שעוסק רק במתן שירותי דת לפרט, למוסד שעוסק בעיצוב פניהם של כלל החיים היהודים בימינו, לרבות אלו הלאומיים. לשם כך, יש לשנות את השיטה בה נבחרים חברי מועצת הרבנות הראשית, לכזו שתביא להבחרותם של תלמידי חכמים ראשונים במעלה, המייצגים את כל קשת ההשקפות היהודיות המצויות כיום בציבור היהודי במדינת ישראל (ראה להלן הצעתי לשיטה כזו). רק רבנות המייצגת את מגוון הגישות היהודיות בימינו, תוכל לקבל את ההכרה לסמכותה ממרבית הציבור בישראל.

אם שינוי זה יצלח, יוקרתו של מוסד זה בעיני הציבור תעלה לאין שיעור. תחילה הנושאים שבהם יש לרבנות סמכות ריבונית ומחייבים הכרעה הלכתית אחת כגון נישואים, כשרות, נהלי התפילה בכותל המערבי, גיור וכדומה, ידונו באופן פורה יותר לאור מגוון הדעות שישמעו במועצת הרבנות, והכרעות, ולו זמניות, יהיו בעלי השפעות מרחיקות לכת בעיצוב היהדות. הכרעות אלו יהיו ההכרעות ההלכתיות הראשונות מזה כל שנות הגלות, שיעשו על ידי נציגות של תלמידי חכמים מכל גווני ההשקפה היהודית של אותו דור. גם במצב שבו שומרי-מצוות רבים עדיין לא יכירו במועצת חכמים זו כסמכות ההלכתית עבורם, יש להניח שמרבית הציבור המסורתי וחלקים גדולים מהציבור הדתי לאומי יכירו בהכרעות אלו, מלבד העובדה שהכרעות אלו מחייבות את כלל הציבור. כלומר, גם אנשים מקרב הציבור החרדי יצטרכו תחילה לעמוד בתנאים ההלכתיים שקבעה הרבנות על מנת להיות רשומים כנשואים במרשם האוכלוסין, או לקבל תעודת כשרות, למשל. לכן, גם אם ישבו במועצה זו רבנים שאינם מקובלים כלל על הציבור החרדי, זה האחרון לא יוכל להחרים את הרבנות הראשית כליל, כפי שהוא אינו מחרים את הכנסת ולוקח בה חלק פעיל.

להערכתי, מצב זה יצור מערכת שתלך ותגביר את מעמדה של הרבנות הראשית עד למצב שבו יופנו אליה גם שאלות בענייני הלכה שאינן קשורות לעניינים שבהם המדינה נתנה לה סמכות ריבונית. עצם קיומו של גוף רבני שקובע הלכה ברמה הממלכתית, יצליח לקרב רבים מהציבור אל מורשתו, ויאפשר להם לאמץ חלק מהחלטותיו הרוחניות של מוסד זה מבלי להרגיש מחויבות להשתייך לזרם כלשהו. במילים אחרות, רבנות איכותית וייצוגית יותר, תוליד מעגל של גורמים שישפיעו זה על זה, עד למצב שבו יוקרתו בעיני כלל הציבור תעלה באופן מתמיד וכך יתקיים גם יעודה כמקרבת לבבות ומכניסה רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות, חיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו.

 

פרטי ההצעה לשינויי שיטת בחירת חברי מועצת הרבנות הראשית

ברצוני להציע שחוק הרבנות הראשית ישונה כך שהרכבה של מועצת הרבנות הראשית ייקבע על-ידי הציבור ולא בידי אסיפה בוחרת, ובראש המועצה יעמד רק רב ראשי אחד. מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים ויבחרו אחת ל-5 שנים במנגנון בעל שני שלבים.

בשלב הראשון ייערכו בחירות כלליות בקלפיות שיוצבו בכל סניפי הרבנות הראשית. ציבור הבוחרים בבחירות אלו יעבור סינון, ולא כל אחד יוכל להשתתף בהן. הרעיון העומד מאחורי הסינון הוא שרק אנשים שמבינים בתחום שבו נבחריהם אמורים לעסוק יוכלו לבחור. כפי שללשכת עורכי הדין מצביעים רק עורכי דין וליו"ר ההסתדרות הרפואית בוחרים רק רופאים, כך גם לרבנות הראשית יצביעו רק יהודים שמגלים בקיאות מסויימת במושגי יהדות. בקיאות זו תימדד באמצעות מבחן קצר במושגי יסוד ביהדות שיערך לכל בוחר שיורשה לבחור. את המבחן תחבר ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. אפשר לדון על רמת הבקיאות המזערית הנדרשת על מנת לעבור מבחן זה, וברור הוא שככל שמעלים את הרף תוצאות הבחירות יהיו פחות ייצוגיות, אך חייבים למנוע מצב שבו עסקנים פוליטים כאלו או אחרים מגייסים ציבור המצביע כ"חיילים צייתנים" ולא מתוך שיקול דעת.

בנוסף לקריטריון הבקיאות יש לקבוע גם הצהרת אמונים כלשהי של הבוחרים ביחס למוסד הרבנות, וזאת על מנת לצמצם את המקרים של גורמים המנסים להשפיע מבחוץ על מוסד שהם כלל לא מכירים בו. להלן רעיונות אפשריים נוספים למדדים שעל-פיהם ייבחרו הבוחרים:

• עברו את גיל 40.

• נישאו דרך הרבנות.

• משתייכים לקהילה יהודית כלשהי או לבית כנסת.

הבחירות בשלב הראשון לא יהיו עבור חברי מועצת הרבנות הראשית, אלא רק עבור הדמות שתבחר בהם. ככל שדמות מסויימת תקבל יותר קולות, כך היא תוכל לקבוע את זהותם של חברים רבים יותר במועצה. שיטה זו מאפשרת לדמות הנבחרת להציב גם תלמידי חכמים שאינם מפורסמים בציבור לתפקיד זה. לכן, בשלב הראשון לא ייבחרו מועמדים מסויימים, אלא הציבור יוכל לבחור עבור כל דמות שהיא, אפילו אם זו לא הציבה את מועמדותה. כך גם אישים צנועים יותר יוכלו להבחר ישירות בידי הציבור. הדמות הנבחרת הרי לא צריכה לקבל תפקיד כלשהו, אלא רק לבחור את האנשים הראויים לשבת במועצת הרבנות הראשית. כמובן, היא תוכל למנות גם את עצמה להיות אחד מהם, ומצד שני תוכל לבחור שלא לקחת כלל חלק במהלך, ולהעביר את קולותיה לדמות אחרת. במקרה שבו הדמות שנבחרה מעדיפה שלא לקחת כל חלק בבחירות, בשל אי הכרתה בסמכותו של מוסד הרבנות הראשית או מכל סיבה אחרת, כל הקולות שבחרו בה ייפסלו. דמויות שלא יעברו את אחוז החסימה יוכלו להעביר את קולותיהן לדמויות אחרות מבין אלו שעברו את אחוז החסימה.

לאחר מינוי חברי מועצת הרבנות הראשית בידי הדמויות הנבחרות ובהתאם לכמות הקולות היחסית שקיבל כל אחד מהם, שבעים חברי מועצת הרבנות הראשית יבחרו את הרב הראשי.

 

סיכום

הטענה העיקרית של הדברים שהובאו כאן היא, שעלינו לשנות את אופן בחירת חברי מועצת הרבנות הראשית כך שיבחרו אליה נציגים מכלל גווני היהדות במדינת ישראל. רק במציאות כזו יוקרתו של המוסד תעלה בעיני הציבור, וכך גם כוחו והשפעתו על החיים היהודים בכלל. השיטה המפורטת המוצעת כאן לגבי אופן הבחירה של נציגים אלו הינה רק הצעה לדרך אחת שעשויה להוביל לשינוי המיוחל, אך גם אם לא מסכימים איתה אין הדבר גורע מערכה של הטענה העיקרית המובאת בראשית הדברים כאן. כנסת ישראל שנבחרה זה עתה הביאה בפנינו הזדמנות היסטורית לבצע מהפך אמיתי במבנה הרבנות הראשית, מהפך שעשוי להשפיע באופן היסטורי גם על צביונה של היהדות בימינו. אל נא נפספס הזדמנות זו בתיקונים קוסמטיים בלבד בחוק הרבנות הראשית, אלא נאזור אומץ וניקח אחריות לבצע, בעזרת ה`, את המהפך המתבקש. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

סקרים
תוצאות הצבעה חזרה לסקר
3
סקר זה פתוח למשתמשים רשומים בלבד. לכניסה או הרשמה- לחץ כאן
עליך לבחור תשובה
תשובה אחוזי הצבעה
אין מטרה אחת עליונה - .. 12%
אין מטרה רצינית לפעולו.. 2%
להגיע לזהות עם האלהים .. 12%
להיות מאושר 26%
להשיג כמה שיותר כסף 3%
להשתחרר מן הסבל / פשוט.. 8%
למצוא אהבה 7%
לעזור כמה שיותר לזולת 2%
לעזור כמה שיותר למדינה.. 1%
לעשות את רצון האלהים 22%
סה"כ מצביעים0
סקר למשתמשים רשומים בלבד
הצבעת כבר
הצבעת כבר
מבחר הופעות בתקשורת
אשכולות בפורומים
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל zachiz אלא אם צויין אחרת