00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן.

הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר.

ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב הצוואר בדיוק כמוך, עצוב, מיואש מאינסוף חלומות שבכל שנת לימודים משולמת, הולך ומתרחק, שלא נאמר מתנפץ.

את לא מתייאשת. את סופרת את הזמנים, מחשבת שבועות עד לסוף הסמסטר השני של שנת הלימודים השלישית שלך. את עושה חישובים של משכורות משתי עבודות שלא משאירות לך הרבה זמן לשיעורי בית, ואפילו לא מזכירה את העובדה שאת כבר מתה לעבור לגור לבד כי גיל עשרים ושש וחצי הוא גיל מספיק בשל לכך. אבל למי יש כסף גם לזה עכשיו?

ההיא מבנק מסיימת את השיחה עם אותו משפט שהתחילה, את צריכה לשחרר שם כסף מהחיסכון עוד היום או להפקיד כסף, עוד היום. במקביל את שומעת על ההוא שמוחקים לו חובות, היו כלא היו ועל מה אתם מדברים בכלל? הדמעות שלך כבר לא מסוגלות לשתוק, בא לך להקיא, בך לך להקיא. את מתקשרת לשירות הטלפוני שעובד עשרים וארבע שעות ביממה ועונה לך נציג טלפוני שעושה בשבילך את הפעולות בארבע דקות וחצי. הוא מספר לך על הדרך שגם הוא סטודנט ושהוא מבין את העצב שלך. הוא מתנצל על חוסר השירות שקיבלת מההיא ממרכז השירות ואפילו מכוון אותך איך מגישים פנייה של חוסר שביעות רצון, שלא נאמר תלונה על הדבר.

התלונות האמיתיות שלך הן בכלל לא אל ההיא ממרכז השירות, אלא לדרגים גבוהים יותר שמעליה, ואולי גם לעצמך. לעצמך כי לא כל הבחירות שלך במהלך הדרך תקפות באותה מידה גם להיום. להם כי הם לוקחים ולוקחים ולוקחים ממך.

ומה שאת מקבלת בתמורה לא תמיד מספיק לך. טלפונים חודשיים מהבנק לא מוסיפים לזה. נמאס לך להילחם ולהיחנק בכל חודש מחדש. הכל נדחה ובהמתנה עד שיתאזן קצת ויאפשר לך לנשום רק קצת. זה יותר מעכשיו.

וכל זה בלי שאמרת אפילו מילה אחת על יתר המשפחה שלך...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

21 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת