00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

הגיגים אחרי המנגלים...

                                                  

אומנם יום העצמאות כבר מאחורינו אבל כהרגלי בקודש אני ממשיכה להגג על כל דבר גם אם הוא היה בשבוע שעבר...כי אחרת איך אהיה רגועה...מישהו יכול להגיד לי, מתי, ואיך התחילה התופעה של לעשות על האש? איך קרה שהמטרה שלנו ליציאה מהבית הפכה להיות אך ורק לצורך אכילה? מה גרם לכך שבמקום לצאת ולטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, אנחנו יושבים ובולסים בלי הפסקה?...וזאת למרות שרובנו עדיין סוחבים על גופנו את שאריות המצות, המופליטות וכל שאר הקלוריות שגרמו לנו לעודף משקל...

איך לא שמנו לב שלאט לאט במקום להחזיק ביד דגלים, אנחנו מחזיקים בנפנף של המנגלים?...איך מאזרחים גאים שהיינו תולים דגלים על מכוניות ובתים, הפכנו בטלנים שיושבים בפארק, אוכלים שישליק ומסתכלים אחד על השני לועסים?....איך זה שבמקום להקנות לילדינו הכרת הארץ ואהבת המולדת, הפכנו להיות עבורם בית ספר לנפנוף וצליית בשר על גחלים? כולנו פתאום טבחים מומחים. השיעור הראשון מתחיל כבר מוקדם בבוקר כשאנחנו ממהרים להשתלט על כל פיסת דשא או חורשה, תוקעים סככה ומבשרים לאומה שברגע זה קם ישוב חדש עם הרבה בשר...אנחנו עסוקים ביום הזה להעמיס את הצידנית בכמה שיותר שיפודים ותבלינים. ממשיכים בלי הפסקה עם החינגה והסגידה למנגל... ובסוף היום אנחנו משתרכים בכבדות לאוטו, נשבעים שלא נדליק את הפחמים לפחות כמה חודשים...

ושלא תבינו אותי לא נכון...אני לא חושבת שיש אוכל יותר טעים משישליק שנעשה טוב על האש, עם הרבה טחינה... פיתה טריה וחמה...וחמוצים...וגם לי על האש תמיד "עושה את זה"...גם אחרי ארוחה דשנה אני בקלות מתפתה לנגוס בקבב או קציצה...אבל דחילאק!! ממש לא נראה לי ראוי ומכובד שנאמץ את זה בתור החגיגות שלנו ליום העצמאות!!...

                                            

איפה השימחה שהיתה פעם מורגשת מכל עבר ברחובות? איפה הדגלים שהתנופפו מכל חלון? כשהייתי ילדה הייתי מרגישה שיום העצמאות זו ממש חגיגה אחת גדולה. כולם היו יוצאים לרחובות, אוחזים ידיים, פוצחים בשירים וריקודי הורה במעגלים. אפשר היה להרגיש את השימחה בלב של כל אחד. את אהבת הארץ שהשתקפה מעיני החוגגים. מסביב היו מצטופפים אנשים, מוחאים כפיים ומנפנפים בדגלים. כולם נראו לי מאושרים וגאים. כולם גם הקפידו על תלבושת אחידה. בתקופה ההיא לא היה צורך בקמפיינים ופרסומות כחול ולבן כדי להזכיר מהי גאווה לאומית. לא היה אחד שיצא לרחוב בלי להתאים את הבגדים לדגל המדינה. ולא היתה גאווה יותר גדולה מהציפייה למצעד הצבאי שיעבור ברחוב הראשי. אני זוכרת את עצמי מביטה במבט גאה לעבר הטנק הזוחל, ובהרבה קינאה בחיילות הצועדות בשורה אחידה לצד החיילים שבפלוגה.

אז נכון. יש כמה דברים שהייתי מוכנה לוותר עליהם ואפילו בשימחה רבה...כמו למשל, הפטיש מפלסטיק עם הצפצפה.  שנאתי את הפטיש הזה שהיה נוחת על הראש שלי. כי למרות שניסיתי להתחמק ממנו, בדרך כלל זה לא נחל הצלחה. איכשהו תמיד הייתי חוטפת מכה מהידית הקשיחה ולא מהחלק הרך. בסוף הערב הייתי חוזרת עם כאבים בכל הראש וגולגולת נפוחה. ועם כל האיפור שהיה נמרח לי נראיתי כמו חייזר. אני לא מבינה איך שיחררנו יצרים על ראשי החוגגים. עד היום אני טראומטית ממנו וכל פטיש לשניצל יכול לגרום לי להיסטריה...גם על הצמר גפן המתוק לא הייתי מתנגדת לוותר, עם כל הכמיהה שלי לסוכר. הוא תמיד היה נדבק לי מסביב לשפתיים ובכל פינה בפרצוף. אף פעם לא הצלחתי באמת להנות מהממתק הזה ולהכניס אותו ישר לפה. הייתי עסוקה ברוב הזמן שלא אלכלך חס וחלילה את החולצה הלבנה...כי הרי לא הייתי מקבלת או קונה כל כך מהר חדשה...

                                          

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה...שנראה לי יותר מתאים אם נפגין מהי ציונות אמיתית ביום העצמאות. הגיע הזמן לשנות את ההרגל המגונה שיוצאים רק כדי "לעשות על האש". אני לא מתכוונת שנצא בשירים ובמחולות לרחובות....למרות שבמקום הורה אפשר תמיד לעבור לזומבה... אבל לא חסר פעילויות באתרי מורשת שממחישות מהי באמת אהבת מולדת. לצאת לטייל באתרים שיש להם חשיבות חינוכית לדורות הבאים. הקשר החם למדינה מתחיל קודם כל עם הכבוד להסטוריה שלה, אז זו סיבה מספיק טובה לבקר במוזיאונים, ללמוד על מה שהיה בעבר ולא רק דרך הספרים. מה רע אם נחזור לסייר יותר בבסיסים צבאיים להרגיש גאווה שיש לנו את הצבא. לממש את השימחה שיש לנו ארץ נהדרת ע"י הכרות עם כל פיסת אדמה נוספת, וכמו שאנחנו מתלהבים מנופי מוצי פוצי...סליחה...מאצ`ו פיצ`ו בברזיל...ככה הגיע הזמן שנתלהב ממה שיש בישראל. שנחזור הבייתה עייפים, אך מופתעים שגילינו עוד פינת חמד חדשה שלא הכרנו במדינה. שנרגיש איך הלב שלנו מתרונן מכל ואדי, נחל, חוף ים או כל נוף טבעי אחר שהטבע חנן את ארץ ישראל...

תראו...אני לא יודעת מה איתכם....אבל אני החלטתי שלא אהיה שותפה לזה יותר. שלא אתיישב ליד שום מנגל לנפנף. הדבר היחידי שיש סיכוי שתתפסו אותי מחזיקה...זה את המניפה שלי לעשות לעצמי קצת רוח...אז לסיכום במילים אחרות...פחות ניגוב חומוס בפיתות...יותר התחברות והזדהות לישראליות ולציונות...

אני יודעת שהפוסט הזה עלול להישמע קצת כמו הטפה...אבל זה בא מצורך לשתף בתחושות שלי ולהביע דעה. עוד הבהרה קטנה כדי שליתר בטחון, לא תבינו אותי לא נכון...אם זה מה שעושה לכם טוב, אז שיהיה בתיאבון...אבל אל  תשכחו לקחת איתכם בבגאז` בשנה הבאה, ליד הצידנית, את דגל המדינה. לנפנף גם בו אחרי שסיימתם את הארוחה...

                                       

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת