00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

באמריקה

זהות כפולה - פרק ד`

 

 

 

תקציר הפרקים הקודמים:

 דיויד וארוסתו מישל שבים לעיר לאחר הפלגה בת שבועיים למקסיקו, התיכנון שלהם לערוך חתונה לקנות בית ולהתחיל בחיים משותפים משתבש כשדיויד מגלה לתדהמתו שבזמן שהם היו בהפלגה מישהו הצליח לגנוב את זהותו ולרוקן להם את חשבונות הבנק. למרבה הצער לא המשטרה ולא הבנק יכלו להמציא פתרונות ממשיים, והכסף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.. המשטרה והחוקרים הפרטיים מנסים לעזור לו אבל לא מצליחים לגלות פרטים על זהותם של הגנבים ולאן נעלם הכסף..אחרי יום ארוך ומתיש הם ממליצים לדיויד לחזור הביתה ולהמתין להתפתחויות חדשות...



פרק ד`-

צרות בצרורות

סאן קלאמנטה - קליפורניה

צמרות הדקלים התנופפו ברוח המערבית וקרני שמש אחרונות האירו את העיירה הקטנה, ששוכנת מרחק קצר מהגבול עם מקסיקו על חוף הים. הם עמדו על מרפסת הקדמית כשכחול האוקינוס נשקף בעיניו של האיש הזקן ושבע הקרבות. מישל ניהלה את השיחה, בסבלנות ולא החסירה פרטים כששיתפה את אביה לראשונה בהשתלשלות האירועים. דיויד היה שקט רוב הזמן ורק הוסיף כמה משפטים על המאמצים המרובים שהוא עושה ועוד יעשה בכדי להחזיר את הדברים לקדמותם.

כל הזמן הזה שהם דיברו, התנדנד הסרג`נט על הכסא האהוב שלו צפה בים ולא הוציא מילה מפיו, עיניו מתרוצצות בין שניהם כמו מנסות להבין את מהות הדברים עבורם וכשנראה היה שעיכל את חומרת המצב, הרכין ראשו בעצב ונסגר לעצמו. למישל היה נדמה שראתה לחלוחית מבצבצת בקצה עינו של האיש הקשוח ששרד מלחמות והתגבר על אין ספור קשיים בחייו הארוכים, אבל בנושאים שהיו כרוכים בבת שלו הוא תמיד גילה רגישות יתרה.

היא ניסתה לדבר אל לבו, מבטיחה לו שהדברים יסתדרו בסופו של דבר וזה רק יקח קצת זמן, מזכירה לו שהיא עדיין הנסיכה שלו.. זאת שאוהבת אותו עד מאוד.. אך משהו כמו נשבר בתוכו, היא הכירה את המבט.. היא לא ידעה אם זאת האכזבה על כך שאין באפשרותם לערוך את החתונה המפוארת, או הכאב על מר גורלם הם אלו ששברו את רוחו.

בשבועות שחלפו מאז שפגשו אותו הוא מיעט לצאת והסתגר בביתו, ומישל בעידודו של דיויד, נסעה בכל סופשבוע מלוס אנג`לס עד אליו לוודא שהוא בסדר, היא היתה מבשלת לו את האוכל שאהב, ובילתה בחברתו שעות ארוכות על המרפסת מנסה לשפר את מצב רוחו העגום.

השבועות עברו והסרג`נט שכבר לא יצא מהבית בכלל, פסק גם לקבל את חבריו הותיקים שהיו נוהגים להתבדח אצלו בחצר הקדמית על בירה קרה, מעלים זכרונות על ימים רחוקים כשהיו צעירים חזקים ויפים והגנו על אמריקה שהם אוהבים. הם כיבדו את הסרג`נט הזקן אבל היו מבוגרים מידי בכדי לרדוף אחריו, ולאחר מספר פעמים שדחה אותם, הם פשוט הניחו לו לנפשו. 

בצר לה, חזרה מישל לגור איתו על מנת שתוכל להיות קרוב אליו ולוודא שהוא שומר על בריאותו, ולמרות התנגדותו הנמרצת.. היא לא ויתרה וענתה לו בנחישות "אבא אני לא אתן לך להרוג את עצמך, לא כל עוד אני בחיים!" אביה שלח אליה מבט נוקב, "אבל את.." החל לאמר משהו ואז נדם, כמו מקבל עליו את הדין. 

היא חזרה ללוס אנג`לס להפרד מדיויד ולאסוף את החפצים האישיים שלה מהדירה, כשסיימה דחסה את המזוודות למיניוואן הישן, חיבקה את דיויד משך דקות ארוכות, נשקה לו לשלום ויצאה לדרכה, משייטת לאיטה דרומה לאורך כביש החוף, כשמחשבות מטרידות מציפות את ראשה.. שאלות כמו.. 

"מי גנב לדיויד את הזהות, ומתי הוא הצליח לעשות את זה?, "האם זה מישהו שהם מכירים...?" והרי באוניה היתה כספת.. עבר הירהור בראשה, "ואולי זה מישהו אחר?" המחשבות שלה נשאו אותה חזרה אל אביה והיא התפללה לבריאותו וסמכה על דויד שלה שישכיל למצוא פיתרונות כמה שיותר מהר. היא האמינה שרק זה מה שיעזור לשפר את מצב רוחו, לראות אותנו בחזרה על הרגליים ועם המחשבה החיובית הזאת היא המשיכה בדרכה, קצת קלה יותר.

המהלומה הראשונה תפסה את דיויד לא מוכן.. היא הוציאה אותו משיווי המשקל והכינה אותו לבאות אחריה. הבנק שלווה לו את הכסף לעסק, התעלם ממכתבי ההסבר והטלפונים שלו ולאחר שהתשלומים החודשיים לפרעון פסקו מלהגיע. הם דיווחו עליו ועל "אובדן" ההלוואה, לכל רשויות האשראי, ולבנקים, והם תוך עשרים וארבע שעות סגרו לו את כל הברזים! בתום המערכה הראשונה הוא מצא את עצמו ללא אשראי וללא כסף מזומן בבנק, הוא הרגיש כמו צל של אדם אחד כזה שלא קיים פיננסית... 

האגרוף השני הגיע בצורת תביעה בת שלושים עמודים שנחתה עליו מהמכון האקדמי ששכר את שירותיו להתקין להם את מערכת המחשבים בכיתות הלימוד. בתביעה הם הסבירו שנגרם להם נזק בסך עשרות אלפי דולרים כאשר המחשבים לא הותקנו במועד שהתחייב בפניהם. והם היו חייבים לדחות את מועד תחילת שנת הלימודים, וספגו בשל כך הפסדים כבדים. בשלב הזה דיויד, שעדיין האמין שיוכל לנצח את המערכת ולהוכיח את חפותו, היה צריך להיעזר בשירותיו של עורך דין בכדי לעקב את הנושים שנשפו בעורפו, והשתמש לשם כך במעט הכסף שנותר ברשותו. 

עברו עוד מספר שבועות וצרות חדשות הידפקו על דלתו.. והפעם זה היה אחד הטכנאים הותיקים שלו שהודיע לו רשמית בשם כולם שהם לא יוכלו להמשיך לעבוד עבורו, דבר שהיה צפוי לאחר שלא הצליח לפרוע את משכורתם והחובות החלו נערמים. "סניור דויד" פנה אליו האיש, "אנחנו לא כועסים עליך ואפילו לא מבקשים חזרה את הכסף שאתה חייב לנו.. כי אנחנו יודעים שאתה פטרון הגון ורק נפלת לחור שחור." 

הוא חיבק את האיש שהיה מעבידו בחמש השנים האחרונות איחל לו הצלחה, הסתובב כמו שבא ויצא משם במהירות על מנת לא לבייש אותו יתר על המידה. "אסטה לה ווגו אמיגו" קרא דיויד בספרדית אחרי האיש המתרחק, להתראות חבר, נראה אותך אחר כך." ונשבע לעצמו שיפרע את חובם עד הדולר האחרון ובתוספת ריבית.

שבוע לאחר מכן הדוור מסר לו מכתב רשום, שהיה מנוסח קצר וענייני ונשלח אליו מעורכי הדין של חברת הנדל"ן שניהלה את בית הדירות שלו.  "התובעים מבקשים להביא את השכירות לסיומה לאלתר או לחילופין, מכוח סעיף 6619 לחוק השכירות ופרעון חובות יועבר התיק לטיפולו של השריף." אמר המכתב ולפי התאריך האחרון שהיה מצויין על הנייר, הוא קיבל ארכה בת עשרה ימים לפנות את הדירה. את השבוע הקרוב בילה דיויד בסידורים אחרונים וביום שלפני המועד הוא השאיר את המפתחות הדירה בפנים וטרק את הדלת מאחוריו, את הרכב השכור ששייך לבנק שגם עליו פסק לשלם, חנה בחזית הבית שמהרגע זה כבר לא הבית שלו. 

את הגאווה שלו ירש דיויד מהוריו, מהגרים מברזיל הרחוקה שהגיעו לישראל באמצע שנות החמישים והצטרפו לגרעין שהתיישב בגליל המערבי, לא רחוק מעכו. במו ידיהם הם הפריחו את השממה והקימו קיבוץ לתפארת. אותו רצון שלהם להצליח ולשגשג בזכות עצמם, הוא זה גם שהניע את דיויד לעזוב את הכל יום אחד ולצאת לחפש חיים חדשים באמריקה הרחוקה.

כשהחלו לנחות על דיויד המכות הוא חשב לרגע לערב את אימו שנותרה בקיבוץ, במה שעובר עליו, אבל במחשבה שנייה הוא לא רצה להדאיג אותה עם הצרות שלו בגילה המתקדם. ומכיוון שמצפונו לא איפשר לו לפנות למישל או לאביה בבקשת עזרה, הוא מצא את עצמו חסר פרוטה וחסר בית. אבל ניצנץ בו חשד.. והיה לו רעיון שאולי יוכל לעזור..ואותו הוא התכוון לבצע.

לפני שעזב הוא שלף מתיקו מעטפה עבת כרס שהכין מבעוד מועד עם הסברים והוראות, שילשל אותה לתיבת הדואר שבחזית הבניין. והחל פוסע משם לעבר תחנת האוטובוסים. כשהתרמיל שעל כתפיו מכיל את כל עולמו. הוא נזכר באימרה הישנה והכל כך נכונה, שאביו, עליו השלום, היה נוהג לאמר לו, "דויד תזכור לך שבחיים הצרות תמיד נוחתות עליך בצרורות."

לוס אנג`לס - העיר התחתית

מגדל המגורים היוקרתי היתמר לשמי עיר המלאכים, המעצבים שלו השקיעו מחשבה רבה בתכנון המיגון והאבטחה הפנימית יוצאת הדופן שלו, דבר שלא פגע בגימור פנים הדירות האיכותי, בלובי המפואר, ובפינות ירוקות שהשתלבו עם המראה הכללי. הבניין היה ממוקם במרכז העצבים של המטרופוליטן הגדול בעולם, והיווה דוגמא לקלאסיקה של איכות ושלמות.

סרגיי פילינוב, אחד מהבוסים של המאפיה הרוסית בלוס אנג`לס, עמד כשגבו פונה אל הנוף העירוני שנשקף מחלונות הפנטהואס שלו, הוא היה איש קר רוח, אכזר ואמביציוני שעשה כל מה שצריך על מנת להשתלט על הפשע בעיר. וברגעים אלו הוא היה עצבני.. ואפילו עצבני מאוד! בידו האחת אחז כוס מלאה בוודקה משובחת שניתזה לצדדים עם כל תנועה שלו ובשנייה הוא קימט סיגר קובני עבה ממנו הוא היה שואף בעצבנות, מפזר ענני עשן מסביב ומדבר בשצף קצף אל נתיניו בשפת אימו ובצעקות.

חמשת הטיפוסים כבדי גוף שהתרווחו על הספה הרחבה מולו, לא נראו כאלה שאדם נורמלי היה רוצה להיתקל בהם בסימטה חשוכה בלילה, ולפי הבליטות מתחת לחולצות והמכנסיים שלהם היה ברור שהם לא "ממשכיני השלום" החלונות העבים של דירת היוקרה הצליחו לבלוע בקושי רב את קולו  של סרגיי שהחל לאבד את עשתונותיו. כספים רבים נעלמו מהחשבונות שלו וזה לא מצא חן בעיניו כלל וכלל...הוא הבהיר לאנשים שלו בקולות רמים ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שאם הגניבות האלו לא יפסקו ומייד, מישהו מהם עלול לשלם על כך בחייו.

הוא הורה לקבוצת הגורילות שלו להמשיך את הפעילויות שלהם במשנה תוקף אך ביתר זהירות ודרש מהם שיצרו קשר עם האירגונים של הספרדים ושל האפרו-אמריקאים ויודיעו להם על ה"חוזה" שהוא הוציא, זה שהותיר את דמו  של הגנב... 

ההמשך יבוא

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

51 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באמריקה אלא אם צויין אחרת